תקציר: טענתי היא, ששיח ה"שקט יורים", המשמש את הפוליטיקאים, כבר לא מגייס את הציבור לעמוד מאחוריו והוא נתקל בתגובות של ייאוש וחוסר אמון כלפיהם . קריסה זו לא התרחשה ביום אחד והמבנים שתחזקו את השלוב בין שלטון ובין קונסנזוס קרסו. שני גושים מרכזיים ורבי עוצמה הפיקו כוחות שיניבו את המגמות של האליטות החדשות: התפשטות הקפיטליזם והצטרפותה של ישראל לכלכלה הגלובלית וכן התהליך הממושך של ההפרטה שמאז חקיקתו של חוק ההפרטה בסוף שנות ה 70 רק הלך והתעצם .... הפרקטיקה של חלק מהמגזר השלישי בישראל עובדת כך: המעסיק ובעל ההון, החובר לשלטון, מבטיח שהשכר שהמדינה תקבע יהיה זה שהוא יכתיב שישולם לפועל. השכרויהיה נמוך מספיק בהשוואה למפעלים מתחרים בחו"ל, אליהם הוא יוכל לאיים שהוא מעביר את הונו אם לא יסופקו דרישותיו. הפועל ממשיך להזדקק לו ולהיות תלוי בשכר עבודה שאיננו מספק את צרכי הקיום הבסיסיים שלו. בעל ההון, שנותר עודף בכיסו, מזרים אותו למועדוניות ולבית התמחוי ומייצר על ידי כך זיקה ותלות נוספים של הפועל ומשפחתו בו גם בשעות שאיננו במפעל".
[]
המסגרת התיאורטית של הניתוח שאציג כאן, בנושא מגמות חדשות בדמותן של אליטות, מתייחסת למדינה בהקשר הגלובלי בפרק הזמן שאחרי התמוטטות הגוש הקומוניסטי, צמיחת הקפיטליזם המאוחר והשפעתן על המדינה, עצם קיומה ותפקודה.
טענתי היא, שתופעות גלובליות גם היום מושפעות עדיין מן ההתמוטטות של הגוש הקומוניסטי. טענה טריוויאלית יותר שאטען היא שתופעות גלובליות מושפעות גם מן הכוחות הפרועים שמצמיח הקפיטליזם המאוחר. אלה משפיעים בין השאר על האופן בו צומחים מנהיגים, אליטות והגמוניות מתעצבות, ותרבויות פוליטיות משתנות.
התופעות שאתאר תואמות פחות או יותר את המודל של רמון ארון על האליטות כפי שאראה. לפי מודל זה, כזכור, יש שני מעגלים פנימיים בחלוקה המעמדית חברתית, מהם באות האליטות: המעמד השליט, ההגמוני מבחינות כלכליות, היסטוריות ותרבותיות, והמעמד הפוליטי המנהל עבורו את השלטון בפועל.
המעמד השליט מזרים אל המעמד הפוליטי את השליטים, ובדרך זו משתמר ומתבסס כוחו של המעמד השליט. אצביע על קווי המתאר שנשתמרו ממודל זה, חרף הנזילות הגדולה שהתחוללה בגבולות שהאליטות חפצות להמשיך ולהסתגר בתוכן.
מקרה המבחן שלי יהיה ממוקד סביב האופן בו האליטות הפוליטיות בישראל מתייחסות כיום לתגובת הציבור לעוני – ניתוח דוגמאות של שיח ושל פרקטיקות שיש בהן כדי לשקף את מצב העניינים אותו אני מבקשת לתאר. אצביע רק על 2-3 מגמות ואציין שיש מגמות חשובות נוספות, בהן מגמת אליטות הגנרלים בדימוס, עליה כתבתי במקום אחר.
המחקרים המדוייקים בעיני לזמנם, של חוה עציוני הלוי, עשו שימוש במוטיבים מרכזיים שאפשרו את מה שהיא כינתה קשר האליטות בישראל. אחד מיסודות השיח עליו עמדה, כיסוד שאיפשר את קיומן ושרידותן של אליטות, היה יסוד האחדות הלאומית. אולם יסוד האחדות הלאומית הוא הגירסה הישראלית, שכל הגמוניה שלטונית באשר היא חפצה בכינונה. יסוד זה עניינו ביצירת קונסנזוס, שלפי התפישה ההגליאנית, על השלטון לארגן אותו באופן תמידי.
יסוד אחדות קונסנסואלי זה, שבמשטרים פרלמנטרים הוא חיוני במיוחד, פעל בין השאר באמצעות פרקטיקות שפותחו מתוך האילוצים הקיומיים של ישראל. "שקט יורים", או "קודם ביטחון ואחר כך ענייני פנים ורווחה", הן רק שתי דוגמאות לשיח שביטא את המוקדים סביבם גיבש השלטון ואירגן את הקונסנזוס הציבורי. תכליתו היתה ליצור דבק חברתי וסולידריות.
