תקציר: אמיר טייכר מפליא באגדת עם אינדיאנית ופורס בפנינו את דרכיהם הפתלתלות וקורותיהם של "ראש-חץ גדול" ו"אבן-נגף מצחיקה",שני ראשי שבטים מבני המהאוומהאוו ודרכם לפרשנות תרבותית ייחודית של אירועים היסטורים ביבשת אמריקה.
אגדת עם אינדיאנית ידועה מספרת על שני ראשי שבטים מבני המהאוומהאוו ("ראש-חץ גדול" ו"אבן-נגף מצחיקה", אם לדייק), שהיו מסובין בפקיעין ודנים במצבו הפתלתל של מזג האוויר.
למצולמים אין קשר לכתבה
"חם", אמר ראש-חץ גדול.
"חם", ענה לו אבן-נגף מצחיקה.
כאן יש להעיר, למען הסר בלבול, כי בעולם הסמלים האינדיאני, "חם" אין משמעו רק כי "הטמפרטורה הנמדדת בצל עולה על עשרים ושמונה מעלות צלזיוס והלחות גבוהה מחמישים אחוז", כפי שהדבר מקובל בתרבות המערבית היהודו-נוצרית, אלא גם, וזו רק רשימה חלקית, "צפוף", "השמיים נקיים מעננים", "אכלתי משהו טעים", אני סובל מגירוד חריף בישבן", "שכבתי עם אשתך ללא שימוש בקוטל זרע או כל אמצעי מניעה אחר", ולבסוף, "קר מאד". עושר אדיר זה של משמעויות הוא שהופך את האינדיאנים למרתקים כל כך, מחד, ולמפגרים כל כך, מאידך. לנו, אנשי המערב, קשה מאד להבין איך מצליחים הפראים האינדיאנים לבור מתוך שלל המשמעויות הללו את זו אליה כיוון ברגע נתון הדובר. למרבה הפלא, ולעתים גם האכזבה, התשובה לשאלה זו פשוטה למדי: האינדיאנים מלווים את אמירותיהם בתנועות ידיים מוגזמות ורבות הבעה. וכך, בעת שאמר ראש-חץ גדול "חם", הוא ליווה את אמירתו בדפיקות רבות עוצמה, באגרוף קמוץ, על גבי שולחן העץ של קק"ל לידו ישבו שניהם. ואילו חברו, אבן-נגף מצחיקה, ליווה את אמירתו בתחיבת מקל לעומק ישבנו והנעתו מעלה-מטה חמש עשרה פעמים.
כאן, כמובן, לא תמה הבעיה הפרשנית, שכן בעוד שלתנועתו של ראש-חץ גדול ישנו פירוש אפשרי יחיד – "על השולחן מתרוצצות נמלים טורפות ויש להשמידן במהרה" – הרי שתנועתו של אבן-נגף מצחיקה יכולה להתפרש באחת מאלף שבע מאות חמישים וארבע דרכים שונות, החל מ"ברוכים הבאים לביתי, שבו בבקשה ושתו מעט מתה הצמחים שהכנתי במיוחד עבורכם" וכלה ב"נעלם לי מטבע של חמישה פני, ואני משוכנע שאם רק אחפש עוד קצת אני אמצא אותו". למעשה, אין כמעט משפט בשפת המהאוומהאוו שאינו ניתן לביטוי באמצעות אותה תנועת מקל בישבן, מה שמסביר רבות מהבעיות מהם סבלו ועדיין סובלים האינדיאנים, [] כמו גם את פגיעותם למחלות המין שנשאו עימם הספרדים אל היבשת האדומה, ואת תווי פניהם רווי הקמטים והסבל. במקרה דנן, תנועתו החוזרת ונשנית של אבן-נגף מצחיקה גרמה דווקא להתעוררות תאוותו המינית באופן שטרם חווה כמותו. הוא הניח את המקל מידו, אולם כיוון שפחד שחשיפת תשוקתו בפני ראש-חץ גדול תתפרש כסימן לחולשה, הוא רוצץ את גולגלתו של זה בתנועה מהירה, ובעוד ראש-חץ גדול מפרפר בין חיים ובין מוות, אכל את גופתו במלואה. כעבור שעה, כשאבן-נגף מצחיקה היה שכוב על פני הדשא הדליל, קיבתו מנסה לעכל את האורח הטרי, הוא נאכל בעצמו על ידי שתי נמלים טורפות שהצליחו לשרוד את מכותיו של ראש-חץ.
וכך כבשו הספרדים את יבשת אמריקה.
על פי מחקרים עדכניים, גם העות'מאנים הקדומים נהגו להשתמש באותו הסימן בהרחבה.
***
