תקציר: קובעי המדיניות בישראל הם ברובם נעדרי הבנה של המציאות האמריקנית, לא רק במפת האינטרסים של ארה"ב, אלא לעיתים קרובות גם בשפה האנגלית אמריקנית עצמה. רוב שרי החוץ לא שירתו מעולם בארה"ב (יוצאים מן הכלל היו משה ארנס ואבא אבן), ולא תמיד מה שהם מבינים בשיחה עם עמיתים אמריקנים הוא בדיוק מה שהאמריקנים מתכוונים אליו. אנחנו לא באמת מבינים את אמריקה מסכם ירון דקל שחזר לארץ בתום 5 שנים באמריקה.
זה היה באחד הלילות הקרים של ינואר, כמעט לפני שנה. בעיירה המנומנמת Junction City שבלב מדינת קנזס שרר קור של מינוס 15 מעלות. סיבוב קצר בעיר הזו, שבה מתגוררים 18 אלף איש, במאמץ למצוא מקום לאכול בו העלה תוצאה מוכרת: כמה מסעדות קטנות שחזותן לא עוררה כל רצון להיכנס אליהן, ועוד מספר לא קטן של הרשתות המוכרות למזון באמריקה. בעיקר ההמבורגרים והפיצריות הנצחיים. בקור הזה עם ההיצע הבנאלי והדוחה הזה קל היה להיכנס לדכדוך.
איזה הבדל בין הערים הקטנות לבין הערים שכולנו מכירים. ניו יורק בעיקר.
אתה לא מזדמן ל Junction City אם אין לך סיבה. שדה התעופה הקרוב נמצא מרחק שעתיים של נסיעה משעממת בנוף מונוטוני של שלג שטוח משני צידי הדרך, ובאמצע ינואר צריך סיבה ראויה ומספקת על מנת להגיע לחור הזה.
ככתב בארה"ב אכן התגלגלה לפתחי סיבה כזו, צילום כתבה על החיילים המתאמנים בבסיס פורט ריילי הסמוך לפני צאתם לעירק. Junction City משרתת בעיקר את הבסיס הענק הזה שבו נמצאים דרך קבע עשרים וחמישה אלף חיילים אמריקנים.
מי שיצא את הערים הגדולות והסתובב באמריקה יודע שכמו Junction City יש עשרות אלפי עיירות ומיליונים רבים של אמריקנים מתגוררים בהם. רובם לא יצאו מעולם את המדינה שבה הם חיים. הישראלי חובב אמריקה נוטה לחשוב, בטעות, שאמריקה נראית ומתנהגת כמו מנהטן, שהאמריקנים הם עם שחי 24 שעות ביממה, ליברלים חילונים, שנושמים, מתלבשים ומתנהגים כמו בתפוח הגדול.
אין טעות גדולה מזו. האמריקנים ברובם גרים בעיירות קטנות ושכוחות אל, או באזורים כפריים. הם דתיים ושמרנים, ומרבים ללכת לכנסיות, שלהן יש עדנה בשני העשורים האחרונים. למרות אחוז הגירושים הגבוה, הם פוריטאנים ואוהבים מאד לדבר על ערכי המשפחה, וחוץ מזה הם נוהגים ללכת לישון מוקדם. מוקדם לא רק במונחים של ניו יורק, בעיקר במונחים הישראלים. 9 בערב זו שעה שלא נהוג להתקשר בה בארה"ב, ב 10 קרוב לודאי שתעיר אמריקני ישן. באותו ערב ב Junction City ידעתי שאם לא אמהר לחפש מקום לאכול, יש סיכוי טוב שאחרי 9 בערב אשאר רעב, או שאטביל את רעבוני באחד המזנונים הצמודים לתחנות הדלק הפתוחות עד שעה מאוחרת.
במהלך אחת התהפוכות הפוליטיות של דצמבר 2004, שמונה חודשים לפני הנסיגה המיועדת מעזה, פרסם הכתב המדיני של ידיעות אחרונות, שמעון שיפר, בכותרת הראשית של עיתון יום שישי, כי שגריר ארה"ב בישראל, דן קרצר, אמר לצוערי משרד החוץ בפגישה סגורה שהישראלים לא ממש מבינים את השפה האמריקנית. הוא נתן כדוגמה את המכתב שהעביר הנשיא בוש חודשים אחדים קודם לכן לראש הממשלה.
מכתבו של הנשיא נראה היסטורי לעיניים ישראליות, שכן היתה בו נכונות להכיר במקצת ההתנחלויות תחת ריבונות ישראלית גם לאחר הסדר הקבע עם הפלשתינים. קרצר טען בשיחה הסגורה כי לא לכך התכוון נשיא ארה"ב, והוסיף כי עמדתה המסורתית של אמריקה, המסתייגת מן ההתנחלויות, לא השתנתה למעשה.
