חינוך בעידן הגלובליזציה הקפיטליסטית

 ההיסטורי, הדרמטי כל כך וה"טבעי" מאין כמותו הפך לתנופה שאינה ניתנת עוד לעצירה. תנופה זו מהווה צומת דרכים מביך, המנפץ, מפרק, ממיר והופך את כל ממדי חיינו המודרניים והפרה-מודרניים למגוחכים;   מאתגר את כל החלומות, המושגים, המנהגים והפירות של הנאורות ושל החינוך ההומניסטי,  על כל צורותיו וממדיו.

צילום:שרון קנטור                     הפסקת קפה, בוסטון, 1999

 ככזאת, עליה להפוך לנקודת ההתחלה – לא של נסיגה אל אלטרנטיבות סנטימנטאליות, נאיביות או ניהיליסטיות, אלא של מאמץ ראוי ללקיחת אחריות.  ובניסוחו של באומן: "לפי מיטב ההסתברויות, נסיגה מהגלובליזציה של התלות האנושית, מהשגתה הגלובאלית של הטכנולוגיה האנושית ושל הפעילויות הכלכליות כבר אינן אפשריות.

תשובות כמו 'העמידו את הקרונות במעגל', או 'חזרה לאוהלים השבטיים' (לאומיים, קהילתיים) כבר אינן מספקות. השאלה אינה צריכה להיות כיצד להפנות את זרימתו של נהר ההיסטוריה, אלא כיצד להיאבק בזיהום מימיו בידי הסבל האנושי וכיצד לנתב את זרימתו לקראת חלוקה הוגנת יותר  של התועלת, אותה הוא נושא... תגובה יעילה לגלובליזציה תוכל להיות אך ורק גלובאלית" .[1]

לטוב ולרע, ההיסטוריה המודרנית, או, חיינו, כפי שחונכנו לבטאם, להרהר בהם, לסכנם ולשפרם – אינם יכולים עוד להמשיך כשהם מלווים בתודעה היסטורית, חשיבה ליניארית-בינארית, חסות מדינת הרווחה, קונצנזוס מוסכם באופן דיאלוגי ופעילות קולקטיבית מווסתת בדמוקרטיה ליבראלית החותרת אלי שגשוג וצדק חברתי; אין עתיד לכל אלה ולבני פמלייתם על פי הזימונים, הגבולות וההתניות של הרגע ההיסטורי הנוכחי, הרגע של הגלובליזציה הקפיטליסטית.

יהיו מי שיטענו כי אין עתיד לחיים המודרניים ולאפיקיהם, לאור היצרנות, החלוקה, הייצוג והצריכה [2] הפוסט- פורדיסטיים  שבמסגרת הקפיטליזם הגלובלי. אלו רואים בגלובליזציה איום  שלאתגרו עלינו להתכונן ועימו יש להתמודד, ויש מי שיאמרו אף להלחם בכל מחיר, מאחר והוא משליט טרור בכל היקר לנו, אפילו בעצם קיום כדור הארץ .[3]

קפיטליזם גלובאלי, או במילים אחרות, האמריקניזציה של העולם [4], במובן זה, הוא כיום הטרור העולמי האמיתי[5]  והוא הכוח האחראי לתגובה "המובנת" של הפונדמנטליסטים [6] שלא נכון להתייחס אליהם כאל "הרוצחים הפנאטיים של 'אל קאידה', חמאס, חיזבאללה , או הג'יהאד האיסלאמי".

על-פי תפיסה זו מדובר בביטוי של אלימות-הנגד של המדוכאים, אשר אל נכון מבטא יותר מכל את החטא המקורי של הקפיטליזם הגלובאלי ושורשיו במהות הקולוניאליסטית של הרוח המערבית ושל מקורותיו היהודיים-נוצריים.

 לאור זאת, כפי שמלמדנו פיטר מקלרן, משימתו של החינוך הפוסט-קולוניאליסטי, כחלק מכוחות העולם הפרוגרסיביים, לחשוף ולאתגר את טבעו הקולוניאליסטי של הקפיטליזם הגלובאלי בתיאוריה, כמו גם במעשה המהפכני [7] .

