מובאים בפניכם שני מכתבים שהתקבלו למערכת אופקים חדשים מידי מורי תיכון אחד העם, פתח-תקווה.
איך הפכה מערכת החינוך לשמרטף הלאומי?
ויקי ניצן ושרי גל – מורות ותיקות בתיכון אחד העם בפתח תקווה.
תקציר: "המורה נמדד לפי תפוקות - כמה תלמידים עברו את הבגרות, ואפילו לא חשוב באילו ציונים. הרייטינג הפופוליסטי הפך חזות הכול. התלמידים בוחרים מגמות שאפשר לקבל בהן ציונים טובים בלי להשקיע מאמצים, ובית הספר ויתר מזמן על ייעודו האמיתי להיות מוסד חינוכי להשכלה. הוא שמח להעניק לתלמידים מסלולים פופוליסטים ולשמור על שקט תעשייתי. התוצאה היא בית ספר דל שאינו מחנך, אלא עושה פשרות".
האם אתה מרוצה מהחינוך שבנך מקבל בתיכון?
אנו המורים חושבים, שכיתות המאוכלסות בארבעים תלמידים אינן מאפשרות להעניק לילדך יחס אישי כפי שהיינו רוצים.
בתי הספר התיכוניים בישראל הם גדולים מאוד על מנת שיהיו כלכליים. הרעיון הוא לתת חינוך זול להמונים. אין זול יותר ממורה עם לוח וגיר לפני ארבעים תלמידים. זו הסיבה, שחנקו את החינוך המקצועי והטכנולוגי וחונקים בלי בושה את כל האופציות של התאמת תכניות לימודים לצרכים שונים של ציבורים ייחודיים. המטרה היא אחידות, אך האידיאולוגיה היא עלות נמוכה במסווה של "שוויון הזדמנויות" (החינוך הטכנולוגי, מחמת שיקולי בטיחות, חייב להיעשות בקבוצות עבודה קטנות ועם מכשירים יקרים - מצרך יקר מדי בשביל ילדי ישראל).
הרבה תלמידים בכיתה תובעים מורה המקדיש יותר זמן לשליטה בקהל הגדול, על חשבון תוכן השיעור והתייחסות לפרטים וויתור מוחלט על זמן מורה-תלמיד במהלך השיעור.
קהל התלמידים בכיתה הוא הטרוגני. חלק גדול מהם אינו מקבל מה שמגיע לו כאזרח במדינת ישראל. התיכון העיוני הוא "מיטת סדום" - מקצר ארוכים ומותח קצרים, וכך תלמיד עם לקויות אינו יכול להתפתח, ומנגד גם לתלמידים מצטיינים אין אפשרות לפרוץ קדימה. בחינות הבגרות הן הסרגל היחיד, וכו....לם מתיישרים לפיו. מזה שנים איננו יכולים להתייחס ברצינות להוראה פרטנית, לקידום אישי של תלמיד ולהקניית ערכים.
המורה נמדד לפי תפוקות - כמה תלמידים עברו את הבגרות, ואפילו לא חשוב באילו ציונים. הרייטינג הפופוליסטי הפך חזות הכול. התלמידים בוחרים מגמות שאפשר לקבל בהן ציונים טובים בלי להשקיע מאמצים, ובית הספר ויתר מזמן על ייעודו האמיתי להיות מוסד חינוכי להשכלה. הוא שמח להעניק לתלמידים מסלולים פופוליסטים ולשמור על שקט תעשייתי. התוצאה היא בית ספר דל שאינו מחנך, אלא עושה פשרות.
בית הספר העיוני מקבל תלמידים מכל הרמות, אך מקבל תקציבים מועטים מאד להתמודד עם ההטרוגניות. יתירה מזאת, בשנים האחרונות חל צמצום מתמשך נוסף במשאבי החינוך וקוצצו שעות הוראה - הבן שלכם לומד היום שמונה וחצי שעות שבועיות פחות מאשר לפני שלוש שנים (הפחתה של יום לימודים ארוך).
ומה עושה המערכת כדי לפתור את הסתירה הזאת ובכל זאת להראות תפוקות? מורידה את רמת הבחינות ומקלה בדרישות הבדיקה. מוסיפה תוכניות כמו "ברק", "הזדמנות שנייה", "הזדמנות שלישית" (שמות כיסוי למבחני בגרות "נמוכים ייחודית" מהנורמה). כך קורה, שעם-הספר ויתר על הספר ושמר רק על הכריכה.
