תקציר: "'הדוד סאם' - כך נקראת המעצמה הענקית שאנו חוסים בצילה... אנחנו כמו ילדים קטנים, רוצים לקבל את המתנות – סיוע כלכלי, צבאי ופוליטי, אבל לא רוצים לקבל את התכתיבים, את ההערות ואת החיבוק העוטף הזה, שמאיים לבלוע אותנו. נראה כי נצרכת כאן איזו מדרגת ביניים – לא עמדה נפשית של פשרה בין שתי נטיות, כי אין לנו יכולת לבצע אחת מהן באופן שלם, אלא מצב שבו מלכתחילה אנו בוחרים במצב הביניים הזה, כי כך זה צריך להיות. זה לא בגלל שזה נראה הגיוני וזה מסתדר כי זה נורא אופנתי בעידן הפלורליסטי לומר את המילה "לשלב", כאשר הכוונה הפנימית לעיתים היא: אין לי יכולת וכלים להכריע, לכן אני בוחר לשלב כדי לחיות בשלום עם כולם. מדרגת הביניים הזו באה לידי ביטוי ביהדות על ידי עבודת הבירורים. לברור זה לבחור, לסנן, לקחת את הטוב מתוך הרע. זה בעצם התפקיד שמוטל עלינו כאן בעולם, להיות מסננת, מן שומר סף שמחליט מי יכנס למועדון הסגור שלנו."
'הדוד סאם', כך נקראת המעצמה הענקית שאנו חוסים בצילה. דוד תמיד נראה לילד כמשהו ענק, מחבק, מלטף – לעיתים אפילו חונק. כולנו מכירים את הדודות הדביקות שמנשקות ומחבקות גם כשלא כל כך רוצים.
צילום: שרון קנטור אמריקאים צעירים, 1996
למצולמים אין קשר למאמר |
|
כולנו מכירים את ההערות של הדודים על "איך צריך להתנהג" ו"מה צריך לעשות" ו"ככה לא נוהגים במשפחה שלנו" וכו' – ואנו כילדים לפעמים רוצים קצת חופש מהחיבוק הזה, מהדביקות הזו, מהמסרים החינוכיים ומהמבטים המבקרים.
אנחנו רוצים עצמאות, להיות אנחנו, ייחודיים, מקוריים, שנונים, מבריקים, לפרוץ דרך משלנו. אנחנו אוהבים את הדוד/ה מאמריקה, בעיקר בגלל המתנות שלהם.
אנחנו רוצים לקבל את המתנה בלי כל החיבוקים ומילות החינוך. לקבל את המתנות כמתנות בלי הבטחות והתחייבויות. לעיתים זה גם הפוך - ישנה איזו הערצה לדוד הגדול שהצליח, יש רצון לחקות אותו, להפוך אותו למודל לחיקוי של האחיין הקטן.
הדינאמיקה הזו קיימת גם בין בינינו לבין הדוד סאם. אנחנו כמו ילדים קטנים, רוצים לקבל את המתנות – סיוע כלכלי, צבאי ופוליטי, אבל לא רוצים לקבל את התכתיבים, את ההערות ואת החיבוק העוטף הזה, שמאיים לבלוע אותנו.
אנחנו רוצים עצמאות, רוצים לבטא את הייחודיות שלנו, את המקוריות שלנו - זה טבעי וכל כך אנושי – זה בעצם תהליך התבגרות בריא של ילד.
כעת נשאר לנו רק להחליט, מה נחשב בעינינו למתנות ומה נחשב לחיבוק חונק? מה נחשב לפרס והפתעה נעימה ומה נחשב להערה לא רצויה? מה נחשב לסיוע בלי תנאי ומה נחשב לסיוע שיש עימו תנאי?