אחרים, כמו סלמאן רושדי יחלקו על כך ויתעקשו כי "אכן, האסלאם הוא העניין"[8] . יחד עם זאת ישנם אחרים, ביניהם סוציאל -דמוקרטים מתונים, דמוקרטים מסורים [9] והוגים ביקורתיים נבונים שאומרים לנו כי הגלובליזציה פותחת עבורנו דרכים חדשות עבור אחריות הדדית ומובילה אותנו לקראת ביטויים חדשים ומקוריים של סולידאריות . [10]

הוגים בלתי-ביקורתיים רבים משבחים את העובדה – השנויה במחלוקת –  כי הגלובליזציה הופכת "אותנו" לעשירים יותר [11] ואף ניתנת לריסון ולחינוך-מחדש,  [12] גם מבחינה אתית. [13] הגלובליזציה, הם אומרים לנו בחגיגיות מנצחת, פותחת עבורנו שער המוביל אל שקיפות מוצדקת מבחינה כלכלית ואל גישות אנטי-דיקטטוריות, אל עבר אוטונומיה מקומית ויצירתיות אינדיבידואלית, התנגדות לסגירות וקיום אנושי חדש, משוכלל, גלובאלי,  שיהיה עשיר יותר ודמוקרטי יותר.

זהו מסלול המוביל למוסריות שתגשים את חזון השליטה-העצמית בכל אחד, כבן אנוש אוטונומי, יצירתי, נווד וחופשי  [14] מבטיחים לנו חסידי הגלובליזציה. על פי חזון זה, הגלובליזציה פותחת בפנינו אופקים חדשים עבור יצירתיות לא מצונזרת ומספקת , {15}} שחרור מהטריטוריאליזם הכובשני-שבטי, בעודה מעודדת התגברות על הקסם שבגבולות לאומיים, התעלות על ההיררכיות המסורתיות, על הערכים הדכאניים, על האידיאלים ומנהגי המודרניות הסתגרניים ומבשרים אפשרויות אנושיות בלתי-מוגבלות לא בעולם הבא או בשמים, אלא בעלמא הדין, כאן ועכשיו.

כך או כך אין אנו יכולים להימנע מהתייחסות לתנאים הקיומיים, הפילוסופיים, הכלכליים, התרבותיים והפוליטיים, כמחנכים, כתיאורטיקנים של החינוך, כאובייקטים של הסובייקטיפיקציה  - ובאופן ישיר ובלתי ישיר – כסובייקטים של הפגזות המשמעת הסימבוליות.  השינויים והטרנספורמציות אשר נגרמו/נפתחו בידי הגלובליזציה יכולים להיקרא באופן מוצדק למדי "מהפכה", "טרנספורמציה של המצבים האנושיים", או "עידן חדש".

בין כך ובין כך, המציאות החדשה נוקבת עד לשורשים העמוקים ביותר של האקזיסטנציה והיא חודרת-כול –
ועלינו לתת לעצמנו דין וחשבון, ובעיקר, לעשות מעשה, בעוד נעדרת עדיין השפה החדשה להבנת המציאות ואין אנו מצוידים באמות-מידה ובייעוד אלטרנטיבי לאלו שהעמידו לנו המונותיאזם, הנאורות, התבונה האובייקטיבית והורג האלוהים.

היעדר זה הינו איבר מאיבריה של המציאות החדשה. ובינתיים: כיצד עלינו להבין את המציאות החדשה ומה עלינו לעשות? האם זהו השלב הראשון בדרך אל עולם הסייבורג: ציוויליזציה שהינה מעבר לדיכוטומיות בין טבע ותרבות, בני אנוש, טבע ומכונות, מציאות ופנטזיה, הרגע והנצח? או שמא זהו שער לקראת ברבריזציה עצמית חדשה, מתוחכמת במיוחד של האנושות?

האם זוהי התחלתה של התנגשות תרבותית שתביא לקץ הדמוקרטיות, הליברליות ואף לקיצם  של החיים האנושיים על כוכב זה? או, האם זוהי התחלה חדשה, חניכה מסוכנת של תחיה אנושית, גם אם רק עבור הנבחרים בלבד  – אפשרות פתוחה, מורכבת ביותר ואנרכיסטית שאיננו מסוגלים עדיין לחזות את גורלה העתידי, בעוד שכעת עלינו למקם ולחנך עצמנו בכדי להתייחס לסיכוניה, אפשרויותיה ודו-ערכיותה?