האם הרפורמה החדשה תיטיב עם הבן שלך?
הרפורמה החדשה לא מזכירה כלל הקטנת כיתות. למה? כי זה עולה כסף והרבה.
הקטנת הכיתות משמעה הגדלת מספר המורים ובניית כיתות לימוד נוספות.
משרד החינוך מציע לפי הרפורמה שעות פרטניות, אבל איפה? הורה יקר, היית בוודאי ביום הורים והיית בעצמך תלמיד. בית הספר של היום לא השתנה: הוא בנוי חללים גדולים המתאימים רק להוראה פרונטאלית לכיתות ענקיות, ומורי התיכון נמצאים במלכוד בלתי אפשרי .
ב"אוצר הבדיחה היהודית" מספר דרויאנוב על עגלון יהודי המנסה לחסוך ולהרגיל את סוסו לאכול פחות. הסוס מחזיק מעמד בגבורה. רואה העגלון כי טוב ומפסיק לתת לו אוכל, וראה זה פלא – הסוס מת.
בית הספר התיכון במתכונתו הנוכחית הוא סוס מת. הרפורמה החדשה אינה מציעה "אופק חדש", אלא הנשמה מלאכותית לסוס מת. היא לא מציעה הקטנה דרמטית של הכיתות. אין בה פתרונות אמיתיים למדינת עליה, עם אוכלוסיה הטרוגנית שיש בה צורך בהתאמת מסלולי לימוד שונים וגמישים, המאפשרים ניידות ואפשרות לעבור למסלול עיוני. תעודת הבגרות האחידה בחלק גדול מן המקצועות היא סרגל עקום. אין פלא שערכה הולך ויורד, גם בעיני האוניברסיטאות.
בית הספר העיוני כ"כלבויניק" הוא פתרון זול, דרך מילוט של האוצר ומשרד החינוך מן המהפכה הנדרשת במערכת החינוך.
הרפש המוטח במורים והנמכתם בתקשורת מתיישבים היטב עם הכוונה הצינית להתנער ממערכת החינוך ולסתום את פיהם של המורים בהעלאת שכר כביכול. בעצם מציע האוצר להוסיף למורים שעות עבודה, להעלות את משכורתם הכוללת, אבל להפחית את התשלום לשעה.
אין כוונה לשנות כהוא זה את תנאי השכר ואת תנאי העבודה בבית הספר. כל הרפורמה היא "תקציב עם קריצה".
למעשה, מה שצפוי הוא הפרטת החינוך. החינוך הציבורי יהיה לאוכלוסיות חלשות והאוכלוסיות החזקות תפנינה לבתי ספר פרטיים. זאת המגמה האמיתית. טלו קורה מבין עיניכם.
על מה שובתים מורי התיכון?
דליה בן אסא ואברהם שיף, בשם מורי תיכון ע"ש אחד העם בפתח-תקווה.
תקציר: "הסיסמא חייבת להיות "הטובים לחינוך" ורק הגדלה משמעותית של שכר המורה תגרום לטובים ביותר להישאר במערכת החינוך ואף תמשוך כוחות רעננים למקצוע ההוראה. השחיקה הגדולה של שכר המורים הביאה לכך שאין כמעט גברים במערכת החינוך ומשכורתן של המורות היא, ברוב המקרים, משכורת שנייה בבית, כי לא ניתן להתפרנס ממנה בכבוד."
כמעט כל אזרח מבין כבר, שמערכת החינוך שלנו נמצאת במדרון. הרוב מסכים שנחוץ שינוי מהותי, אך מתקשה להבין מדוע מסרבים המורים לרפורמה הנפלאה ולהצעות שהאוצר, בנדיבותו, מרעיף עליהם ועל חינוך הדור הבא. איך אפשר להתנגד לתוספת של שישה מיליארד שקלים לתקציב החינוך? על מה לעזאזל שובתים המורים?