פרקטיקה זו פעלה על ידי יצירת שיח שתחילה נועד לעורר אימה ותחושת חירום כתוצאה מקיומו של האיום החיצוני וליבוי רגשות לאומיים, ולהביא, בעקבות כך, להתקרבות חברתית ולזהות משותפת על בסיס של שותפות גורל. האחדות הלאומית שנקשרה לכך הוצגה, ועדיין מוצגת, אצל מנהיגים ארכאיים, כמקור החוסן החברתי של אזרחי ישראל.
האליטות פתחו שיח זה ועשו בו שימושים עסקניים ופוליטיים, לא רק כלפי הציבור הרחב ממנו ביקשו להתאפק עד שוך יריות הקרבות,שהתחוללו כל עשר שנים בממוצע, אלא גם עד שיושג פתרון כולל שיביא בכנפיו ביטחון. היו לשיח זה גם התאמות תרבותיות שונות שעוצבו לפי קהל היעד.
כלפי ציבור התומכים בתוך המפלגות, למשל, פותחו מושגים שנועדו לייצר סולידריות פנים מפלגתית. ידועים היטב מטבעות הלשון "שרינו", "חברינו", ו"דין התנועה" (מראה מקום), שעדיין מהדהדים בזכרוננו ומשקפים את יסוד האחדות והדבק הסקטוריאלי, פרי יצירת מפלגת מפאי. לסולידריות זו נודעה חשיבות, אולי גבוהה יותר מאשר הקונסנזוס הלאומי, כי עצם קיומה של קבוצת השלטון היה מושתת בימים ההם על היכרויות אישיות והמלצות הדדיות, ועל ניסיון משותף של אנשים מאותו כפר או איזור במזרח אירופה.
המשמעת הסיעתית והסדר בתוך התנועה – תנועת העבודה - חלחלו לתוך המפלגה/ות מתוך דפוסים של מקורבות למנהיג, שתפקד גם כפטריארך כריזמטי. דפוסים של כוח זרימה פוליטי, כמו הצטרפות להנהגת המפלגה בהליכים דמוקרטיים\ היו פרקטיקות זרות להתנהגות כיתתית אוליגרכית זו (ועדה מסדרת).
חשיבותו של עיקרון האחדות הסקטוריאלית, נעוץ לא בהיבט החיובי שמעניק כוח ללכידות הפנימית של האליטה, אלא דוקא להיבט השלילי, לפיו שמועה שהמנהיג מסוכסך עם מישהו, או שנתגלע ריב בינו ובין מקורביו, היא בעלת עוצמה הרסנית כמעט לסמכותו הציבורית, כפי שלימדה פרשת לבון המרה והממושכת (נתן ינאי).
לכן, התפתחו שיטות טיפול ביריבים פוליטיים בדרכים נמרצות ונוקשות, אך טמירות וחבויות מאחורי הקלעים. אלה הניבו מצידם דפוסים פוליטיים קלוקלים ואנטי דמוקרטיים בעליל, כמו קבלת החלטות בתהליכים בלתי פורמליים, שהשיח הפוליטי הטביע בהם חותם של בחישה ובישול, כגון "מטבחון" או "מזנון הכנסת".
הפרקטיקה של יסוד האחדות עומדת, איפוא, כסכר בפני סכנת ההתפוררות של המפלגה וחבריה וכמובן ככוח מניע שרבים גויסו בשמו למען האינטרס הציבורי, ולטובת מדינה שעצם קיומה לא היה מובטח מראשית יסודה.
*
הדבק הזה, שהיו זמנים בהם הוכח שהוא רב עוצמה, כמו סביב מלחמת סיני ומלחמת שישים ושבע, החל לאבד מכוחו הקוהסיבי בעקבות כרסום שחל באמון המנהיגות באליטות של מפאי, בעקבות סדקים בתחומי הניהול המדיני והחברתי של האליטות. אני מסמנת כרסום זה מראשית המאבק בו פרצה פרשת לבון את גבולות המפלגה והגיעה לידיעת הציבור מ 1954 ואילך.
החוסן המנהיגותי של האליטות החל מתכרסם בעטיו של משבר זה ומאז רק הלך ונחלש עד 1977. העובדה שכרסום זה נמשך שנים כה רבות למרות משבר המנהיגות החמור שנשא בחובו, מלמדת על כוחו העצום של הדבק הזה ועל הלחצים הפוליטיים אותם שרד בפרק זמן היסטורי זה.
נוספו לו מתחים שרחשו כבר אז מתחת לפני השטח, וכן נמשכו זמן רב עד אשר ניכרו סימני הכרסום שלהם בלכידות החברתית לאומית. אני מתכוונת ללחצים החברתיים שיצרו שכבות מצוקה בעלי גוון גזעני ברור. שיאיהם של לחצים אלה תחילה בואדי סאליב ב 1959 ואחר כך בימי הפנתרים השחורים ב 1971 .