ואם כך הדבר, האם עלינו להציע חינוך-שכנגד משורשי הפילוסופיה הדיאספורית שיכין את בני האדם לחיים בעולם חסר-אל, רב-כיוונים, קליאדיסקופי, רב סיכונים, חופשי, יצירתי ואכסטטי? או שמא עלינו, כמחנכים הומניסטיים, להגיב לאור דוגמתו של אותו החייל הרומי, אשר נחפר בפומפיי ופניו למול נהר הלבה הגועש במורדות אל שער העיר מהר הגעש ווזוב, מסרב להפקיר את עמדתו.

 האם גם עלינו מוטל שנעמוד בדממה בעמדותינו ונמחזר שאיפות, ערכים, אידיאלים ומושגים הומניסטיים, ארכאיים ומיושנים במטרה להחזיק בדבר האחרון שנותר לנו בעולם ללא תקווה, אלוהים או "משמעות" – הרואיזם טראגי?

לא היה דבר שהכין אותנו להתמודדות ראויה עם מעבר היסטורי שכזה, לבטח לא החינוך ההומניסטי המודרני. החינוך ההומניסטי, כמו גם מגוון הגרסאות המבקרות אותו, יריביו והאלטרנטיבות לו (כמו הפדגוגיה הביקורתית, החינוך האקולוגי, החינוך הפוסט-קולוניאלי והחינוך הפמיניסטי הרדיקאלי) לא רק שכיום הינו חסר אוריינטציה, אלא שהוא מרושש, נעדר כוח וחמור מזה, חסר יצר קיום.

מלבד אלטרנטיבת  הג'יהאד, בכל האפשרויות האחרות אין עוז על מנת לכפות שאיפות חזקות וסדרה של מסמני-על שיהיו קוהרנטיים,  אקסקלוסיביים, יציבים ומתמשכים. האלטרנטיבות מתחרות זו בזו ובאין סוף מסעי חיפוש, אופנות והתפתחויות אחרים, בעודן חלושות מכדי לשנות את העולם על פי חזון אקסקלוסיבי, כאלטרנטיבה לחינוך ההומניסטי שהפך למיושן. 

  יתר על כן: הן הפכו לחלק מהטוטאליות האנטי-הומניסטית הנוכחת – פתוחה-עשירה-מקרית-סותרת של מוצרים תרבותיים גלובליים שמתפקדים בשורה אחת עם הכללים שנכפו על ידי  אותה הגלובליזציה, עליה הם מחויבים לגבור ואותה הם מעוניינים להרוס ! [16]

לדוגמא, המנהיג של האנטי-קולוניאליזם ומוביל הכוחות האנטי-גלובאליסטיים כיום, נשיא ונצואלה ותומכו המושבע של פיטר מקלארן, הוגו צ'אווס,  שרק לאחרונה יזם את רעיון העברתם של ילדי ונצואלה, בגילאי 3-20, אל מחנות ממשלתיים של חינוך מחדש בהם תיושם הגרסה המהפכנית של הפדגוגיה הביקורתית כנגד הגלובליזציה והקולוניאליזם, הוא באותו זמן שחקן מכריע בסחר הנפט העולמי  ואחראי יותר מכל אדם אחר למחירי הדלק הגבוהים, כשהוא יודע היטב כי העשירים במערב לא יסבלו במיוחד מעלייה נוספת במחירי הדלק, בעוד לעומתם, מיליארדי אנשים במדינות עולם שלישי ידחקו לרעב.

 בו בזמן, כמהפכן קונסיסטנטי אנטי-מערבי, אנטי-גזען ואנטי-לבנים, הוא מציג את הפוסט-קולוניאליזם והרטוריקה האלימה שלו יחד עם בן בריתו הקרוב וחברו האישי, אחמד'ניג'אד , נשיאה הפונדמנטליסטי של איראן.

 צ'אווס  שותף לאנטישמיות המפורשת והוולגארית של אחמד'ניג'אד ולאנטי-קולוניאליזם שלו, בעוד שבשוק הגלובאלי הוא עובד במסירות מבחינה פוליטית וכלכלית לפי עקרונות המקסימיזציה של הרווחים בלא שיתבדל מתאגידים בינלאומיים כמו "נייק", "מקדונאלד'ס" ונציגיו האחרים של הקולוניאליזם המערבי.

