תקציר: הטלוויזיה האמריקאית מלאה בישו בימים אלו. אולי זה סוג של קיצון שני – אחרי הליברליזם הקיצוני של הסיקסטיז, הילדים המרדניים שהם התוצר של ילדי הפרחים החליטו שהדרך לנקום באבא ואמא הסטלנים היא מילטנטיות ופונדמנטליזם, ואיזה קוד מוסר רקוב שמוכתב עלינו מהסיפורת הארכאית של התנ"ך. אולי זה סתם מאבקה של אימפריה שמרגישה חוסר אונים עם עלייתו של המזרח, הצדקנות והמגלומניה נעלמים אט אט בעננת אבק שנותרה ממנה בתרבות הסחר העולמית. אבל בתור אומה אחת תחת אלוהים וישו וכל זה, הם מונעים על ידי רגשות של עם סגולה, של עטרה של קודש שהם ענדו לעצמם כחלק משליחות הזויה שהם הטילו על עצמם. משטרה עולמית, האב של התרבות המערבית המודרנית הכובשת, האלפא והאומגה של הגלובליזציה. וזה קצת מוזר (זה אפילו מזכיר לי איזה עם קטן ורעשני - הערת עורכת). "
שמות כ' פסוק 3
"לא תעשה-לך פסל וכל-תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ." הם אמרו. הסתכלתי סביבי וזה כל מה שראיתי. סדום ועמורה ואדום וכנען והפלישתים שנהפכנו להיות, גלובאלית, לוקאלית. צביעות.
הטלוויזיה האמריקאית מלאה בישו בימים אלו. אולי זה סוג של קיצון שני – אחרי הליברליזם הקיצוני של הסיקסטיז, הילדים המרדניים שהם התוצר של ילדי הפרחים החליטו שהדרך לנקום באבא ואמא הסטלנים היא מילטנטיות ופונדמנטליזם, ואיזה קוד מוסר רקוב שמוכתב עלינו מהסיפורת הארכאית של התנ"ך.
אולי זה סתם מאבקה של אימפריה שמרגישה חוסר אונים עם עלייתו של המזרח, הצדקנות והמגלומניה נעלמים אט אט בעננת אבק שנותרה ממנה בתרבות הסחר העולמית. אבל בתור אומה אחת תחת אלוהים וישו וכל זה, הם מונעים על ידי רגשות של עם סגולה, של עטרה של קודש שהם ענדו לעצמם כחלק משליחות הזויה שהם הטילו על עצמם.
משטרה עולמית, האב של התרבות המערבית המודרנית הכובשת, האלפא והאומגה של הגלובליזציה. וזה קצת מוזר (זה אפילו מזכיר לי איזה עם קטן ורעשני - הערת עורכת), כי במקום מסויים בימי התנ"ך בני-אדם היו יותר נאורים ממסעות צלב שכאלו ומהעיוורון הצדקני של עבודת אלוהים. שכן, אם אפילו עבור אלו שעבדו את דברי התנ"ך בזמנו באופן מפורש אלוהים הוא אבסטרקט, עבורנו הוא קמיע מהרב, ישו על הצלב או דמותו של מוחמד והכעבה במכה. הדלק הפוסילי של הצדקנות, המפתח לתקווה, האליל להתרפס מולו.
יש משהו יפה באלוהים כדמות פשטנית, לא מוגדרת. אמנם בתנ"ך ובברית החדשה ניתן לה קול, ניתנו לה דעות ואף ניתנו לה רגשות אנושיים כמו קנאה וצדקנות, ועדיין. ברמה מסויימת, התנ"ך אגנוסטי – אנחנו לא יודעים להגדיר את האל, ולכן חוצפה מצידנו לנסות בכך שניתן לו קווי מתאר פיזיים.
אולי לא היה אז התחכום להגיד שאין זה מתפקידנו גם לתת לו קווי מתאר אישיים (שעל פי איוב, אלוהים הוא לא אחד לשבת איתו לבירה) וצביון חברתי. אבל לאדם מן המניין זה לא מספיק, האבסטרקט.
אנחנו צריכים להקיף את עצמנו בפועלו, בתשמישי קודש ואייקונים וטקסים שגם אם הם אינם בצורתו הם מגדירים את צביונו ואינם טובים יותר מאלילים ברמה עקרונית מאוד. כשאבותינו נכנסו למקדשים וניתצו אלילים ואנחנו שבנו אל הקמעות, חזרנו להיות לא טובים מזה.