לנוכח אלה, אפילו דבריו של מיכלס, שניסח את החוק המוצק, אולי היחיד במדעי החברה בדבר חוק הברזל של האוליגרכיה, נשמעים כנאיביות. הוא הועיד לאליטות תפקיד חשוב של שמירה על אחדותו המוסרית של הקולקטיב.
מחאת הפנתרים השחורים ומלחמת יום הכיפורים סימנו שיא, או תהום, בחוסן של האליטות. הפרקטיקות של "שקט יורים" ו"שרינו, חברינו" חדלו בעת ההיא מהיות כוח מרסן ומעורר סולידריות. מחאתו של מוטי אשכנזי ומחאתם של הפנתרים השחורים קראו תגר על ההגמוניה הבלתי מעורערת ממנה נהנתה המנהיגות הפוליטית כחמישים שנה, מאז נוסדה לפני כינון המדינה.
אשכנזי תבע את ראשם של המנהיגים, והפנתרים תבעו להשמיע קולם בקביעת סדר היום הציבורי והכריזו על הנפת הדגל החברתי לצד דגל הביטחון. בכך סללו את הדרך לנפילתה הסופית של ההגמוניה הפוליטית, אף כי לא זו של המעמד השליט. סימנו הבולט של פרק זמן זה היה התפוגגותו של האמון הציבורי, על כנפיו ריחפה המנהיגות הפוליטית.
הציבור הישראלי התפכח בכאב רב ונוכח לדעת שאין כיסוי לשיח האחדות ואף לא לשיח הביטחוניסטי בו עשו האליטות שימוש. בעת ההיא ניבעו בקיעים, לא רק בדבק החברתי אלא גם בשיח האידיאולוגי. מה שירש את מקומה של ההתגייסות, האמונה באחדות הלאומית, הוא שיח על סוף הציונות על שחיטתה של הפרה הקדושה של הביטחון, על כשלון פרוייקט ההתיישבות הקיבוצית ועוד. כוחו של שיח האחדות פג ולא גייס עוד זיקה וסולידריות בין קבוצות, גם לנוכח הסכנות הקיומיות מבחוץ שעדיין לא מצאו את פתרונן.
סימני ההתפוררות של החברה לקבוצות שאינטרסים סותרים מאפיינים אותן בלטו ועלו. במקום הקונסנזוס שכשל והאחדות שהתפוררה נכנסו כוחות אחרים שעלו מתוך התחזקותם של מוסדות ומבנים חברתיים, בעיקר אלו שקשורים בביטחון. כאן הוכיח הצבא את כוח הסתגלותו בהשוואה למוסדות אחרים, כשהפך לכוח מגייס סולידריות והטביע את חותמו באמצעות מחזור האתוס שכשל, ובאמצעות ססמאות של אחדות בנוסח חיקוי של חיקוי של שיח ציוני ומאבק צבאי קיומי.
אלה באו לידי ביטוי באמצעות פרקטיקות הקניית ערכים תוך כדי הכשרה צבאית באמצעות מורשת קרב, קוד אתי, וןעכשיו גם השילוב הראוי ועוד. דבריו המפוכחים של גרמשי מיטיבים לתאר את כוחה המגייס של פרקטיקה זו: שמן הצורך לחזור שוב ושוב על אותן סיסמאות, להשתמש שוב ושוב באותן סכימות מנטליות נוקשות, מגיעים הדברים לכך שהכל חושבים באותה צורה, משום שבסופו של דבר אין חושבים כלל (ע 82).
גם בתוך המפלגות ניתן לזהות פרקטיקות של עסקנים שחדלו לשמור על סולידריות מפלגתית ומשמעת סיעתית וכפרו באתוס של "דין התנועה".פותחו דפוסים של בוגדנות פוליטית והמאבק על הכיסא הפך למנוע פעילות בלעדי.
מנהיג או עסקן פוליטי שיסוד האחדות עדיין נוכח ברטוריקה שלו משרה עייפות וארכאיות באזני שומעיו, וכוחו לעורר בהם אמון אינו יכול לבוא במקום או להחליף שיח סימבולי זה של חיקוי האחדות המזויף, סימולקרה בלשונו של בודריאר. זהו סימנה המובהק בעיני של התפרקות האליטה הישנה.
נותר חלל פוליטי שממתין לצמיחתן של אליטות חדשות. על פי חוקי ההתנהגות של נוזלים שישימים גם לחללים פוליטיים, חלל פוליטי יתמלא תמיד על ידי כוחות שקיימים קרוב וזורמים אליו. את הטענה הזו אדגים באמצעות דוגמאות של פרקטיקה פוליטית. מתוך דוגמאות אלו ניתן ללמוד על המגמות החדשות בצמיחתן של אליטות כפי שהדבר קורה היום.
