תקציר: דוגמא לתכונה שארצות הברית נתברכה בה ואילו אנו חסרים אותה מאוד היא הזכות והחירות לקרוא תגר על הקונצנזוס, והנוהג האמיץ לעשות זאת מתוך עמדה אחראית, אוהדת ומכבדת. תנועת השחרור של השחורים בארצות הברית קראה תגר על הקונצנזוס אשר הפלה את השחורים לרעה וגזל את זכויותיהם, לא מתוך תביעה לחסל את הקונצנזוס אלא מתוך תביעה ליישם קונצנזוס אחר, כתביעה לפרעון ההמחאה של אתוס השוויון, החירות ואחוות האדם.
הדבר הרע ביותר בהשפעה של ארצות הברית של אמריקה על ישראל הוא אולי זה, שאין מספיק ממנה. במיוחד חסרה לנו השפעה אמריקאית בעניינים אחדים שארצות הברית (ביחד עם הדמוקרטיות המערביות האחרות, במיוחד בריטניה) נתברכה בהם במיוחד, ושחסרונם אצלנו מעיק במיוחד ואף מסכן את המשך קיומנו.
צילום: שרון קנטור מצעד, 2000 |
דוגמא לתכונה שארצות הברית נתברכה בה ואילו אנו חסרים אותה מאוד היא הזכות והחירות לקרוא תגר על הקונצנזוס, והנוהג האמיץ לעשות זאת מתוך עמדה אחראית, אוהדת ומכבדת. בארצות הברית, הזכות לקרוא תגר על הקונסנזוס היא חלק מן הקונצנזוס עצמו, מה שבא לידי ביטוי בכך שלא פעם קוראים שם תגר על הקונצנזוס בשם הקונצנזוס.
אולי הדוגמא החשובה ביותר לכך היסטורית היא קריאת התגר על חוקי הגזע, שהיו קונצנזוס, לפחות בדרום, בשם החוקה שהיא קונצנזוס בהגדרה, כידוע. העובדה שקריאת תגר זו הצליחה היא ניצחון היסטורי שבשום אופן לא היה מובטח מראש, וזהו אחד מן הסיפורים המהוללים בהיסטוריה האנושית.
תנועת השחרור של השחורים בארצות הברית קראה תגר על הקונצנזוס אשר הפלה את השחורים לרעה וגזל את זכויותיהם, לא מתוך תביעה לחסל את הקונצנזוס אלא מתוך תביעה ליישם קונצנזוס אחר, כזה שהיה מושרש באתוס האמריקאי, כתביעה לפירעון ההמחאה של אתוס השוויון, החירות ואחוות האדם. בכך הקפידו חברי אותה תנועה – אמנם לא כולם, כמובן וכידוע – לדרוש מן האדם הלבן לא זאת, שיכיר באחוות האדם השחור שבאה להתחרות באחוות האדם הלבן, אלא באחוות האדם בכלל, שאינה מבחינה בין שחור ללבן.
ביטוי חשוב נוסף לאהדה שיש בארצות הברית לקריאת התגר על הקונצנזוס, הוא מוסד התיקונים בחוקה שהוא גם גדול יותר וגם חשוב יותר מן החוקה עצמה. עוצמת החוקה וחשיבותה בארצות הברית, ובמיוחד עוצמת התיקונים וחשיבותם, נראים כמצביעים על תופעה שאצלנו אפילו אין מדמיינים: שפתיחת הקונצנזוס לביקורת מחזקת את הקונצנזוס!
בישראל לא רק שאין מדמיינים זאת, אלא אף מניחים כמובן מאליו שההפך הוא המקרה. ואכן אצלנו נהוג כי אסור לקרוא תגר על הקונצנזוס, ואיסור זה הוא עד כדי כך נחשב, שהוא חלק מן הקונצנזוס ולכן אסור לקרוא עליו תגר.
לכך ביטויים רבים. אחד הביטויים הבולטים ואף החשובים לכך הוא זה, שבכל הדיונים על חוקה בישראל, מקפידים המתדיינים להימנע מלקרוא תגר על הקונצנזוס (כולל החוקה אשר הוצעה על ידי ארגון עדאלה, שנראה כי היא קוראת תגר על הקונצנזוס, אך האמת היא שהיא מתעלמת כליל הן מן הקונצנזוס והן מן הצורך בקונצנזוס: התעלמות אינה קריאת תגר).
