תקציר: אמריקה מסתכלת על ישראל מהפריזמה הזאת: תורמת או לא תורמת ליציבות. זה שם המשחק. מי שמבקש יכול לצלם את האירועים מאז 1956 ועד היום. בכל פעם שישראל תורמת ליציבות האזור או שהערבים מנסים לערערו, אנו זוכים לתמיכה. בכל פעם שפעלנו הפוך התמיכה ירדה עד ניהול מדיני שלנו בשלט אמריקאי רחוק.
לא צריך להיות בקיא בכל רזי האסטרטגיה והמדיניות כדי לדעת היום מה שווה מדינת ישראל ללא ארצות הברית. לפיכך, היחסים איתה הם המרכיב הקיומי שלנו. אשר על כן בגיליון אופקים חדשים 40 שמוקדש לנושא הזה ראוי ליידע את הקוראים על מקורות הקשר ועל תנאיו ועל עתידו.
איך אמריקה נכנסת לתמונה?
אחרי השבת השחורה ביוני 1946 הבין בן גוריון כי הגענו אל סוף הדרך עם האנגלים. באותה תקופה בפריז יושבים אחדים מחברי הנהלת הסוכנות לטכס עצה. בן גוריון הוא המנהיג המוכר והוא צריך להניע מהלך כדי להכניס את ארצות הברית למגרש. התנאי הוא להסכים לחלוקת הארץ. אבל, הוא עצמו קשור לתוכנית בילטמור, שניסח ב - 1942 ולפיה כל הארץ תהיה לנו אחרי המלחמה.
אז איך יורד מנהיג מהעץ? – הוא יושב בצד ונותן לגולדמן את הבמה. גולדמן מציע שהוא ייסע לארה"ב אל הנשיא ויאמר לו שמסכימים לחלוקה. הוא לא מצליח להגיע לנשיא אלא לעוזריו הקרובים ומצהיר על ההסכמה לחלוקה. ארה"ב נכנסת לתמונה והעגלה נוסעת אל ה – 29 בנובמבר לאו"ם, תאריך שבו הוחלט בארגון האומות המאוחדות על חלוקת הארץ לשתי ישויות – יהודית ופלשתינית. והדברים ידועים.
מתחילה מלחמת העצמאות מול הערבים והמאבק להכרת מדינות העולם במדינה העתידה להיות מוכרזת ב – 15 במאי 48, יום לאחר עזיבת הבריטים את הארץ.
באותם ימים התחולל מאבק על ההכרה האמריקאית במדינת ישראל. הנשיא טרומן לא ממהר להחליט על תמיכה אמריקאית בהצבעה באו"ם. משרד החוץ האמריקני מתנגד. וייצמן מנסה להתקבל אצל טרומן ונתקל בקשיים ומכשולים. יהודי ארה"ב מתגלים כמצילי המדינה שבדרך.
וייצמן פונה ליעקבסון שהיה שותפו של טרומן בחנות קודם להיותו נשיא. יהודי זה לא חוסך מאמץ ופעם ועוד פעם ועוד פעם מתייצב אצל טרומן ולוחץ עליו לקבל את וייצמן. לבסוף טרומן נענה ומקבל את וייצמן ומבטיח לתמוך בהקמת המדינה בהצבעה באו"ם. בינתיים, אוסטין הנציג האמריקאי באו"ם, מעלה הצעה לנאמנות בינלאומית על א"י (או פלשתין).
טרומן שומע על כך ואומר לראש הלשכה שלו: "אבוי, הד"ר (וייצמן) הרי יחשוב ששיקרתי לו", ומצווה לאוסטין להצביע בעד המדינה. זו הייתה הפעם הראשונה מבין אחדות שיהודי אמריקאי אחד – יעקבסון – הציל לטובת ישראל החלטה של הנשיא. אף על פי כן הכול הולך קשה. האמריקאים מציעים שירושלים תהיה בינלאומית.
בן גוריון מחליט למרוד ולהכריז על ירושלים כבירת המדינה. הם שומרים על אמברגו נשק. ובמלחמת העצמאות מי שהפליא לתמוך בנו הוא דווקא סטאלין, שמאשר לצ'כיה למכור לנו את הנשק החסר להכרעה.
אחרי מלחמת העצמאות היחסים עם ארה"ב אינם מזהירים בלשון המעטה. לובה אליאב מספר שקיסינג'ר אמר לו פעם כי רוב הקהילה הפוליטית בארה"ב בעצם איננה אוהדת למדינת ישראל. ומה שמכתיב בשנות ה- 70 את כללי הזירה הבינלאומית היא המלחמה הקרה. באותם ימים גם התחיל להתרקם ההסדר בין ישראל לארה"ב.
מהו האינטרס הראשי של מעצמה עולמית? – לקיים יציבות.
אמריקה מסתכלת על ישראל מהפריזמה הזאת: תורמת או לא תורמת ליציבות. זה שם המשחק. מי שמבקש יכול לצלם את האירועים מאז 1956 ועד היום. בכל פעם שישראל תורמת ליציבות האזור או שהערבים מנסים לערערו, אנו זוכים לתמיכה. בכל פעם שפעלנו הפוך התמיכה ירדה עד ניהול מדיני שלנו בשלט אמריקאי רחוק.