*
טענתי היא ששיח ה"שקט יורים" המשמש את הפוליטיקאים כבר לא מגייס את הציבור לעמוד מאחוריו והוא נתקל בתגובות של יאוש וחוסר אמון כלפיהם כבר מאז שנות השבעים. קריסה זו, הוספתי וטענתי, לא התרחשה ביום אחד והמבנים שתחזקו את השלוב בין שלטון ובין קונסנזוס קרסו.
שני גושים מרכזיים ורבי עוצמה הפיקו כוחות שיניבו את המגמות של האליטות החדשות: התפשטות הקפיטליזם והצטרפותה של ישראל לכלכלה הגלובלית וכן התהליך הממושך של ההפרטה, שמאז חקיקתו של חוק ההפרטה בסוף שנות ה 70 רק הלך והתעצם.
כוחות אלה, יחד עם התפוררותו של דבק האחדות הלאומית, חשפו את מה שהשיח בדבר האחדות חיפה עליו, פירוד עמוק ששרר בחברה מאז ראשיתה, שלא היה בכוחו של אתוס מאחד לאחות. רצוני לומר, שאינטרסים פרטיקולריים מהותיים קיימו זיקות בתוך קבוצות שאין בכוחה של האחדות הלאומית לעמוד בהן אלא ברגעי חירום של "שקט יורים".
הקבוצות שרחשו מתחת לפני השטח התלכדו סביב בסיס אינטרסים מקטבים של דתיות מול חילוניות, לאומיות ערבית מול לאומיות יהודית, מזרחים מול אשכנזים, ימין ושמאל וכמובן מרכז ופריפריה. היטב הומחש הדבר במלחמת לבנון השניה, כששיח ה"שקט יורים" פותח על ידי הפרקטיקות הפוליטיות לכיוון חדש, מעודכן לכאורה.
מה שניסתה האליטה הצבאית מדינית לעשות, על מנת לרענן את הסיסמה "שקט יורים" ולעדכן אותה תוך העמדתה מחדש במרכז השיח, היה מה שאני מכנה בשם "העורף החסון".
האליטה שיבחה ללא הרף את העורף החסון ואת האיפוק שהפגין בימים הראשונים של המלחמה. הממסד, האליטה הצבאית והאליטה הפוליטית הרבו לציין את עמידתו של העורף, ובכך ביקשו לברוא במילותיהם מציאות של אחדות לאומית והתגייסות מחודשת, מתוך סולידריות שאת קיומה השתוקקו כל כך להוכיח.
המושג "עורף" ,בלשון יחיד, כשלעצמו בעל קונוטציות של אחדות וחוסן. אלא שהמושג 'העורף החסון' התברר תוך ימים אחדים, דרך מצלמות התקשורת והתבטאויות היאוש במקלטים, כמושג חלול. ה'עורף', שהוא לא אחר מאשר ציבור מוחלש ומנוכר שחי בפריפריה, התברר כנבגד ומיואש שהמדינה, מנהיגיה, האליטות שלה, אין להם על מה להשען בתארם אותו כבסיס החוסן החברתי או כמקור האחדות הלאומית בשיח שלהם.
על קונסנזוס לאומי ודאי שלא ניתן להצביע. ברגע השיא בו כשלה המנהיגות מלייצר קונסנזוס לאומי בעת שהיה הכי נחוץ, הרגע בו הורגש החלל הפוליטי בריקנותו הגדולה. אטען שזהו בדיוק הרגע בו היוזמה הפרטית הפרועה של הקפיטליזם המאוחר, ההפרטה וההשתלבות של ישראל בתהליכי הגלובליזציה, נכנסו לפעולה ומילאו את החלל הריק.
שוב, המצאה זו אינה פרי הפרקטיקות שממציאה האליטה הישראלית, אנחנו נמצא אותה ב"מחברות הכלא" של גרמשי, בניתוח הכוחות הפוליטיים בצרפת של ערב מלחמת העולם הראשונה ובאיטליה של בין המלחמות (גרמשי 75).
בתוך החלל הפוליטי הזה, ברגע של חולשה פוליטית גדולה, נכנסת דמות דרמטית בתנופה גדולה וסוחפת, דמות שתפעל ביתר שאת אחר כך בדרום, בעקבות ירי הקסאמים בשדרות, ותחדד את אזלת היד של המדינה, הממשלה והאליטות המושלות בה. גיידמאק.
מה משמעותה של תופעה זו שגיידמאק מפיק לנגד עינינו?
אטען, בעקבות גרמשי, שגיידמאק מסמן מגמה שנוצרת בתקופה עשירה ביותר ב"אנרגיות פרטיות" (76), ואשר קיומן בקרב החברה והתחזקותן באים לייצר קונסנזוס במקום שהוא חסר.
בכוח ההון שלו, עצום בממדים כאלה, שיש בו כדי לעמוד מול המדינה ולתת פתרונות לציבור השולי ביותר, שהמדינה גם היא יכולה לתת לו פתרונות, אך אינה עושה זאת. הוא מציע קודם כל פתרונות מיידיים למצב אנושי בלתי נסבל שהתודעה הציבורית מייחסת את האחריות לו - בצדק או שלא בצדק – למדינה.