שעל כן נראה כי הסכנה הגדולה אינה זאת, שהדיונים למען הפקת חוקה בישראל ימשיכו להיכשל, אלא זאת שהם יצליחו. ביטוי בולט אחר לקידוש הקונצנזוס בישראל, הגם שאולי פחות חשוב, הוא שאין כל דיון בצורך להחליף את ההמנון הלאומי, למרות שהמדובר בצורך של כל הישראלים, היות שההמנון הנוכחי מנכר חלקים נרחבים מן הציבור, ומכתיב לישראל שליחות משיחית אשר רוב הציבור מתנגד לה.
כתוצאה מן החיוב הנהוג בארצות הברית כלפי קריאת התגר על הקונצנזוס, לא מעט אמריקאים אשר קראו תגר על הקונצנזוס עשו היסטוריה ונכנסו לספריה כגיבורים. כתוצאה מן האיסור הנהוג בישראל על קריאת התגר על הקונצנזוס, ישראלים אשר קראו תגר על הקונצנזוס מוקצים כעוכרי ישראל, או כתמהונים חסרי תקנה ומושלכים לפח הזבל של ההיסטוריה ככלי אין חפץ בו.
בין הביטויים היפים לאהדה בארצות הברית כלפי קריאת התגר על הקונצנזוס ניתן למצוא תכניות טלוויזיה הקוראות תגר על הקונצנזוס באופן הבוטה ביותר, אולי, בהיסטוריה, והן זוכות לפופולאריות וליוקרה ללא תקדים, ואף מוכרות כתכניות פרו-אמריקאיות מובהקות, לא למרות הבוטות שלהן אלא בגללה.
למשל, ב"הבית הלבן" הגנו על זכותו של אדם לשרוף את דגל האומה בנימוק שזכות זאת היא בדיוק הדבר שהדגל מייצג! שם גם ביקרו את שני הצדדים במחלוקת על חוק ההפלות על ששניהם מציגים עמדות כוזבות. ב"בוסטון ליגל" הגנו על המתת חסד ועל זכותם של הורים גזענים לחנך את ילדיהם להיות גזענים כמותם, למרות שאין כל ספק כי יוצרי התכנית שותפים מלאים לסלידה הציבורית הכללית מן הגזענות ואף מצטיינים בסלידה יתרה.
בתכניות רבות, כולל השתיים המצוינות לעיל, קוראים תגר על הדיקטטורה של טעם הכלל בעניינים רבים, ובמיוחד בעניינים מיניים, ומוסרים שוב ושוב את המסר כי סטייה אינה חטא, וכי אין די בכך שלמדנו להיות סובלניים אל ההומואים אלא עלינו ללמוד להיות סובלניים לעוד סטיות רבות אשר עדיין אנו מתייחסים אליהן בעוינות אשר אין לה כל הצדקה, ועוד כהנה וכהנה.
דוגמא נוספת לתכונה שארצות הברית נתברכה בה ואילו אנו חסרים אותה מאוד היא הרעיון שיש לכבד את בני הפלוגתא שלך, רעיון המבוטא אף הוא בתכניות טלוויזיה רבות, כולל המוזכרות לעיל. בשתי התכניות האמורות, נוהגים יוצרי התכנית דרך קבע לשים דברי טעם כבדי משקל, בפיהם של אנשים המייצגים עמדות, אשר הצופה יודע כי הן מנוגדות לדעותיהם של יוצרי התכנית עצמם. הנוהג לעזור לבן הפלוגתא לשפר את טיעוניו הוא אבן יסוד בתרבות הדיאלקטית ואף הדמוקרטית.
לפי נוהג זה אין לתקוף את עמדת היריב לפני שקודם כל נתנו לה את ההזדמנות – ואף עזרנו לה – להיות מוצגת באור החיובי ביותר שאפשר, מנוסחת בצורה המשודרגת ביותר שאפשר, ואף נתמכת בטיעונים הטובים ביותר שיש.