בארץ קמה מהומת אלוהים, והמורדים בסיעתו של ראש הממשלה, אז עדיין בליכוד, איימו שלא להצביע עבור התקציב ולגרום להפלת הממשלה, אם לא יבהיר הממשל שהוא עומד מאחורי ההתחייבויות שמסר הנשיא במכתבו לראש הממשלה. שרון תבע מהבית הלבן שהנשיא עצמו יתייצב מול המצלמות והמיקרופונים ויחזור על התחייבותו.
"אחרת הממשלה נופלת", הבהירו מקורביו בשיחות טלפון טרנסאטלנטיות באותו יום שישי אחר הצהרים. בממשל התחבטו. שרון סימל את התקווה לתזוזה כלשהי במזרח התיכון, והיה לבן ברית חשוב של הנשיא. מצד שני, לא מקובל שנשיא ארה"ב עובר לדום כשמתקבלת בקשה, גם אם היא מידיד חשוב כמו ראש הממשלה שרון.
סופו של דבר הוחלט בממשל שתהיה זו שרת החוץ שתמסור הודעה. בבוקר השבת נשאלתי על ידי בכירים בשגרירות ישראל בבירה האמריקנית היכן ניתן יהיה להשיג אותי מאוחר יותר. ואכן בצהרי השבת צלצל הטלפון בביתי ועל הצג המאפשר לזהות את השיחה הופיע שמה (ומספר הטלפון) של הד"ר קונדוליסה רייס. בלא שנעזרה במזכירות חייגה השרה בעצמה על מנת להבהיר כי הממשל עומד מאחורי התחייבויותיו של הנשיא בוש לשרון, ולתת לראש הממשלה את חבל ההצלה שלו נזקק, על מנת לאפשר את העברת תקציב המדינה.
השפה אותה שפה, הבהירה רייס, שרון הבין נכון. ראש הממשלה נרגע, המורדים הצביעו בעד התקציב. לאחר זמן יתברר כי אנשיה של רייס נדהמו מיזמתה להתקשר ואף העירו לה שלא מקובל לטלפן כך סתם לעיתונאי ישראלי בצהרי יום השבת, מבלי שהשיחה תוקלט, ותתועד במשרד החוץ של ארה"ב.
אמירתו של השגריר דן קרצר לא היתה תלושה מהמציאות. קובעי המדיניות בישראל הם ברובם נעדרי הבנה של המציאות האמריקנית לא רק במפת האינטרסים של ארה"ב, אלא לעיתים קרובות גם בשפה האנגלית אמריקנית עצמה. רוב שרי החוץ לא שירתו מעולם בארה"ב (יוצאים מן הכלל היו משה ארנס ואבא אבן), ולא תמיד מה שהם מבינים בשיחה עם עמיתים אמריקנים הוא בדיוק מה שהאמריקנים מתכוונים אליו.
כתבים בוושינגטון יודעים שלאחר ששר חוץ ישראלי, נמרץ וחרוץ ככל שיהיה, יוצא מפגישה עם שר חוץ אמריקני ומדווח על הבנות והסכמות, ראוי להמתין בסבלנות יום אחד לתדרוך של דובר משרד החוץ של ארה"ב, כיוון ששם הדברים ישמעו קצת אחרת. שרים ישראלים נוהגים להתפאר כי השר, או השרה האמריקנית, הנהנו בהבנה למשמע הערותיהם והמשנה שהשמיעו.
הצרה היא כמובן בפער שבין הנימוס האמריקני לבין הדיבור הישיר המקובל בישראל. כשאמריקני אומר "הרעיון הזה נשמע מעניין" הוא איננו מפגין שמץ של הסכמה עם עמיתו הישראלי. נהפוך הוא: לעיתים פירוש הדבר באנגלית אמריקנית הוא ש"אין לי כל כוונה להמשיך ולגלגל את הרעיון הזה". לעולם אמריקנים לא יהיו בוטים ולא יאמרו משפט כזה לאוזניים זרות, גם לא לעמיתים ישראלים ידידותיים.
הם פשוט לא מדברים כך. זו לא הדרך האמריקנית. ככלל, מי שלומד לדבר עם האמריקנים בשפתם יודע שהשלילה כמעט ואינה קיימת, וקשה לחלץ את המילה "לא" מאמריקני. "Let's have lunch sometimes" פירושו: "אין לי עניין בפגישה נוספת איתך" ואמירה בנוסח "זה נשמע מעניין" עשויה לבטא אי הסכמה מהותית במקרה הרע, או חוסר עניין במקרה הטוב. לפעמים זה מבטא הערכה כי "זה לא נשמע לי בר ביצוע, אני לא שומע את הפרטים איך תאפשר לרעיון שלך להתממש.