כי בסך-הכל במה אנו שונים? אפילו את מנהגיהם אימצנו. ברית המילה היא לא שלנו. בתרבות הפופ, שאמנם מוכתבת על-ידי אמריקה אבל מאומצת על-ידינו בשמחה, אפילו דמותו של השטן היא פאגאנית. קרנותיהם וטלפייהם של פאן ודיוניסוס, קלשונו של פוסידון, חרמשו של הדרואיד. אמנם לא ניתן כך צלם לאל, אבל ניתן כך צלם לניגודו. ואם גניבה ספרותית ודמוניזציה של תרבויות זרות היו החטא הגדול ביותר, אז ניחא. "בארץ מתחת" זה לא בהכרח תרגום רופף לגהנום. יש יותר גרוע מלתת פנים לרע מכל, והוא לתת פנים לנישא מכל.
בהימספירה השנייה, שעדיין תמתין שתים עשרה מאות של שנים בטרם תבוא במגע עם התרבויות שעל שלהן בנינו את שלנו, חי שבט האינקה. פרימיטיביים ומתקדמים כאחד. ערים מפוזרות על פני אמריקה שבגודלן והדרן היוו תחרות הגונה לאימפריות גדולות אחרות – מבחינה כלכלית ודמוגרפית נשמעו השוואות אף לרומא של זמנו, תכשיט התרבות המודרנית דאז.
ומצד שני קורבן אדם, צבעי גוף ומוטיבים של עצמות ומפלצות, אז מה להם ולנו? הצ'יף, המנהיג, הוא אחיה של השמש. אל עלי-אדמות, דמוי אדם, מילתו קודש. ועבורנו - מי הוא אותו ישו שמעטר כל בית באימפריה המודרנית החזקה ביותר? מי הוא אותו מלך משיח בשלטי חוצות בבני-ברק וירושלים של המאה העשרים ואחת? מה היא העלייה לרגל לכעבה אם לא עבודת אלילים גשמית במלוא מובן המילה?
כי בישראל יש לנו רב שימסור לנו את מילתו של אלוהים. והנה אנחנו משמרים את הארכאיות מצד אחד - מנסים למנוע תחבורה ציבורית בימים של קודש עם פסקי הלכה חדשים-ישנים, מהללים מלחמות שבטים קטנטנות ומסכנות כי כך נכתב במגילות שלנו, מלחמות נטולות פרופורציה למלחמת העולם השנייה שלא זוכה לשבוע של חג ואף לא ליום של צום.
שימור ערכים ישנים וזכרונות ישנים עם מעשיות קטנות על המן הרשע, כי זה עתיק, כי זה כביכול "קלאסי", זו מיתולוגיה שאין עליה עוררין. מקובעים על הישן, ועם זאת, מנסים לשפר עם דמי-אלים עור וגידים, כי כולנו צריכים את החוליה שמגשרת בינינו לבין האלוהות. יוהרה, אבל מעבר לזאת, חטא על-פי כל אמת מידה דתית שאנו עצמנו גדלנו על-פיה.
העובדה היא שקשה לנו עם אבסטרקט. מילא שקשה לנו עם אתיאיזם, אבל אפילו אגנוסטיקה לייט, אותה הכרה שאם יש אלוהים ויש קדוש ונישא ואין לנו תשובה להכל, שאנחנו לא צריכים מלך משיח דמוי אדם, בין אם ישו או הרבי מילובוויץ'. ואף שנאמר לנו במפורש שמדובר בחטא קרדינלי באחד מהפרקים החשובים ביותר בתורה, שמכתיבה את ההווי המונותאיסטי זה שלושת אלפים שנה, נתעלם.
נתעלם, ונמציא, ונבנה לנו אליל. אם לא בדמותו, בדמות ילדיו ושליחיו. ואם לא נבנה, ניקח אחד מבינינו ונהפוך אותו לאחיה של השמש - אם רק כדי שיהיה לנו את מה לעבוד. כמו ויקינגים, כמו אשורים, כמו פלישתים. כמו אותם "ברברים" ששאפנו להיות טובים מהם, ואבותינו כבשו אותם בשם הצדקנות ונכנסו למקדשיהם וניתצו את אליליהם. ושלנו נשארים עומדים. ולכשינותצו, כמה זמן יקח עד שנמצא חדשים?
***