הבדל מרכזי  בין שיתופי פעולה בינלאומיים, דוגמת "מיקרוסופט" לבין כוחות אנטי קולוניאליסטיים ואנטי גלובליזציה, כגון  ונצואלה המהפכנית, איראן הפונדמנטליסטית, סוריה והחיזבאללה, הוא העובדה כי כוחות מהפכניים אלו אינם נתונים להערכה וויסות שיטתיים של מוסד, או תהליך דמוקרטי  והם פועלים, או תומכים ישירות ומפורשות באלימות כנגד אזרחים חפים מפשע ברחבי העולם, תחת דגלי האנטי-גלובליזציה ואנטי- קולוניאליזם. 

הנקודה, מכל מקום,  היא כי יש ממש בדבריהם של מק'לארן ואף בביקורתו של אחמד'ניג'אד כלפי המערב. אין הם טועים לחלוטין בביקורתם את הקולוניאליזם המערבי ואת הגלובליזציה. יהיה זה שגוי לפטור ביקורת זו כבלתי -רלבנטית, או כרטוריקה וולגרית בפי נציגיו המשוגעים של "ציר הרוע".

האתגר המשמעותי, בכל אופן,  דווקא אינו בתמיכה בצד "הטובים", ובכך לאתגר את כל צורות הגלובליזציה, הקולוניאליזם והביקורת האלימה -הפוסט-קולוניאליסטית-דוגמאטית של הגלובליזציה והקולוניאליזם.

  האתגר הוא לנקוט ביקורת כלפי שיתופי הפעולה האינטימיים שלהם, ההקבלות וההבדלים ביניהם ולהרחיב בדבר ההבדל שעושה את ההבדל;  לקראת חינוך-שכנגד אשר לא זאת בלבד שיאתגר את מבחר התגשמויות אלו של מהות הקולוניאליזם עצמו, אלא בנוסף יזמן ויעבד צורות קיום אלטרנטיביות, סולידאריות, משגשגות, מוסריות, אוהבות-חיים ויצירתיות בתוך המערכת הנוכחית וכנגד ציווייה והגיונה הפנימי.

כל הביקורות היריבות של החינוך ההומניסטי המודרני מנסות להגיב לגלובליזציה, אך כולן מאוחדות באין-אונות: אין-אונות להציע אלטרנטיבה חינוכית קוהרנטית, אשר תציג הבנה – הסבר-פרוגנוזה לשינוי ושיפור ממשי של העולם. כיום, עולם הג'יהאד [17] הינו האג'נדה החינוכית היחידה שראויה להתייחסות, המציעה אלטרנטיבה חיה רגשית, רוחנית, אתית, אסטטית, פוליטית וחינוכית.

החולשה הגלויה לעין של כמה מהביקורות והאלטרנטיבות החינוכיות העכשוויות המאתגרות את הגלובליזציה ופירותיה, נובעת בחלקה מתוך העובדה כי המצב האנושי הופך למשהו זר לחלוטין, צעיר ומוזר לנו.  אין אנו יודעים עדיין מה הוא יניב, אך כבר הוא משית תנאים אנושיים מקדימים חדשים, מציב אתגרים בתנאים ממשיים רבי עצמה ואידיאלים חיוניים, יצירתיים וחדשים שאין בידינו את הכלים  לפענחם, או את המנגנונים לעוצרם, לשנותם, או להשגיבם.

הילוד-החדש עדיין אינו נמצא כאן במלואו, אך העולם, כפי שאנו המודרניסטים הכרנוהו, מתמוסס, מתפרק, הופך לנלעג, או משתנה במהירות אל מול עיננו. אולי אל לנו לצפות ללידה בהירה ומובחנת של רגע היסטורי חדש מהסוג של מעבר מאכילת אוכל נא לאוכל מבושל, או מעבר מנוודות לחקלאות ולחיים אורבאניים.

דבר זה הוא לאור טבע השיטה החדשה, המעצימה מעבר ממבנים ודינאמיקות ליניאריים-בינאריים-הירארכיים  אל ארגון בן כלאיים של המציאות שהינו עשיר, חסר-מרכז ואקסטאטי,  המיוצג בצורה הטובה ביותר על ידי הסייבר-ספייס והגיון הקונקשיניזם (connectionism).