" אמריקנים אוהבים לשמוע על תכנית ביצוע, ולא מתפעלים מרעיון בלעדיה, גם אם הוא מבריק. שר ישראלי עלול לפרש את המשפט הזה, "זה נשמע לי מעניין", שאליו מצטרפים בדרך כלל הנהונים מנומסים בראש, כתמיכה נלהבת בדברים שהשמיע.
אי ההבנה של האמריקנים איננה נעצרת רק במילים, והיא עלולה להפוך לעיתים למשבר של ממש. בפרשת מכירת החלקי החילוף של המטוסים ללא טייס לסין הסתבכה ישראל עם הפנטגון, שתחב את ידיו ללב הממסד הביטחוני בישראל, ולחצו הביא לפרישתו של מנכ"ל משרד הביטחון עמוס ירון. ירון, אלוף במילואים שנחשב למנכ"ל מקצועי וא-פוליטי, לא פילל שיסיים את תפקידו באופן כה מכוער.
ידידיו לשעבר מהפנטגון דרשו את ראשו, ומדינת ישראל שכמעט תמיד עושה את מה שמבקש הדוד מאמריקה, נאלצה להקריב אותו. לו רק היו אנשי הנספחות הצבאית בוושינגטון מתגברים על פערי התרבות והשפה, היו מעבירים לירון מסר תקיף שסין מבחינת האמריקנים היא סדין אדום ויש להישמר מכל משמר מעסקאות איתה שאינן מאושרות על ידי משרד ההגנה של ארה"ב.
הצצה מהירה בדו"ח השנתי של הפנטגון מלמדת כמה עיוורון וחוסר ידע בסיסי היו בסיפור הזה. הדו"ח מבהיר כי האמריקנים רואים בסין איום אסטרטגי, והם אינם מסתירים זאת. הדבר מצויין באופן ברור בדו"ח ואין במקרה הזה צורך בתרגום מאנגלית אמריקנית. צריך רק חושים ויכולת להעביר את המסר למקבלי ההחלטות בקריה בתל אביב. הבנה גדולה יותר לחששות ולצרכים האמריקנים היתה מונעת ברוך גדול.
ישראל לא באמת מבינה כמה עמוק המשבר בעירק, ואיזה מחיר הוא גובה מהנשיא, הממשל והכלכלה האמריקנית. הביצה המדממת תופסת את עיקר השיח הציבורי באמריקה זה ארבע שנים ויותר, עם השלכות פוליטיות מרחיקות לכת. עירק הוא נושא דומיננטי מאד במרוץ לבית הלבן בנובמבר 2008, לאחר שכבר הכריע מערכת בחירות אחת, בנובמבר 2006, בסנאט ובבית הנבחרים.
רק לאחרונה צצו סקרים שהראו שהכלכלה שבה ותופסת מקום נכבד בשיקולי ההצבעה של הבוחר האמריקני. בבואם של מקבלי ההחלטות לבקש תוספת תקציבית לישראל, או בבחינת שיקוליה של ישראל מול הממשל בכל מה שקשור למתיחויות או מהלכי שלום באזורינו, נדרשים מקבלי ההחלטות ליתר רגישות בכל מה שמעסיק באמת את הנשיא: המצב בעירק. המחשבה שישראל נמצאת בראש דאגתו של הממשל כבר מזמן איננה נכונה.
אמנם ברי לכול שבוש, הניחן בראייה פשטנית ומחלק את העולם לטובים ורעים, הציב את ישראל בתחילת כהונתו בצד החיובי של המתרס, ומכאן נבעה תמיכתו העקבית בה. תמיכה זו בלטה במיוחד בשלושים ושלושה ימי לחימה שלא הביאה לתוצאות המקוות בלבנון. בתקשורת האמריקנית, כמו בחוגי הימין המקורבים לממשל, נמתחה ביקורת על בוש לאחר מכן על שנתן לישראל חבל נטול קצה במלחמה שהותירה, גם בוושינגטון, טעם מר של החמצה.
לא בכדי התאונן שגרירה החרוץ של ישראל בארה"ב, סלי מרידור, כי לפני שנחת בבירה האמריקנית, לא העריך נכונה איזה חלק משמעותי תופסת עירק במערכת השיקולים של הממשל והקונגרס, עד כמה אובססיביים כלי התקשורת בעיסוקם במצב בעירק, ועד כמה לא מבינים זאת בישראל.
תקשורת לקויה ואי הבנת האינטרסים האמריקנים עם השנים מלמדת שזו לא רק בעיה של תרגום. מדובר בתרבות שונה, בקודים אחרים. בדרך חשיבה שונה לחלוטין.
לא מדובר רק בשפה.
