תקציר: "רק טבעי שאלה המגיעים לצמרת המערכת מתחילים לחשוב על עתידם לאחר פרישתם. ראשי הקהילייה, כל עוד הם עומדים בראש המערכת יחסית מחוסנים מביקורת ציבורית, מפונקים על ידי אמצעי התקשורת המלטפים אותם בתיאורים סטריליים אך ידידותיים, ובמעט יהירות הם משתכנעים כי הם אמנם כאלה... היום, שלא כמו בעבר, אין למצוא בין בכירי הקהילייה את אותם בודדים, הרפתקנים, רומנטיים שעל הישגיהם במלחמת העולם ובדור שלאחר מכן נכתבו ספרים ומאמרים מדהימים."
מאז ומתמיד, היה לרבים בקרב הישראלים הוותיקים כבוד מיוחד לשירותי ה"מודיעין" ולאלה העומדים בראשם. גם כיום מקובלים על הציבור מושגי הסודיות והעמימות העוטפים את העשייה אצל אנשי הקהילייה, וקיימת כעין מוסכמה כי המידע שברשותם ותוצר עשייתם מעניק להם מעמד ויתרון בידע שאין לשאר האוכלוסייה. ואמנם, במשך השנים, היו לזרועות המודיעין הישגים שתרמו לא רק לבטחון ישראל אלא לדימוי המדינה ברחבי עולם.
(בעת כתיבת כתבה זו, עדיין לא פורסם מה היו יעדי צה"ל כשהפציץ יעדים בעומקה של סוריה ומה היה המידע המודיעיני ששימש את המערכת אך עקרונית, אין הדבר משנה את הדברים הנכתבים להלן):
מפרסום נאומו של חרושצוב ב-1956, פרשת יוסלה שוכמכר ואיתורו, תפיסת אדולף אייכמן בארגנטינה זמן מה לאחר מכן, ועד להשגת המידע שתרם לדיוק הכירורגי בו הושמדו חילות האוויר של מצרים וסוריה במלחמת ששת הימים, לפשיטת אנטבה כעבור שמונה שנים, ובאיתור מוקדי מפעלי הגרעין בעיראק והפצצתם ב- 1981, צבר המודיעין מוניטין שהפך אותו בעיני רבים באותם שנים לאחד המרשימים שבמערכות המודיעין בעולם. גם כיום יש למוסדות מודיעין ברחבי עולם כבוד ניכר לעמיתיהם בישראל.
בדור הראשון דמתה דרך ניהול קהיליית המודיעין, בדומה לקהיליות מארה"ב דרך בריטניה וצרפת למדינות אחרות, במידה רבה לניהול מסדר דתי-נזירי ממודר, לו עוצמה כמעט מיסטית. מעללי ראשיהם ובכיריהם דווחו בלחש ובחברות סגורות. באמצעי התקשורת רק מעט סופר על מבצעים שהצליחו ועוד פחות על אלה שניצחו עליהם. יותר מאוחר דלפו בכוונה (או שלא) שמות היזמים היצירתיים, הרפתקנים באופיים, בעלי דמיון ודבקות במטרה, שהובילו להישגי מבצעים אלה.
וגם אוזכרו שמותיהם של אלה שעמדו בראש המערכות השונות, איסר הראל, ולאחריו מאיר עמית שעמדו בראש המוסד, האלופים יהושפט הרכבי ואהרן יריב שעמדו בראש אמ"ן, ועמוס מנור שעמד בראש השב"כ. היו אלה אישים בעלי יכולת מנהיגות ואומץ שבאו לידי ביטוי לא רק בעת מילוי תפקידם, אלא גם לאחר שפרשו מתפקידם והפכו לאזרחים מהשורה. בהישגי חלק ממעללי אלה, פחות אוזכרו שמותיהם של סייענים מארצות זרות, ברובם יהודים שעשו רבות בהשגת הישגים אלה.
אך במרוצת השנים תנאי השטח השתנו ואין זה מפליא כי לא ניתן היה לקיים יחודיות זו במשך דורות. מזה מספר שנים, ולמרות הדימוי החיובי, ישנם סימנים מעידים כי יכולת המודיעין מוגבלת משניתן היה לצפות ולקוות. וחלק מההסבר נעוץ בכך שהמערכת הפכה להיות מגושמת למדי, עתירת כוח אדם, שבעה, כבדה ומסורבלת.