זוהי אחת הסיבות העיקריות לכך שהאיומים, המגבלות והאפשרויות החדשים מהווים עניין למבוכה רבתי לא רק עבור המגמות השונות בחינוך ההומניסטי, אלא גם עבור האלטרנטיבות, מודרניות ופוסט-מודרניות. בינתיים, תיאוריה ועיסוק חינוכיים, פורמאליים ובמיוחד בלתי פורמאליים, בניו-יורק, טוקיו, לונדון, תל- אביב, קראקס, סידני וקהיר כבר עומדים בפני הבנייה מחודשת, שינויים דרמטיים ואפשריות חדשות, הקוראות להתייחסות חינוכית ראויה.

הגלובליזציה כבר מתגלה ברמות וממדים מרובים של החיים האינדיבידואליים והציבוריים. היא כבר מאיימת על התנאים המוקדמים, הערכים, המנגנונים הקונספטואליים, ההרגלים והציפיות המנורמלות. היא מתעמתת עם תנאי-האפשרות, המושגים והמבנים שבאופן היסטורי אפשרו את הדמוקרטיה הליבראלית, החינוך ההומניסטי ואת מדינת הרווחה. היא מפעילה לחץ כבד על הלגיטימיות, הרלבנטיות והפוריות של הקאנון המערבי כתנאי מקדים עבור המאסטר או עבור כל דוגמא חינוכית יוצאת דופן.

היא מתעמתת ומפרקת ביעילות כל סוג של יציבות ועצמאות כלכלית יחסית, כמו גם כל איזון אקולוגי ובטחון בהצדקה העצמית של ידע אמיתי, אוטונומיית הסובייקט ואינטר-סובייקטיביות דיאלוגית ודמוקרטית שהנאורות חינכה אותנו להעריכן ולהיאבק למענן. היא מפרקת את התנאים המקדימים של הכמיהה והמאבק עבור קונצנזוס בלתי-אלים והבנה אמיתית, שלום וחיים אזרחיים ראויים במדינת הלאום המודרנית, אשר מקבלת ומגבירה את המודרניזציה, הדמוקרטיה הליבראלית, החברה  האזרחית וביטויים רבים נוספים של תהליכי המודרניזציה והרציונליזציה של המציאות. כל זאת חלף כעת ואנו  כלואים בין מה שהפך מיושן ומה שעדיין לא הופיע.

מושגים, אידיאליים ומסמני-על מודרניים מרכזיים משתנים, מפורקים, או הופכים בלתי-רלבנטיים במהירות. הם משקפים את התקדמות הטכנולוגיות החדשות, ההתפתחות הכלכלית, השינויים התרבותיים, האיומים האקולוגיים והדינאמיקות הבסיסיות ביותר של "חברת הסיכון" [18] (risk society  ). זהו גורלם של "האהבה", "הסובייקט","החופש", "הדיאלוג", "ההבנה", "האמת", "הצדק", "הביטחון", "האחריות" ו - "היצירתיות" הנגרסים בידי היחסים החדשים שבין המרחב והזמן, מפורקים בידי המהירויות העצומות ששוררות בכל רובד וממד של הקיום הגלובליסטי.

לדוגמא, כיום אנשים צעירים נכנסים למציאות שבה אין זה הגיוני עבורם לצפות לכך שיוכלו להסתמך על הבנה מוסכמת של מושגים אלו ולצפות לה בצורת תיאורית-על שאין עליה עוררין; אין זה אף אפשרי לשמר ביטחון בתיאורית-על בלתי מעורערת כלשהי, שתצדיק את הערכים, התיאוריה, האידיאלים והתקוות "שלהם".