הציבור הנזקק מקבל את הפתרונות המיידיים על מנת לצאת מיד מן הקיום הבלתי נסבל בו הוא שרוי. בעצם המעשה של גיידמק ובעצם ההענות של הנזקקים, הכל לעיני מצלמות ואינטרנט, מחדד גיידמק את כשלונה של המדינה, במיוחד כשלונו של השיח הפוליטי בדבר לכידות חברתית, ואת הציבור הסובל, שנעזב לנפשו, שזכויותיו ההומניטריות הבסיסיות ביותר לחיים בכבוד נרמסו.
בחלל זה בא גיידמאק ומצביע לא על ידי שיח, אלא באמצעות פרקטיקה פיאודלית שהיתה נכונה לאנגליה של דיקנס, פרקטיקת הפילנטרופיה, ומוכיח שהיא תקפה והולמת את מידותיו של החלל הפוליטי שהותירה מדינת הרווחה שקרסה. אגב כך, הוא מחדד את היות המדינה, עסקניה ואליטותיה אנשים חסרי לב ומסואבים.
אני רוצה לקחת את הפרקטיקה הזו רחוק יותר, ולחבר אותה לשורשים הקומוניסטים השנואים, על ברכיהם התחנך גיידמק וכמוהו גם נדבנים מעודנים ומסוגננים יותר מאותה אליטה, אך נדבנים לא שונים בהרבה, כמו לב לבייב ורומן ברונפמן מצד אחד, ונדבנים בוטים ואלימים יותר, גם הם מאותה אליטה, כמו לרנר מצד שני.
גיידמק ודומיו, העשירים החדשים מרוסיה, התחנכו במציאות של קומוניזם מדינתי שעשק את אזרחיו והביא בסופו של דבר להתמוטטות המערכת הסובייטית. הדור שצמח בעקבות מורשת זו הוא דור שאיננו מסתיר את רגשות התיעוב והשנאה למדינה הקומוניסטית. מוסדות המדינה הקומוניסטית נשלטו על ידי המפלגה (בזזינסקי).
זיהוי זה בין המדינה למפלגה, מפלגה שפשעה כלפי הציבור תוך שימוש באמצעי שליטה טוטליטריים ואלימים, לא יכול שלא להצמיח תיעוב וחשדנות כלפי עצם הקונספציה של המדינה והמפלגה כמוסדות פוליטיים. במילים אחרות, התיעוב איננו כלפי הקומוניזם אלא כלפי המוסדות הפוליטיים באשר הם.
על רקע זה, יחסם של הרוסים המתעשרים החדשים אולי משתנה בסגנון מברוטליות בוטה לנדבנות צנועה ומעודנת, אך דבר אחד מניע אותה בבסיסה, חוסר אמון מהותי במדינה ובמוסדותיה. המדינה ומוסדותיה, כמו גם שלטון החוק, הם כלי מנוצל לרעה, כך בשלהי התקופה הקומוניסטית, בידי פוליטיקאים ציניים מושחתים ומשחיתים.
סוציאליזציה דמוקרטית, שותפות פוליטית וסולידריות חברתית, למרבה הצער, לא הוכיחו את עצמם שם, ומה שחשוב יותר הוא שהנעשה בפוליטיקה הישראלית לא מוכיח מחדש שהתרבות המקומית מייצרת אלטרנטיבה פוליטית שתקסום להם יותר. אין פלא שגיידמאק ודומיו רק נכנסים לבחלל זה ומשחזרים ומשעתקים אותו בשיטות שהן זרות לדמוקרטיה.
אם כן, התוצאה של ציבור עשוק, מרומה ונבגד על ידי מנהיגיו ועסקניו במדינה הקומוניסטית לשעבר, בה התחנך גיידמק, היא תוצאה, שלטענתי, מתלכדת כאן עם ציבור אחר שגם הוא עשוק, מרומה ונבגד על ידי המדינה. כאן נוצר צומת שמפגיש אנשים על רקע ניסיון פוליטי מר ולא רק על רקע של עושק, עוני ותנאי קיום בלתי נסבלים.
יחסו הגלוי והבוטה של גיידמק כלפי המדינה ניזון ומדושן ממורשת מסואבת זו. במקביל המדינה כערך חיובי אפשרי שיש לשמור עליו למען הצבור, זרה לו, שלא לדבר על החוויה הדמוקרטית החסרה במורשת הפוליטית ממנה ינק. על רקע זה הפרקטיקות הפילנטרופיות של גיידמאק מסמנות קריאת תגר על המדינה, שאיננה קריאת תגר יחידה במינה, אלא היא סימן בעיני למגמה של צמיחת אליטה חדשה, שהשלכות שלה מתבטאות בפיתוחן של פרקטיקות פוליטיות שמהותן בערעור על הלגיטימציה של המדינה ושל הדמוקרטיה.