אם כתוצאה מכך נגלה שהתקפתנו עליה נכשלת, ואולי אף שהתנגדותנו לה מתמוססת – אז כמו שאומרים, so be it. הנוהג בארץ הוא ההיפך המדויק: יש להנמיך את דעת היריב ולהציגה באור העלוב והמגוחך ביותר שניתן, ואז לנצחה בקלות ולהציג את עצמנו כגיבורים. הרעיון שיש לכבד את בני הפלוגתא שלך הוא חלק מתרבות הויכוח, הכוללת גם, למשל, הודאה בטעות, בבורות, בספק, או בחולשת טיעונינו, והעומדת על ערכי המשחק ההוגן, הכבוד לסדר היום ולנוהל התקין, והרוח הספורטיבית. גם בדברים אלה נתברכה ארצות הברית יותר מאיתנו, ומעט השפעה אמריקאית לא היתה מזיקה לנו.
דוגמא נוספת לתכונה שארצות הברית נתברכה בה ואילו אנו חסרים אותה מאוד היא שבארצות הברית נהוגה ההבחנה בין דת ולאום, ואיתה עקרון ההפרדה בין הרשות הדתית לרשות המדינית.
הבחנה זו והפרדה זו הינם שני עקרונות יסוד בדמוקרטיה המערבית. ההבחנה בין דת (או השתייכות אתנית, או תרבותית וכולי) ללאום קודמת אפילו לעקרון השוויון, שכן היא הבסיס לו, שכן רק אם כל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, תרבות וכו', הינם בני הלאום, רק אז ניתן בכלל לדרוש שוויון זכויות וחובות. ההבחנה בין דת ולאום עומדת גם בבסיס הדרישה ליישם את עקרון ההפרדה בין הרשות הדתית לרשות המדינית, שהוא עצמו קודם הן לעקרון חופש הדת והן לעקרון הפרדת הרשויות.
עקרון ההפרדה בין הרשות הדתית לרשות המדינית קודם לעקרון חופש הדת היות שהוא שולל את התערבות המדינה בענייני דת, שרק אז חופש הדת אפשרי כלל. ואכן, כתוצאה מיישום עיקרון ההפרדה בין הרשות הדתית לרשות המדינית, בארצות הברית יש הרבה פחות כפייה דתית מאשר בישראל, וזאת למרות שארצות הברית הינה דתית בהרבה מישראל לאין שיעור.
כמו כן, עקרון ההפרדה בין הרשות הדתית לרשות המדינית קודם לעקרון הפרדת הרשויות, שכן עקרון הפרדת הרשויות מתייחס למעשה לרשויות-בת בתוך הרשות המדינית, ועל כן הוא מסתמך על ההפרדה בין הרשות הדתית לרשות המדינית.
בישראל נהוג טאבו מוחלט הן על רעיון ההבחנה בין דת ולאום, והן על עקרון ההפרדה בין הרשות הדתית לרשות המדינית הנובע ממנו. טאבו זה נשמר בקפידה כה קיצונית שאפילו קורבנותיו המובהקים של הנוהג לזהות דת עם לאום – הם הישראלים שאינם יהודים – נמנעים מלקרוא תגר על נוהג נלוז זה.
במקום לקרוא להבחנה בין דת ולאום ולהפרדת הרשות הדתית מן המדינית, נהוג בישראל לקרוא ל"הפרדת הדת מן המדינה". כשאני עצמי נעשיתי מודע לראשונה לרעיון ההבחנה בין דת ולאום, ואיתו לעקרון ההפרדה בין הרשות הדתית לרשות המדינית, סברתי – כפי שאולי הקורא סבור כעת – שרעיון "הפרדת הדת מן המדינה" אינו אלא נוסח מקומי לרעיונות אלו עצמם.
סברה זו חוזקה על ידי הנוהג הרווח בישראל להחיל את הביטוי הישראלי האמור על מדינות אחרות, כגון שנהוג לומר כי ארצות הברית שונה מישראל כי "שם, להבדיל מאצלנו, נהוג עקרון הפרדת הדת מן המדינה", או שהיא אינה שונה מישראל כי "גם שם, כמו אצלנו, ובניגוד לכל הצהרותיהם, אין מפרידים בין דת למדינה", ועל ידי הנוהג לתרגם בספרים ובקולנוע את הביטוי "הפרדת הכנסייה מן המדינה" ל"הפרדת הדת מן המדינה".