נראה כי עיקר ההערכות המצורפות למידע אותו מספק המודיעין, לפחות מאז אמצע שנות השמונים, לפחות ברמה האסטרטגית, שטחי, לעיתים לא מדוייק, והרבה לוקה בחסר. במשך השנים התברר, כי במעשה, על כל מחוייבותו, המודיעין אינו כה יעיל ואינו יכול לספק את המידע ואת ההערכות , וכנראה שבטעות הציבור ציפה וממשיך לצפות לו.
לעומת הקצבות כספיות מזעריות בשנות החמישים והשישים, בהן הישגי המערכת היו משמעותיים למדי, זרועות המודיעין השונות בדור האחרון התעצמו בעזרת מכשור טכנולוגי ואלקטרוני מתוחכם, והתקציבים וכח האדם המועסק בו בתעסוקה מלאה, גדלו מאד.
אך עוצמה זו לא בהכרח שיפרה את יכולת הקהילייה. אדרבא, יש מקום לחשוב כי אלה גם תרמו ותורמים ליתר סירבול במערכת. כתוצאה, בין היתר, הם איבדו מהגמישות בשטח, וכיום חסרים את הדמיון היצירתי ואת הגמישות הרעיונית שהיוו תשתית לעשייה בדור הראשון שלהם.
במידת מה, משימות המודיעין השתנו במשך השנים. במערכות הלוחמה המודרניות חיוני לדעת לא רק מהן הכוונות האסטרטגיות, אלא לפתח דרכים לתגובות מיידיות לתהליכים שאינם בהכרח מלכתחילה מוכרים על ידי מערכת האיסוף או מובנים על ידי ראשי המערכת. כיום, מערכת המודיעין במידה רבה קופאת על שמריה ולעיתים קרובות מדי מעדיפה להכחיש קיומם של תהליכים משתנים ואינה חוזרת ובוחנת אותם.
רוח היחידה הקטנה, התוססת של פעם, התעמעמה מול כמות אנשי המודיעין שמצאו עצמם במספר ניכר של יחידות שונות שאינן מעודדות את קיום האינטימיות והקשר של פעם. לא פלא, כי המידע המתבקש מפגר ואינו זורם בכיוון נכון ובזמן נכון. הדבר מקבל ביטוי בין היתר ביכולות ובאיכות ראשי המערכת הפעילים ופקודיהם. כך הסתבר במלחמת לבנון השניה בקיץ 2006, וכלל לא ברור כי המצב השתנה לטובה מאז.
חלק מבעית המודיעין נובעת מהעובדה כי המערכת אינה חשופה או גלויה לביקורת. מדובר בגוף מאורגן כמבנה ממודר וסודי, שדרכי עבודתו אינן נבחנות מחדש (מעת לעת) על ידי גורמים עצמאיים. למרות ההצהרות כי כזו קיימת, אין היא מבוקרת על ידי גופים אובייקטיביים חיצוניים להם היכולת והמכשירים הנאותים לבצע משימות ביקורת איכות כאלה.
קיימים גורמים נוספים המקשים על ביצוע מערכת מודיעין כשירה ואמינה. גם אם המודיעין מתיימר להיות גוף עצמאי ותקופה ארוכה לא היה לציבור ספק בכך, נראה כי המצב בדור האחרון השתנה מאד. בדומה במידת מה ליחסי הגומלין בין הממשל והקהילייה בארה"ב, המצב בארץ הוא כי מנהלי הקהילייה תלויים במדה רבה בפוליטיקאים הממנים אותם לתפקידם.
כפי שנוכחנו בעקבות פיגועי התאומים ב 11/9 2001, ומלחמת עיראק שבאה בעקבותיהם, קהיליית המודיעין האמריקאית התאימה עצמה תוך זמן קצר לציפיות נשיא ארצות הברית וסגנו, ותמכו בקול רם לתיזה כי לעיראק נשק השמדה המוני-לא קונוונציונלי, גם אם אז לא היו ממש בטוחים בעובדה. כיום ברור כי הצגת עמדה זו לא התבססה על עובדות מבוססות אלא על הערכות שתאמו את ציפיות הממשל שם.