אך האם יש אליטה אלטרנטיבית? האם בתוך אותו חלל צומחת רק אליטה כזו, או שמא יש מגמות נוספות? התשובה היא כן, יש מגמות רבות חדשות שמחפשות דרכים בהן יהיה אפשר להחדיר אנשים לתוך האליטה השלטת.
*
אני עוברת לדון במגמה חדשה נוספת של צמיחת אליטות, שמתפתחת מתוך סדקים שניבעים בדמוקרטיה הליברלית של ישראל מן הצד של הכלכלה הקפיטליסטית. הארגונים והעמותות המפעילים בתי תמחוי בישראל, כמו גם גיידמאק, באים לתת מזור לסבל אנושי מיידי. אלה נשענים על ממון יהודי אשר מקורו במדינות הקפיטליסטיות באירופה, ארצות הברית וישראל. הציבור, הנהנה מחסדיהם, איננו מכיר את פרצופם כמו במקרה של גיידמאק, ואינו רואה אותם או שומע אותם באמצעי התקשורת.
אך עצם קיומם נובע מאותם כוחות שייצרו את המגמה הקודמת אותה ייצג כאן גיידמאק . מדובר באנרגיות חברתיות פרטיות שמבססות את ההגמוניה של עצמן בתוך החלל שנוצר עם אזלת היד של השלטון. אלא שהממון שלהם עובר בצורה חוקית ומוסדרת דוקא, דרך מוסדות ועל פי חוקים שהמדינה עצמה קבעה בחוקי עמותות וארגונים, ולא בצורה בוטה וישירה כמו הזרמת הכספים ישר לידי הנזקקים ולמימוש צרכיהם המיידיים, כמו במקרה של גיידמאק .
כאלה הם אירגונים כמו "שתיל", "ידיד", "הקרן החדשה לישראל", "לתת", "סיכוי" ועוד. הנדבנים הללו הם פילנטרופים רגועים יותר מגיידמאק, משום שאינם מעוניינים לחבוט בלגיטימציה של המדינה בגלוי ואינם מחדדים את כשלונה. להיפך, הם מעוניינים בה וזקוקים לה ככלי תיווך ועל כן נענים לכללי המשחק שלה.
סגנונם מבטיח שהכוח ישאר בידיהם תוך שהמדינה והפוליטיקאים ישתפו עמם פעולה. רק מפעם לפעם נזכה לצפות בנדבנים בעת שהם מתחככים עם האליטה הותיקה והרשמית בכנסים הכלכליים–בטחוניים- פוליטיים אליהם גיידמאק לא יוזמן.
כנסי הרצליה, קיסריה וגם שדרות. זוהי אליטה חדשה, חסרת פרצוף, ששומרת על עצמה באמצעות הפרקטיקה שמבטיחה את המשכיותה בדרכים משלה. מדובר בפרקטיקה מתוחכמת ומפותלת, ולכן גם בעלת כוח הישרדות ממושך יותר.
הפרקטיקה עובדת כך: המעסיק ובעל ההון החובר לשלטון מבטיח שהשכר שהמדינה תקבע יהיה זה שהוא יכתיב שישולם לפועל. השכר יהיה נמוך מספיק בהשוואה למפעלים מתחרים בחו"ל אליהם הוא יוכל לאיים שהוא מעביר את הונו אם לא יסופקו דרישותיו.
הפועל ממשיך להזדקק לו ולהיות תלוי בשכר עבודה שאיננו מספק את צרכי הקיום הבסיסיים שלו. בעל ההון, שנותר עודף בכיסו, מזרים אותו למועדוניות ולבית התמחוי ומייצר על ידי כך זיקה ותלות נוספים של הפועל ומשפחתו בו גם בשעות שאיננו במפעל. בד בבד, הפועל מיישר קו עם המובטל והנכה, שהרי מערך שכר עבודתו הנמוך נגזר גם ערך עבודתו וגם ערכו וכבודו העצמי כאדם.
מכאן שואב, איפוא, הפילנטרופ את כוחו ואת ההצדקה לשיטה, בצורה מעגלית שלעולם לא יוכל להשיג בשיטת השכר ההוגן. בשיטת השכר ההוגן אין מקום לפילנטרופיה ומכאן גם אין צורך בו. תלותו של הפועל בו עלולה להצטמצ,ם ערכו וערך עבודתו יגדלו, ומעמדו של הפילנטרופ יתערער.
ההסבר לקשר בין הון ושלטון על בסיס קיומה של פרקטיקה זו, שמפעילה ארגוני שטח ועמותות באמצעותן מזרימים הפילנטרופים את הונם, וכך מבטיחים את תלות הנזקקים להם בהם, מעוגן לדעתי בנוסטלגיה מעוותת מבחינה פוליטית, בה נאחזות המדינה המודרנית והפוסט מודרנית, ברעיון הטוקויליאני שרווח בדמוקרטיה באמריקה.