לכן, כששמעתי אנשים קוראים להפרדת הדת מן המדינה הייתי שואלם, האם כוונתם למה שמוכר בעולם כרעיון ההבחנה בין דת ולאום, ועקרון ההפרדה בין הרשות הדתית לרשות המדינית. ברוב המקרים הדובר לא ידע כלל על מה אני מדבר, שעל כן נדרש הסבר.
בכל המקרים, מרגע שהדובר הבין את השאלה, התשובה היתה תמיד שלילית, ותמיד כמובן מאליו. על כן בישראל דוחים שניים מעקרונות היסוד החשובים ביותר של הדמוקרטיה בכל המדינות הדמוקרטיות המערביות, ובראשם ארצות הברית, הם, כאמור, רעיון ההבחנה בין דת ולאום, ועקרון ההפרדה בין הרשות הדתית (אשר נהוג לכנותה בקצרה "הכנסייה", ללא כוונה לכנסייה הנוצרית דווקא, אלא לרשות הדתית באשר היא) לרשות המדינית.
יתרה על כך: כששואלים את הדוגלים ב"הפרדת הדת מן המדינה" למה אפוא כוונתם (בהינתן שכוונתם אינה מה שסברנו), תשובתם על פי רוב היא כי כוונתם לכך כי יש להחליש את כוחם של "הדתיים" בשלטון. רעיון זה הריהו רעיון אנטישמי ואנטי-דמוקרטי מובהק ביותר, אשר לא היה עובר את מחסום דעת הקהל בארצות הברית בשום אופן.
למעשה, אם היה מישהו בארצות הברית מציע רעיון זה היינו אנו כאן נזעקים ומאשימים אותו כי הוא אנטישמי ואנטי-דמוקראטי, והצדק היה עימנו. אחרים משיבים כי כוונתם לכך שיש לדרוש מן הדת היהודית להכיר, למשל, בזכותם של יהודים להינשא ללא יהודים, או לנהוג בשבת וכולי.
דרישה זו היא דרישה לרפורמה בדת על מנת להופכה ליותר ליבראלית וטולראנטית. זוהי דרישה מטורפת, שהרי היא מושמעת על ידי אנשים שאין להם כל זיקה לדת, פורקי עול תורה ומצוות. מה לפורק עול תורה ומצוות לדרוש רפורמה בדת אשר הוא אינו מקבל את סמכותה ממילא?
כששואלים אותם לפשר הדבר הם מצדיקים את הדרישה בכך שהדת אוחזת במדינה, ומה שאכפת להם אינו הדת אלא המדינה. בכך הם מצדיקים בלא מודע הן את הנוהג כי מוסדות הדת פוסקים בענייני מדינה, והן כי המדינה פוסקת בענייני דת, היינו את איחוד הרשות הדתית והמדינית.
הזכות והחירות לקרוא תגר על הקונצנזוס; האומץ לעשות זאת מתוך עמדה אחראית, אוהדת ומכבדת; תרבות הויכוח בכלל, והנוהג להודות בטעות, בבורות ובספק, ולמצוא את הנקודות החזקות בעמדת היריב בפרט; ערכי המשחק ההוגן, הכבוד לסדר היום ולנוהל התקין, והרוח הספורטיבית;
ההבחנה בין ההשתייכות הדתית לזו הלאומית וראיית כל אזרחי המדינה כבניו ובנותיו שווי החובות והזכויות של לאום מדיני אחד, ליבראלי, פלורליסטי, רב-דתי, רב-תרבותי, ורב-אתני; ההפרדה בין הרשות הדתית לרשות המדינית; כל אלו נמצאים בלב הדמוקרטיה המערבית ובשורש חוסנן של האומות אשר בורכו בהן. סירובה של ישראל להיפתח להשפעות אלו מהווה איום ממשי על המשך קיומנו. אין כל וודאות שכבר אין זה מאוחר מדי.
***