התשובה נעוצה בתחושה משותפת, שמשקרים לנו שנים רבות. לא ברור לשם מה ואם יש יד אחת מכוונת, אבל חייבים לעצור את תהליך הרס החינוך. הצעות הממשלה אינן מכוונות לרפורמה של ממש (עזבו את הכותרת המפוצצת 'אופק חדש'. אין שום חדש). ה"רפורמה" המוצעת תאפשר לעגלה המקרטעת של החינוך להמשיך ולהתגלגל במורד, לא לשנות כיוון. בארבע השנים האחרונות קוצץ תקציב החינוך בכארבעה מיליארד שקלים. התלמיד הישראלי איבד בממוצע, תוך חמש שנים, 8.5 שעות לימוד שבועיות. על פי דו"ח OECD ההשקעה הממשלתית לתלמיד בישראל היא מהנמוכות במדינות המפותחות. באולימפיאדת המתמטיקה הידרדרה ישראל למקום ה-50 הבלתי מכובד, בעוד שמדינה כמו איראן עקפה אותנו בקלות והתמקמה במקום ה- 12. בשנות ה 80 וה 90 תפסה ישראל באופן קבוע מקום בצמרת.
אם באמת היו רוצים להבריא את מערכת החינוך נחוץ היה להתחיל בשינוי של הגישה לשני נושאים מהותיים, שבלעדיהם אי אפשר לשפר דבר: תנאי העבודה בבתי הספר ותנאי השכר של המורה.
כיום, כיתות הלימוד בבתי הספר מאוכלסות בצפיפות בלתי נסבלת. בכיתה של 40 – 42 תלמידים אי אפשר ללמד ביעילות. המורה נדרש להרביץ תורה ולהכין לבחינות הבגרות, אבל במקום ללמד, הוא נאלץ לעסוק בעיקר בהישרדות מול כיתות עמוסות ורועשות. צפיפות הכיתות היא סיבה מרכזית להידרדרות המתמשכת של ישראל במבחני השוואה בינלאומיים ובתוצאות בחינות הבגרות, למרות כל ההקלות שעשה בהן משרד החינוך בשנים האחרונות. רק הקטנה מאוד משמעותית של מספר התלמידים בכיתה תאפשר למורה לתפקד. רק אז אפשר יהיה להתחיל לדבר על "חינוך".
אך לא די בכך. חייבים להחזיר להוראה אנשי מקצוע מעולים. הסיסמא חייבת להיות "הטובים לחינוך" ורק הגדלה משמעותית של שכר המורה תגרום לטובים ביותר להישאר במערכת החינוך ואף תמשוך כוחות רעננים למקצוע ההוראה. השחיקה הגדולה של שכר המורים הביאה לכך שאין כמעט גברים במערכת החינוך ומשכורתן של המורות היא, ברוב המקרים, משכורת שנייה בבית, כי לא ניתן להתפרנס ממנה בכבוד.
במקום לטפח את מעמד המורה, התאמצו ממשלות ישראל בעשור האחרון לשחוק את שכר המורים ולהנמיך את מעמדם. צריך לזכור שהישגי התעשייה עתירת הידע, המפעלים הביטחוניים, המדע והרפואה הישראליים ניזונים עדיין מההשקעה בחינוך בשנות ה- 50 וה- 60. כדאי להקשיב לפרופ' אהרון צ'חנובר, חתן פרס נובל בכימיה, החוזר ומתריע, שהקיצוץ המתמשך בחינוך וירידת מעמד המורה הנובעת ממנו, ידרדרו את ישראל למצב של מדינה מן העולם השלישי. מערכת החינוך, לדאבון הלב, דוהרת כבר בדרך אל הנחשלות, אך האם מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה להתרסק במדרון הזה?
צריך לעצור את מעגל הקסמים: הצפיפות בכיתות והשכר הנמוך אינם מאפשרים ללמד ומבריחים מההוראה אנשים בעלי יכולות גבוהות. התוצאה - רמת הלימודים יורדת ומשרד החינוך נאלץ להקל על הבחינות ולהוריד את הרמה כדי לכסות על ערוותו. נוצרת תחושה, שחינוך הוא עניין זניח וחסר תקווה שלא צריך להשקיע בו משאבים. שכר המורים ומעמדם יורד והטובים בורחים מהמערכת. האוצר משתכנע שאפשר לחסוך עוד ממון, מגביר את הצפיפות ומפחית את השכר וחוזר חלילה - הצפיפות אינה מאפשרת ללמד וכו'.
חבל שאין מי ששם לבו לדברים שאמר יצחק רבין בנאום שנשא עם כינון הממשלה ב-1992: "ביטחון איננו רק טנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי קודם כל האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא בית הספר..."