רעיון, שמן הראוי לזכור רווח בד בבד עם קיומם של העבדות והפילנטרופיה. טוקוויל עמד על בני המעמד הבינוני ולא על עניים שנזקקו לעמותות. הוא הדגיש את הכוח הכלכלי המינימלי של האזרח כיסוד הכרחי לפעילותו הפוליטית ולהשתתפותו בענייני הצבור בזמנו הפנוי. לפי רעיון זה מה שמקיים את הדבק החברתי הוא תפישה לפיה ארגונים חברתיים ומוסדות שטח הם שמקיימים את החברה האזרחית ועל כן חובתה של המדינה לעודדם, לפתחם ולתחזקם.
על בסיס האתוס הזה קמות העמותות ומתפתחים הארגונים הפילנטרופיים. מתפתחים גופים של סנגור קהילתי, אוניברסיטאות מפתחות במכוניהם את הידע על מלכ"רים, המכונים בשם הכללי 'המגזר השלישי', להבדיל, כביכול, מהראשון והשני, שהם המדינה, כלומר הסקטור הציבורי והסקטור הפרטי - מגזר בעלי ההון.
אולם כל כמה שעמותות אלו ממשיכות לשגשג, לא פוחת, כך נראה, היקפם של העניים והנזקקים הסמוכים לשירותיהם. באמצעות אלה ובחסות המדינה מבקשים ארגונים פילנטרופים שמאחוריהם עומדים אנשים מאוד עשירים, לתת מענה לסוגיות שהמדינה כושלת בהם. חשוב לציין שמפעילי העמותות הם תמיד אנשים מקרב בני המעמד הבינוני-גבוה. בישראל, מתוך הניסיון האישי והאקדמי שלי, מדובר בבני מעמד בינוני-גבוה שמוצאו לרוב מארצות דוברי אנגלית.
הערה: את העמותות ואת הארגונים האלה אני מבקשת להבדיל הבדלה חדה מתנועות מהפכניות ואנרכיסטיות, שאינן סמוכות על שולחנם של המדינה או הפילנתרופים. עליהם לא אתעכב כאן.
*
אמרתי שאליטות חדשות אלו, שצומחות אצלנו, תואמות במידת מה את המודל של רמון ארון. על פי מודל זה מגויסת האליטה הפוליטית השלטת בפועל מקרב בני המעמד השליט שמורכב מ-400 משפחות של בעלי שליטה על ההון, אמצעי הייצור והכלכלה. 400 המשפחות, כפי שארון תיארן בצרפת, שורשיהן במשפחות האצולה הותיקות שהצליחו לשמור על הממון הישן, ויכלו להרשות לעצמן להמליך נסיכים מקרבן.
כך גם בישראל. תיארתי עד כה את המעמד השליט והשאלה היא כיצד הוא ממליך את המעמד הפוליטי. בישראל יש כוחות חדשים של מתעשרים ואליטות חדשות שעושות מאמץ עליון לחלחל לתוך המערכת. זאת בנוסף לאליטות הותיקות שחלק מהן, כוחו נחלש. החידוש הוא, שכאן מדובר באליטות שמנסות לרשת את מקומן של הותיקות, אך קווי המתאר נשארים זהים לאלה של הותיקות והפרקטיקות שלהן נשארות דומות לאלו שארון תיאר במודל שלו.
הזהות היא בחבירה בין הון ובין שלטון, הקיימת גם במודל של ארון וגם בתופעות הנחקרות בישראל. המעמד השליט, הותיק, כמו גם המתעשרים החדשים, מבקש לתחזק ולקיים את המעמד הפוליטי, כי באמצעותו יקל עליו למצב את מעמדו ולהבטיח את עתידו. הוא ממליך חדשות לבקרים דמויות חדשות. המוביליזציה החברתית שערערה את המבנים המקובעים של המעמדות יצרה משפחות חדשות שמכניסות גיוון פרסונאלי למעמד הפוליטי החדש. הנסיבות הכלכליות החדשות של הפרטה וגלובליזציה יצרו
הזדמנויות לאפשרויות התעשרות חדשות על ידי ניוד הון, היי טק , חברות השקעות הון סיכון, טייקוני תקשורת בישראל ובעולם. אלה יחד יצרו מעמד שליט חדש בישראל, נזיל יותר כזה, שמצליח ליצור תמהיל עם המעמד הפוליטי הקודם, ויורשיו הנסיכים. כך נמצא לצד דליה פילוסוף את ענבל גבריאלי. בישראל, עד לא מכבר, בעקבות דור המנהיגים הותיקים, נכנס דור הבנים, כמו דיין, פילוסוף, עמרי שרון, נעמי חזן, אבל לא רק נשים ... (המשפחות, שלמה פרנקל העולם הזה שנות השבעים).