כאמור, ברור כי עשיית כל הקהיליה מושפעת למדי מההנהגה הפוליטית לה היא כפופה והדבר מהווה מתווה לכיוון פעילותה. ראשי השירות מודעים לציפיות קברניטי המדינה, ובהתאם הם בעצמם קובעים את סדר הקדימויות לעבודתם, ולאחר שמציגים אותם, מקבלים אישור בהתאם, פועלים בשטח ומדווחים להם את ממצאיהם בהתאם.
בדומה לכלל ההנהגה הפוליטית ומרבית אמצעי התקשורת בישראל המשדרים כי אין הם באמת משוכנעים כי יש סיכוי לעשות שלום, נראה כי קונספציה זו מושרשת עמוקות גם בקרב ראשי הקהילייה בדור זה. אך גם אם היו בעבר בקרב ראשי הקהילייה כאלה שחשבו לעצמם כי ראוי להשקיע בחיפוש מסלולים להסדר, בידעם כי כאלה לא יאושרו ובנוסף כי האמצעים העומדים לרשותם מוגבלים, הם לא הציגו תוכניות או הקציבו תקציבים לחקור באם יש סבירות לאפשרות כזו.
אין זה מפליא כי מערכת היחסים שבין המערכת הפוליטית והמודיעינית הינה סימביוטית. אין זה מפליא כי היא יוצרת קשרי תלות שאינם בריאים. השרים, שבדרך כלל אינם משקיעים או מתעמקים ולרוב הינם חסרי סקרנות, לא הוטרדו ואינם מוטרדים מדי מהיעדרם של פרטי מידע או נתונים מוכחים שלכאורה צריכים להוות את הבסיס לטיעוני והצעות הפעולה של ראשי המערכת.
וכך, במשך השנים הלכו והתעצמו ההערכות וההשקפות לעומת העובדות שנאספו בשטח. אולי הדוגמא הקיצונית ביותר הייתה המוסכמה והביטחון, הן על מערכת המודיעין בישראל והן על זו שבארצות הברית, בו תואר קיומן של מערכות הנשק הלא קונוונציונלי שבידי עיראק ושליטה סדאם חוסיין. מסוף שנות התשעים, נראה כי דיווחים על כך פורסמו ללא הסתייגויות, הן בוושינגטון והן בירושלים.
חמור לא פחות, במיוחד כשישראל, ארה"ב והמערב ניצבים מול מה שמקובל בציבור "האיום האיראני", הינה העובדה, כי כשמעבר להערכות השגויות "המוסכמות", התברר בעקבות הפלישה בתחילת 2003 לעיראק כשלא נמצאו מערכות אלה להרג המוני, לא פורסמו ידיעות כי המערכת התבקשה לחקור את הסיבות למחדל זה או מה היו הצעדים שננקטו כדי להבטיח כי המערכות למדו מכשלונות אלה וגם מצאו את הדרך להבטיח כי אלה לא ישנו. האם באמת יודעות נכונה זרועות המודיעין מהן כוונות ראשי הממשל באיראן ויכולת הביצוע של הכוחות העומדים לרשותם?
ומכיוון שבתוך עמם יושבים אנשי הקהילייה וראשיה, מצפים מהם כי יהוו מקור ידיעות לפירסומים על מה קורה, מה תכונות הצד שכנגד ולמה ניתן לצפות מראשי המדינות כסוריה ואיראן או מההנהגה הפלשתינית.
המקורות המודיעיניים מדברים בחופשיות, בחוסר כבוד ובהרבה זלזול באישים אלה כאילו הם נחותים, וכך בין היתר תורמים להסלמה בעוינות הישראלית. סגנון זה הופעל כחלק ממערכת של לוחמה פסיכולוגית (ל"פ) לפני שנים רבות, אך במרוצת השנים התברר כי הישראלים, לרבות אלה האמורים לעמוד בראש גופי המודיעין, הרבה יותר מקבוצות אוכלוסייה אחרות, הינם קורבנות סגנון זה.