בה בעת, העובדה כי אנשים אינם מסוגלים לצפות לביטחון בעתיד במקום עבודתם, בביטוח הלאומי , באיזון האקולוגי, בתוצאות מתקפת הטרור הבאה, או בשוק הכלכלה העולמי, הפכה לדבר שידוע לכול. מושגים כמו  "ביטחון", "ערבות" ו -"סיכון" משתנים באופן קיומי, פילוסופי ופוליטי, בדרך שבה "ביטחון" כבר אינו חיצוני, מכונן באופן  הגיוני או דתי, פורמאלי , קבוע ויציב , אך מושרש בבסיסו במהות המאלתר-התמיד (eternal-improviser), הנומד [19], אשר מתעקש ביצירתיות להתעלות המציאות המשתנה הנתונה , המוסכמת, המוכיחה-עצמה והבלתי מגושרת ואת עצמו, בהרף עינו של נצחיות הרגע.   

     החינוך שכנגד יכול להציע נשגבות ואוטונומיה מנוסחת מחדש, בתוך הטוטאליות של הגלובליזציה. בתוך עולם  שהולך והופך גלובאלי ולא באוטופיה דמיונית: "פתיחות, סכנה וארוס הם בעלי המילה האחרונה. דבר זה תמיד נבחן ביחס לקשר של החיים האנושיים לרגע, להיסטוריה ולנצח... פוליטיקה, או עולם יחסי -הכוחות המקריים והדינאמיקות הישירות, אמנם הופכים כאן לגורם מאוד רלבנטי, אף על פי כן לעולם אין ידם על העליונה. המאלתר-התמיד, האדם הגלותי, בעודו נאמן לעצמו או לעצמה, לא יהיה לעולם אזרח נתון לשליטה של "העיר הארצית", הוא, או היא מתנגד להפיכתו לנבלע - על ידי המערכת, העובדות ההיסטוריות, או האופקים החברתיים.

 הוא עובר מאין הסופיות של כל רגע אל הנצח, או מהנצח אל הספירה ההיסטורית ולאין הסופיות של הרגע החולף. היעדר היררכיה ודטרמיניזם בין המציאות ועומקיה ההרמנויטיים מקבילים  לאסימטריה והעדר ההיררכיה והסדר המוחלט בין הרגע, ההיסטוריה והנצח.  העדר זה מקביל גם ל- "מוסיקה הקוסמית" של מה שמסומל על ידי 'המציאות', ייצוגיה, ביקורתה המושכלת האמיצה ופרשנויותיה היצירתיות – טרנספורמטיביות .[20]

כאן, גם האחריות לא נזנחת, אלא משנה את צורתה לאור האופקים החדשים, הנפתחים על ידי הקפיטליזם הגלובאלי.  לאור פערים הולכים וגדלים, המוצדקים באופן רציונאלי-מבני, בין have ones והנדחקים לשוליים, הרס המוסדות הישנים כמו המשפחה והדמוקרטיה , [21] האיומים על שיווי המשקל האקולוגי והדהירה לעבר ההתנגשות הבין-תרבותית, על מחנכים הומניסטיים לשאול עצמם שאלות חדשות להיפתח לניסוח מחדש של הערכים, המושגים והניבויים הבסיסיים של החינוך הפורמאלי העכשווי.

חינוך אפקטיבי מתקיים, עכשיו יותר מתמיד, פחות בתוך המשפחה, הקהילה ומערכת בתי הספר. עצם המושג והפוטנציאלים של החינוך מומרים ומתגשמים, יותר מתמיד בזירות כאוטיות, אמביוולנטיות, בלתי פורמאליות כמו סביבת הסייבר-ספייס, מרכזים מסחריים, בפני ה- MTV והשוק המשתנה במהירות, זירות הנשלטות על ידי תאגידים כמו "מקדונאלד'ס" או "מייקרוסופט".

אין זה אתגר עבור החינוך הדמוקרטי, או חינוך לקיימות בלבד. זהו אתגר מרחיק לכת  עבור אתיקת הארגון-מחדש. על החינוך-שכנגד, היום, להתייחס לדה-קונסטרוקציה היעילה והמהירה של מה שאנו מכירים כאיזון אתי, קנוני, סוציאלי, כלכלי ואקולוגי,  לנוכחות הקיימת כבר היום של העתיד בצורת סייבורג, זהות פוליטית ולקואליזציה בין עולם-המקוו'רלד, עולם הג'יהאד והאלטרנטיבות הפוסט-קולוניאליסטיות, אשר נתפסים באופן מוטעה כיריבי-על, על גבי שרידיה של הריבונות הריכוזית של מדינת הלאום [22]   בעודנו טוענים להיותנו בלתי נפרדים מאתגר הגלובליזציה  וכי יש להתייחס אלינו כחלק מניסוח-מחדש קוהרנטי, תיאורטי , פוליטי וחינוכי.