על כן, לא הייתי מייחסת את כל החוליים בעיצוב מנהיגות פוליטית רק לשיטה הפוליטית הרווחת בישראל, אלא שבמעמד הפוליטי אנו מוצאים נסיכים לצד דמויות חדשות, שמאפיין בולט משותף להם, והוא שהם שליטים נעדרי אג'נדה ונעדרי קבלות או משאבים פוליטיים אישיים.
כיצד מצליחה בכל זאת דינאמיקה זו להתקבל על דעת הציבור עד שהוא מוכן לקבל דמויות כענבל גבריאלי. הנזילות במגמה זו מתחילה עוד קודם, כאשר דור הנסיכים נכנס לתמונה. אדגים זאת על ידי דוגמה אחת, אבל יש רבות יותר. דליה פילוסוף, שמונתה בזמנו כסגנית שר הביטחון מבלי שידענו על יכולותיה הפוליטיות ועל בקיאותה בסוגיות בטחון.
היא אמנם גדלה בבית פוליטי בטחוניסטי, אך הלגיטימציה להמלכתה לתפקיד זה דומה מאוד למינוי של בן רופא לתפקיד של מנתח רק משום שגדל בבית של רופא. לא זכור לי שהתנהל ויכוח ציבורי כלשהו סביב המינוי הזה.
לסיכום, גרמשי, אותו הבאתי כאן כפרשן של התופעות הרווחות בפוליטיקה, בעת שנסדקים החיבורים הקונצנזואליים והשלטון כושל ביצור אחדות פוליטית, מצביע על כך שבמצב זה נכנסים כוחות פרטיים ומתחיל תהליך של ליברליזם וולגרי.
ליברליזם וולגרי מעניק חשיבות רבה ליחסים של כוחות פוליטיים מאורגנים ונשלטים בצורות שונות, כמו מפלגות, עיתונים, בחירות פרלמנטריות ומוניציפליות, איגודים ועמותות, יותר מאשר ליחסים הבסיסיים- חברתיים-כלכליים (ע 90). היחסים הפוליטיים מכילים בקרבם את היחסים הכלכליים- חברתיים ולא להיפך, כמו שסבר מרכס.
תפישה זו מתחזקת על ידי המודל של רמון ארון לפיו המעמד הפוליטי מאגד בתוכו את היחסים החברתיים-כלכליים, שהרי הוא שולט בהון הכלכלי והתרבותי כאחד - שלטון של קבוצה מרכזית אחת, שהמדינה מייצרת בעבורה תנאים עדיפים להתפשטותה המירבית (ע 93).
באמצעות ליברליזם וולגרי זה, חוברים הפילנתרופים למדינה, דבר המוכיח עצמו כיותר יעיל מן האפשרות לחתור תחת הלגיטימציה שלה, כשהיא אינה עומדת בציפיותיהם. כך היא משמשת אותם כעמותת על, שיכולה להסדיר את הכללים והחוקים, על פיהם הם יכולים להזרים את מזומניהם.
צריך לציין כאן גם את המגמות בהיווצרותה של האליטה של קציני הצבא, המתאמצים לטפח את קשריהם עם המדינה ממקומם החדש אליו הגיעו לאחר שחרורם. אך דיון בכך חורג מגבולות החיבור הזה.
המדינה היא עמותת על, גם במובן זה שאין לפילנטרופים מחויבות למדינה כשלעצמה ואין היא יכולה להכפיפם למרותה אחרי הכל. הונם חוצה את הגבולות באופן שמאפשר את מיקסום הרווחים של השקעותיהם ברחבי העולם.
כלומר, ניתן לייצר את הממון במקום אחד של הגלובוס ולפזר מקצתו במקום אחר ועוד יישאר רווח. על כן, בניגוד לגיידמאק, בעלי ההון חסרי הפנים, שגם הם צמחו אחרי התמוטטות הגוש הקומוניסטי, אם כי לא בעקבותיו אלא באפן דיאלקטי, שאפשר את שגשוגן של המגמות לקפיטליזם הגלובלי המאוחר, מעוניינים לשמור על המדינה כמכשיר פעולה חיוני של מטרותיהם. כך מנוצלות האנרגיות הפרטיות של מה שגרמשי מכנה "רצון חופשי" (ע 93).
בתוך המתח הזה, ללא אג'נדה מפורשת, אך טעונה במוטיבים פוסט קומוניסטיים ואנטי דמוקרטיים, נעה המדינה ללא מצע מפורש ומחייב, ובאופן פרדוכסלי, אולי תודות למתח זה היא מצליחה להמשיך ולהתקיים.
מתח שמשמש קרקע דשנה לצמיחתן של מגמות חדשות של אליטה, שהן חלק מפירות הביאושים של הפוסט קומוניזם ושל הקפיטליזם המאוחר.
תמלול ההרצאה עתידה של המדינה בצילן של מגמות אליטיסטיות חדשות מתוך "כנס אליטות בישראל : רציפות והתחדשות" אוניברסיטת תל אביב 5-6 פברואר 2007