כאן הדעות חלוקות, שהרי טובת התכתיב של הדוד נגזרת מהאופן שבו אנו תופסים את טובתנו. היות ויש מחלוקת בחברה הישראלית בסוגיות התרבותיות, פוליטיות, מדיניות, צבאיות היסודיות - קשה להחליט מה נחשב תכתיב חיובי ומה נחשב תכתיב שלילי, באיזו מתנה נשמח ועל איזו מתנה היינו שמחים לוותר.
עד כאן לעניין ההשפעה הגלויה והחומרית, אך הסיוע הכלכלי, צבאי, פוליטי הוא רק חלק קטן מהשפעת הדוד - החלק היותר גדול ומשמעותי הוא ההשפעה התרבותית שהיא לעיתים סמויה: השפה, סגנון החיים, הנורמות החברתיות, הנורמות המוסריות, סדרי השלטון, תרבות הבילוי, האומנות, התחרותיות.
אנחנו שואפים להיות מדינה מערבית מתוקנת – מה נחשב למתוקן? ובאיזה תחום?
כלפי שני סוגי ההשפעות הללו (הגלויה והסמויה) של תרבות המערב אנו חשים רגשות מעורבים.
מצד אחד, יש בתוכנו קולות שחפצים לקבל את כל מה שהמערב מציע בכל תחומי החיים. זו נטייה של הרצון לטשטש את כל הייחודיות והזהות שלנו, זו נטייה שרוצה לחקות באופן מוחלט את ניו יורק ומנהטן.
יש בנטייה הזו גם איזו בריחה ממה שעם ישראל מייצג. זה דומה לאותו ילד שמעריץ את הדוד והופך אותו למודל לחיקוי גם כדי למרוד בהוריו ובמורשת של משפחתו.
מצד שני, יש איזו תחושת דחייה וסלידה מכל מה שהמערב מייצג. זו הנטייה לשמר את הייחודיות שלנו. כמו אותו ילד שסולד מהחיבוקים של הדוד, שמתעלם מההערות ודוחה את העצות. לפעמים הוא אפילו מסרב לקבל את המתנות, רק כדי שלא יתקיים קשר בינו לבין דודו. הנטייה הזו מתגלה בהתכנסות לתוך עולם יהודי פנימי , לתוך איזו מסגרת תרבותית מסוגרת. יש לנטייה הזו עוד פן, בדמות תורות המזרח שמתפשטות כאן. יש איזו נטייה לעצור את הסחרור התחרותי המערבי, עם כמה מנטרות ומדיטציה טובה ומרגיעה בגליל.
נראה כי בעידן המערבי, שבו ישנה ניידות מאד גבוהה של מידע, ואפקטים תרבותיים נעים במהירות מקצה אחד של הגלובוס לקצה האחר, וכל חסם תרבותי וחברתי שמנסים להקים נפרץ תוך זמן קצר על "האקר תרבותי" כזה או אחר – קשה ליצור הסתגרות מוחלטת זאת מבלי להתייחס לעצם השאלה העקרונית - האם צריכים להסתגר בצורה מוחלטת.
מאידך גיסא גם קבלה מוחלטת של השטף המערבי, בלי שום בקרת איכות, גורמת לטשטוש זהות. לאורך זמן, גם היחיד וגם הכלל לא יכולים להתעלם מהרצון הבסיסי לגלות את הפן הייחודי שלהם בעולם. הניסיון לברוח מהזהות העצמית יוליד משברים ותסכולים שיובילו לאבדן זהות.
נראה כי נצרכת כאן איזו מדרגת ביניים – לא עמדה נפשית של פשרה בין שתי נטיות, כי אין לנו יכולת לבצע אחת מהן באופן שלם, אלא מצב שבו לכתחילה אנו בוחרים במצב הביניים הזה כי כך זה צריך להיות. זה לא בגלל שזה נראה הגיוני וזה מסתדר כי זה נורא אופנתי בעידן הפלורליסטי לומר את המילה "לשלב", כאשר הכוונה הפנימית לעיתים היא : אין לי יכולת וכלים להכריע, לכן אני בוחר לשלב כדי לחיות בשלום עם כולם.