על חוסר הסקרנות של רוב הישראלים המונע בעדם לחקור מהן באמת העובדות יש להצטער, אך מדאיג לשמוע דברי הבל בצינורות התקשורת הבאים מתתי אלופים (מיל) שונים הפעילים כיום במוסדות מחקר אקדמאים שונים, המתיימרים לדעת ואולי אף מאמינים להבלים שהם מבטאים.
רק טבעי שאלה המגיעים לצמרת המערכת מתחילים לחשוב על עתידם לאחר פרישתם. ראשי הקהילייה, כל עוד הם עומדים בראש המערכת יחסית מחוסנים מביקורת ציבורית, מפונקים על ידי אמצעי התקשורת המלטפים אותם בתיאורים סטריליים אך ידידותיים, ובמעט יהירות הם משתכנעים כי הם אמנם כאלה.
בחלקם הם מאמינים כי הדרך ממעמדם זה לאחר פרישתם להנהגה פוליטית, קצרה, וביכולתם כאישי ציבור להוביל את קהל הבוחרים רב כדי שאלה יתמכו בם. למרבה המזל, רק מעטים ממש נשבו בפיתיון זה. רובם בשנים האחרונות היו כאלה שהתחנכו בחדרי המשרד האפורים של השב"כ. מדי פעם עדיין שומעים דעות מפורשי אמ"ן והמוסד, אך למרבה המזל, שלהם ושל הציבור הרחב, הם הבינו כי מוטב להם לחפש קריירה אזרחית חלופית.
הפרסום הבוטה מכולם היה דוקא של הרמטכ"ל דן חלוץ (לא איש מודיעין) שביום המלחמה הראשון הורה למכור את מניותיו שהחזיק בבנק. אך נראה יותר מאשר בעבר, כל ראשי הזרועות חושבים לא רק על תפקידם הנוכחי אלא גם על חייהם הפרטיים בהווה ובעתיד, וגם לזה יש מחיר.
כפי שנכתב בתחילת הכתבה, שלא כמו בעבר, אין למצוא בין בכירי הקהילייה את אותם בודדים, הרפתקנים, רומנטיים שעל הישגיהם במלחמת העולם ובדור שלאחר מכן נכתבו ספרים ומאמרים מדהימים. כיום, בהיעדר סיכוי כי מפקדים צעירים ימצאו ויקבלו תמיכה לפעול עצמאית בשטח "עוין" הרחק ממרכזי הקהילייה, קידומם של אלה שלימים יהפכו לראשי הקהילייה מבוסס על הליכים ביורוקרטיים בעיקרם.
גם כיום ראשי המערכת בישראל מקיימים קשר טוב ושוטף עם עמיתיהם במערב אירופה ובארצות הברית. אך בדומה לעמיתיהם שם, ראשי הקהילייה בישראל הינם לרוב חסרי דמיון וחסר להם הניצוץ בעינים. הם אפורים, זהירים, ויותר פקידים-מנהלים מאשר מנהיגים.
כאמור, ציפיות הציבור ממערכת המודיעין רבות מדי. מוטב להכיר בעובדה זו. קיים מעין פער ציפיות של הציבור וההנהגות הפוליטיות כי אלה יכולים, בדומה אולי לקוסמים, לספק מידע שאינו ניתן להשגה.
המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל אינה כי יש לשפר את יכולת קהיליית המודיעין אלא להשלים עם העובדה כי זו מערכת ביורוקרטית אפורה וממוצעת, המייצגת באיכותה את החברה הישראלית, על כל חולשותיה ומעלותיה. בשיחה לפני שנים רבות, אמר לי בכיר במערכת זו כי כקורא רציני בעיתונות הישראלית והזרה, ביכולתי להגיע לכ – 98% מהמידע שמגיע אליו ולעמיתיו.
המצב לא השתנה מאז. אין לצפות כי הקהילייה תספק מידע שבמהותה שונה ממה שכל קורא עיתון סביר מוצא כשהוא מתעמק בפרסומיהם של אמצעי תקשורת רציניים.
ועוד מסקנה אסטרטגית שאולי ראויה למחשבה - האם יש מקום להעביר חלק מהתקציבים והאמצעים המושקעים לתקציב הביטחון בכלל ולמודיעין בפרט למערכת שבה ילמדו ויושקעו מאמצים לחיפוש דרך כיצד עושים שלום?
***