כיום, האחריות מוטלת עלינו, המחנכים ההומניסטיים, התרים אחר חינוך-שכנגד, לפענח ולהתייחס למה שבאמת מתרחש  סביבנו – ומה על המחנך לעשות אל מול השינויים  האכסטטיים  והאומניפוטנטיים, בעוד שהשפה החדשה להבנה ולשינוי עדיין לא בהישג ידינו?  ברם התלות והאחריות ההדדית  עדיין נוכחות ודוחקות. והיום יותר מתמיד. 

 כך, האוניברסאליות אינה מתכהה יחד עם היסודות, ההיררכיות והביטחון הישנים. יהיה זה שגוי למחזר את "החינוך הביקורתי", לאור גלובליזציה שעומדת מול שוני, היברידיות, מורשות תרבותיות מקבילות וסותרות, קנה מידה מוסרי וטכנולוגיות חדשות ודה- טריטוריאליזציה  כלכלית, אשר דוחה כל טלוס  מרכזי, ליניארי והיסטורי וכל קונצנזוס בלתי-אלים, דווקא בעת בה הם נחוצים יותר מתמיד. 

 אמביוולנטיות אתית, שינויי זהות דינאמיים והבנות מהירות מעוותות-מאורגנות- מחדש, קונצנזוס ופעולה משותפת יוכלו להוביל אותנו לקראת חינוך-שכנגד. חינוך-שכנגד אשר כולל גם היבטים "חיוביים" כגון צורות חדשות של  'יחד' , אהבה, יצירתיות ואחריות, יחד עם הכרה במציאויות אמביוולנטיות, דינאמיות, מרובות שכבות ומרושתות, בדיאלוגים פוליפוניים  ובאימפרוביזציה ביחסי מרחב-זמן עשירים, דינאמיים, בלתי-ליניאריים ומהירים. על חינוך- שכנגד שכזה להתייחס לצורך הקיומי והאתי בביטויים חדשים ויצירתיים של אחריות אימפרוביזציה. האלתור ברובד האינטלקטואלי, הגופני, האסתטי והמוסרי חשוב היום יותר מכל לגיבושה של אלטרנטיבה בתוך, לצד וכנגד מגוון התגשמויותיה של הגלובליזציה.

כבני אנוש, כאמהות ואבות, כחברים, כחושבים חופשיים, כיוצרים וכמחנכים אל לנו להסתפק בניסיון לשעתק את תקוותינו ובהתמדת הדברים שעשינו עד כה,  גם "רפורמות" או אימוץ אופנות אינטלקטואליות, חינוכיות ואחרות גרידא לא יספקו – נהר השינוי וסיכונים גלובליים בשיעור חסר תקדים קוראים לחיים כמעשה אמנות אלתרני.

 יש צורך בשינוי גורף – מרחיק לכת בתיאוריה ובמעשה החינוכיים – ורק מעטים מאוד מאיתנו מוכנים לחשוב-מחדש על המסורות החינוכיות, הפוליטיות, הפילוסופיות והאתיות, אשר נהיו כה נוחות עבורנו, על מנת להקביל באופן נאות את פני האתגר,מולו אנו עומדים גלובאלית היום. להזמנה זו, לצעד זה לקראת השפע והסכנות של הבלתי נודע אין בטחונות, גדודים ואף לא מניות בבנקים או בחברות הפרסום והיחצנות, אולם, כל כך הרבה מוטל על כפות המאזנים ותותנה באופן ההיענות הראוי לזימון זה של אתגור תהליכי הגלובליזציה ובכניסה "נכונה" לעידן האלתור והנוודות הפוסט-מודרנית, כשמשבר המודרניות ותגובת-הנגד האלימה של הפרה-מודרניות עדיין לא אמרו את המילה האחרונה.