מַדרגת הביניים הזו באה לידי ביטוי ביהדות על ידי עבודת הבירורים. לברור זה לבחור, לסנן, לקחת את הטוב מתוך הרע. זה בעצם התפקיד שמוטל עלינו כאן בעולם, להיות מסננת, מן שומר סף שמחליט מי יכנס למועדון הסגור שלנו.
עבור האדם הראשון בגן עדן העולם היה כולו הרמוני וטוב, הרע היה מחוץ למציאות. לאחר חטא אדם הראשון, הרע חדר לתוך העולם ומאז ועד היום המציאות מורכבת מטוב ורע. להבדיל מהמצב הבראשיתי, שבו היה טוב מוחלט מול רע מוחלט, מאז החטא הראשון האנושות כולה, ובראשה עם ישראל, מנסה לתקן כאשר אנו מבררים ובוררים את הטוב מהרע.
"כל מה שברא ה' בעולם לא ברא אלא לכבודו" – אמרו חז"ל. ה' ברא עולם תוסס, צבעוני, עשיר במראות, צבעים, צלילים וריחות. העולם הזה נברא כדי שה' יתגלה בתוכו – שאנחנו נגלה אותו בעולם. הגילוי הזה נעשה על ידי מעשים טובים שמתקנים, מסננים ובוררים את הטוב ודוחים את הרע. על ידי ניתוח כל שיטה, אמצעי, טכנולוגיה וכו' באיזמל דק ועדין, כדי ששום דבר שאינו ראוי יחדור אלינו.
המשל לעבודת הבירורים הוא תהליך האכילה והעיכול האנושיים. אדם אוכל, לדוגמא, תפוח. מנגנון גופני שלם פועל לפירוק התפוח לחלקים. החלקים החיוביים – ויטמינים, מינרלים חיוניים וכו' נספגים בגוף, בדם ובעצמות והופכים להיות חלק מאיתנו, ואילו חלקי הפסולת מסוננים החוצה ונפלטים. מהפסולת הזו אנחנו מתרחקים, היא גורמת לנו אי נעימות – זה סוג של רע גמור שאין מה לעשות איתו.
כך בעצם מתנהל תהליך הבירורים בעולם. היהודי הפרטי, ועם ישראל בכללותו, נפגש עם תרבויות, טכנולוגיות ושיטות, בורר לעצמו את החלקים הראויים להיות חלק מהעצמיות שלו, חלק מהדם והבשר שלו ודוחה את השאר. הדרך לבירור היא תורת ישראל שמתגלה בעולם ההלכתי והאמוני של עם ישראל.
כך הוא יוצא נשכר משני צדדים. הוא אינו מאבד את זהותו וייעודו והוא גם מתעצם וגדל בעקבות הגורמים החדשים שאימץ וחדרו לקרבו. בנוסף לכך, גם העולם מתעלה בזכות ההקרנה של הבירור הזה לאומות העולם, שהרי על פי תורת ישראל עלינו להוות מודל לטוב.
זהו היחס הראוי למערב ולתרבות האמריקאית. קבלת הטוב: טכנולוגיה, פיתוחים רפואיים, סיוע כלכלי וצבאי, אך מאידך דחיית הערכים והתכנים הבלתי רצויים, שנוגדים את רוחה של התרבות היהודית השורשית.
אנו צריכים כיחידים וכחברה לעמוד מול השטף האמריקאי ולברר אותו.
האם יש לנו כלים? יש לנו קריטריון מהו טוב ומהו רע? האם החלטנו כבר מי אנחנו?
נראה שכאן טמונה הבעיה. הרי כולם מסכימים שמכל דבר יש לקחת את הטוב בלבד. אבל על פי איזה קריטריון?
מדברים היום הרבה על זהות יהודית, אבל מהי? באיזוה אינטנסיביות עוסקים בשאלות הללו?
נראה, לעיתים, שעצם הגעתה של אמריקה לישראל דוחף אותנו לברר את שאלות היסוד הללו.
***