ב – 1956, מה שקרוי מבצע סיני הוא ניסיון שלנו בסיוע צרפת ואנגליה לערער את היציבות באמצעות סילוקו של נאצר– לא עוברים ימים אחדים והנשיא אייזנהאור מאלץ אותנו לחזור למדינת ישראל. במלחמת ששת הימים נאצר יוזם מהלכים לערעור היציבות - היום בדיעבד ידוע שבאותם ימים הרוסים היו אלו שהטעו אותו - כתוצאה מכך ישראל זוכה לתמיכה מאסיבית של ארה"ב.
בין שתי המלחמות הללו ישראל הפכה למייצבת האזור: נאצר מנהל מדיניות פאן ערבית. סוריה אוחדה עם מצרים לרפובליקה הערבית המאוחדת. ישראל העומדת ביניהן בתווך לא מאפשרת ליצירה הזו להתקיים לאורך זמן. נאצר מבקש להשתלט על ערב הסעודית. הוא מתחיל בכיבוש תימן. אולם ניהול הגבול עם ישראל מטרפד את האסטרטגיה.
אחרי ששת הימים פולש הצבא הסורי לירדן. צה"ל נכנס למצב הכן והסורים נסוגים. כלומר, המלוכה החוסיינית בירדן קיימת בזכות ישראל. והנה אנו מגיעים למלחמת לבנון הראשונה – 1982 – ביזמת ישראל. התגובה לאי תמיכת ארה"ב לא מאחרת להגיע - שר החוץ האמריקאי הייג, שתמך במלחמה זו, מודח מתפקידו.
מהזווית הזאת צריך לצלם את השלום עם מצרים. כאשר סאדאת מחליט להתנתק מברית המועצות ולחבור לארה"ב, משתנה משוואת היציבות באזור. המחיר שהיה עליו לשלם הוא השלום עם ישראל. סאדאת מציע לממשלת גולדה שלום תמורת חזרה לגבולות 67.
כידוע, ממשלתה דחתה את הצעתו והוא השיג את יעדיו אחרי מלחמת יום הכיפורים. במהלכה הרקיעה התמיכה האמריקנית בו עד להכרזה על כוננות אטומית מול האיום הרוסי להתערב. ולאחריה נזעקו האמריקנים לאלץ את ישראל לחתום על שלום שכלל חזרה לגבולות 67 תוך סילוק כל ההתנחלויות שהקימה בשטחי סיני. קארטר הנשיא סובב את היד לבגין עד שאמר וחתם: The legitimate rights of the Palestinian people"".
מי היה מאמין שבגין, שהבטיח לעת פנסיה לשכון באחד מישובי סיני, יחתום על החרבת ימית ויתר הישובים. מבעד לכל הדיבורים בחרוזים, הוא הבין שבלי זה ישראל תשאר ללא תמיכה אמריקאית.
ומהאזכור של האירועים לעיל אני מבקש להכליל על היחסים עם ארה"ב. מזווית מבטו של ראש ממשלה המצב קשה עד חרדה. אם לישראל אין משאבים משלה לקיים שיווי משקל אסטרטגי עם האזור (ועם האו"ם, כלומר עם הקהילה הבינלאומית הממונה על הלגיטימיות של קיומנו כמדינת העם היהודי) והיא נזקקת לסיוע של מעצמה, הרי בוקר אחד אפשר להתעורר ללא המעצמה.
והיו דברים כאלה בהיסטוריה העולמית. למי שאחראי על גורל המיליונים שהציונות קיבצה לכאן, שנתו צריכה לנדוד. מהי התשובה לשאלה איך להבטיח את התמיכה המעצמתית לצמיתות. התשובה היא: כל זמן שהמדינה תתרום לייצוב באזור תישמר לה התמיכה של המעצמה. וכאן אנו מגיעים למחלוקת הנמשכת מאז מלחמת ששת הימים.
מאז כיבוש הגדה ורמת הגולן ישראל חדלה ממקומה ההיסטורי כמייצבת האזור. עד 1989 המלחמה הקרה קיימה את התמיכה האמריקנית, אבל ברמה נמוכה עם עליות וירידות עד ל"חפשו אותי בטלפון" של שר החוץ בקר. לאחר נפילת ברית המועצות אמריקה נותרה מעצמה אחת כשהמדיניות הישראלית בעצם מחלישה את מעמדה בעולם הערבי והמוסלמי.
הדברים, אגב, היו מתגלגלים למתיחות מסוכנת אלמלא בין לאדן בפיצוץ התאומים. בטרור מתגלע הקונפליקט המעצמתי הפנימי בין הצורך האסטרטגי לייצב את המזרח התיכון לבין האידיאולוגיה הדמוקרטית שאמריקה מייצאת ומכתיבה החוצה. הימין בארץ צריך להודות לבין לאדן שנתן לישראל הימנית עוד כמה שנים של דשדוש ושליטה בעם הפלשתיני.
ועידת אנאפוליס האמורה להתכנס אולי (דגש על אולי), יהיה בה סיכוי לקדם הסדרים עם הפלשתינים ואחר כך, או בו-זמנית עם הסורים כדי להשתחרר מהכיבוש ולהחזיר את ישראל להיות המייצבת האסטרטגית של המזה"ת.
לאורך השנים זכתה ישראל לתרומה אדירה של יהודי אמריקה לקיום התמיכה האמריקנית בישראל. יהודי אמריקה – לא פחות מיהדות אמריקה כארגון – הצילו את ישראל מהחלטות קשות מאוד של נשיאי ארה"ב פעם אחר פעם לאורך השנים. לטובת האינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל, הרבה יותר חשוב שיהודי אמריקה ישארו בארה"ב.