 חינוך-שכנגד ברגע היסטורי שכזה חייב לפתח את אפשרויות האלתור שאינו משחק עוד את חוקי המשחק המקובל בלבד, אינו משעתק את הגיון הקפיטליזם, בה בעת שהוא אינו יכול לשקוע ב"ביקורתיות" ועליו לבטא אהבה, שמחה, אפשרויות יצירתיות, סולידריות ויכולת לצבור עוצמות רלוונטיות לתהליכי הגלובליזציה ולגלות האל והתקווה לגאולה ול"משמעות" ול"שחרור".  על החינוך-שכנגד בעידן הגלובליזציה להוכיח כוח הולדה אוהב-חיים ואל לו להירתע מפעילות בזירות מקרוסקופיות וחלקיות.  אין רגע שהוא מאוחר מדיי להתפרצותו של "האחר לחלוטין" ולמגעה של האהבה.

[1]  Zygmunt Bauman, Society Under Siege, Cambridge: Polity, 2003, p. 19. 
[2]   Ash Amin, "Post-Fordism: models, fantasies and phantoms of transition", in: Ash Amin (ed.), Post-Fordism – A Reader, Oxford: Blackwell 2000, pp. 1-40.
[3]   "A better world is possible – International forum on globalization", in Frank J. Lechner and John Boli (ed.), The Globalization Reader, Oxford: Blackwell, 2004, pp. 438-448.
[4]   Amartya Sen, "How to judge globalization", The American Prospect, 13: 1 (2002), pp. 1-14.
[5]  Cornel West, "Entanglements and complicities", in: Joseph Natoli and Lind Hutcheon (eds.), A Postmodern Reader, New York: State University of New York Press, 1993, p. 394.
[6]   John Gray, "From the great transformation to the global free market", in:  John Gray, False Down – The Delusions of Global Capitalism, The New Press 1998, p. 7. 
[7]   Peter McLaren, Revolutionary Multiculturalism – Pedagogies of Dissent for the New Millenium, Boulder, Colorado: Westview, 1997.
[8]  Salman Rushdie, "Yes, this is about Islam", in: Frank J. Lechner and John Boli, The Globalization Reader, Oxford: Blackwell, 2004, pp. 357-358.
[9]  Jonathan Sacks, "Global covenant: a Jewish perspective on globalization", in: John H. Dunning (ed.), Making Globalization Good – The Moral Challenges of Global Capitalism, Oxford: university of Oxford Press, 2004, pp. 210-231. See also:
Anthony Giddens, Runaway World – How Globalization is Reshaping Our Lives, Surrey: Profile Books, 2002, p. XXIX.
[10]  Zygmunt Bauman, Society Under Siege, pp. 16-17.
[11]   John Micklethwait and Adrian Wooldridge, A Future Perfect – The Essentials of Globalization, Random House 2003, pp. 332.
[12]  Jack N. Behrman, "Transformation of society – implications for globalization", in: John H. Dunning, "The moral imperatives of global capitalism – an overview", in: John Dunning (ed.), Making Globalization Good – The Moral Challenges of Global Capitalism, Oxford: Oxford University Press 2002, p. 109.

[13]  Hans Kuening, A global ethic for Global Politics and Economics, Oxford: Oxford university Press 1998, p. 92.
[14]  Michael Novak, "A universal culture of human rights and freedom's habit – caritapolis", in:    John H. Dunning, "The moral imperatives of global capitalism – an overview", in: John Dunning (ed.), Making Globalization Good – The Moral Challenges of Global Capitalism, Oxford: Oxford University Press 2002, p. 260.
[15]   John H. Dunning, "The moral imperatives of global capitalism – an overview", in: John Dunning (ed.), Making Globalization Good – The Moral Challenges of Global Capitalism, Oxford: Oxford University Press 2002, p. 24.
[16]  Ilan Gur-Ze'ev, From Critical Theory to Diasporic Philosophy, Sense Publications (forthcoming).
[17]   Benjamin Barber, Jihad vs. McWorld, New York: Ballantine Books, 1996.
[18]   Ulrich Beck, Risk Society – Towards a Neew Modernity, London: SAGE Publications, 1992.
[19]  Ilan Gur-Ze'ev, "Toward a New Critical Language in Education"
[20]   Ilan Gur-Ze'ev, Op. Cit, p. 32.
[22]   John Gray, False Down – The Delusions of Global Capitalism, The New Press 1998, pp. 1-7.
[23]   Zygmunt Bauman, Postmodernity and its Discontents, Cambridge, Polity, 1998, p. 65.

***