תקציר: התקינות הפוליטית, המבקשת למנוע שימוש במושגים שהם בעלי גוון גזעני או מפלה, מתוך רצון שלא לפגוע בקבוצות מסוימות באוכלוסיה, נובעת מתוך אותו אתוס שה-queer politics מנסה לקעקע. ככלל, מגמת התקינות הפוליטית ((PC, מלבד לתחומים מסוימים הולכת ונעלמת. במקומה חודרת שפה של תיקון חברתי ושינוי בחלק מן המקרים, בחלק אחר של החברה נוצרות תת-חברות עם שפה, לבוש ומנהגים משלהם, שבאים לקעקע את הזרם המרכזי ולהתריס נגדו. בקרב קבוצות אלו ניתן להבחין בתרבות ההיפ הופ, תרבות הלטינו המתפתחת וכמובן ה-queer. על פי Michael warner (1993) - Queer Politics "מתנגדת לחברה עצמה" כאשר היא מוחה "לא רק על ההתנהגות הנורמלית של החברתי אלא גם על הרעיון של התנהגות נורמלית". הרעיון כי זכויות מושגות על ידי הפגנת זהות (להטרוסקסואלים) פסול מיסודו, כמו גם כל רעיון הנורמליות ומהי נורמליות, שנובע מן השיח המדכא.
במאמר זה אנסה לסקור בקצרה את הגדרת המיניות בארה"ב והשפעותיה, אם בכלל על התופעה בישראל.
מזה שנים שבארה"ב מתחוללת מהפיכה בשיח המיניות. מקצה הסקאלה, שלפני תקופת סטונוול החשוכה, אל מרכז ההוויה והויכוח התיאולוגי-חברתי-פוליטי בארצות הברית עם שאלת הנישואים החד-מיניים.
אך זו אינה המערכה האמיתית, בעיני רבים מתוך הקהילה ההומוסקסואלית, המערכה מתחוללת מבית פנימה, השאלה של הגדרת הזהות וחשיבותה למאבק הופכת למרכזית.
סקירה כללית של המאבק וגיבוש הזהות בקרב הקהילה ההומוסקסואלית בארה"ב
תחילת ההכרה בקהילה ההומוסקסואלית כקהילה באה בעקבות אירועי סטונוול שבעיר ניו יורק בתאריך 27 ביוני 1969. באווירה של שינוי פוליטי וחברתי של ארצות הברית של שנות השישים נולדה התנועה לשחרור ההומוסקסואלים.
התנועה, שברובה הייתה תנועה של התארגנות עממית (Grassroots), השתמשה בטקטיקות שונות להעלאת המודעות והנראות שלה החל מהצטרפות לתנועה נגד המלחמה וכלה בשיתופי פעולה עם קבוצות שונות למען זכויות אזרח (סטודנטים, נשים וגם הפנתרים השחורים).
עיקר המשיכה לתנועה לרבים הייתה לא רק הזהות המינית אלא גם שותפות לרעיונות פוליטיים ומשנות פוליטיות זהות. התנועה אימצה ערכים גלובליים שלא היו מוגבלים רק לערכי התנועה, אלא היו בהלימה עם ערכים שבימים ההם נתפסו כערכי השמאל.
במקביל, התנועה נמנעה בכוונה מלאמץ עמדות קיצוניות על מנת למשוך כמה שיותר חברים חדשים לתנועה. אסטרטגיות אלו הוכיחו את עצמן כיעילות ביותר והתנועה הפכה לאחת מן התנועות החברתיות החשובות בארה"ב בארבעים השנים האחרונות.
אך ההצלחה לא מנעה חיכוכים בתוך התנועה. עיקר החיכוכים היו בין רדיקלים למתונים ובין הנשים לגברים. חיכוכים אלו הובילו לפיצול בקרב התנועה ולאיחוד בין התנועה הלסבית לפמיניסטית. אותה תנועה פמיניסטית שעל פי רבים הייתה לה תרומה מכרעת בהוצאת ההומוסקסואליות והפוליטיקה ההומוסקסואלית מן השוליים החברתיים בארצות הברית.
לקראת סוף שנות השבעים, נראה כי התנועה עלתה על הגל הנכון ונצפו מאות תנועות לקידום זכויות הומוסקסואליות. לקראת סוף שנות השבעים מספר התנועות קפץ לאלפים. שינוי זה הוביל את איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי לשנות את קביעתו כי הומוסקסואליות הינה הפרעה נפשית בשנת 1973.
שימוש בזהות במאבק והופעת ה-Queer Politics:
בד בבד עם הצלחת המאבק ועלייה במספר התנועות ההומוסקסואליות בארצות הברית, באה ירידה בכוחו של השמאל בארצות הברית. כתוצאה מכך עלה נושא "פוליטיקה של זהויות" לראש סדר היום, בעיקר במובן של השאלה הבאה: כיצד ניתן לבנות אסטרטגיה שתעזור בקידום הנושא והפיכתם של ההומוסקסואלים בארצות הברית לחלק אינטגראלי מן החברה ע"י השימוש בזהות?
תנועות חברתיות רבות בארצות הברית עשו שינוי חד בתפיסת הזהות שלהם, כאשר רבות ניסו לטשטש את השוני בינן לבין כלל האוכלוסייה, וזאת בעיקר על מנת להביא לבניית קהילות רב-גוניות שיסייעו בקעקוע התפיסה המרכזית של התרבות האמריקאית את זהות היחיד.
התנועה ההומוסקסואלית לא הייתה שונה מתנועת זכויות האזרח ורבות אחרות ואימצה מודל זה ואף שיכללה אותו. בשנות התשעים המוקדמות התנועה אימצה אסטרטגיה של שימוש-בזהויות.
על פי אסטרטגיה זו התנועה פעלה על פי שני קטבים של שיח זהויות עם הקהילה. מחד, במצבים בהם הייתה לתנועה זהות ארגונית חזקה עם גישה לספירה הפוליטית נעשה שימוש בזהויות ופוליטיקה מתונות, תוך הדגשת המוטיבים הזהים בין האוכלוסייה ההומוסקסואלית לאוכלוסיה ההטרוסקסואלית.
מאידך, כאשר ארגון התנועה היה חלש וגישתה למערכת הפוליטית הייתה חסומה, נקטה התנועה שימוש בזהויות ופוליטיקה רדיקליות (גם אסטרטגיה זו לא עבדה באופן נקי מבעיות - הדוגמא הקלאסית הינה הפעילים ההומוסקסואליים בניו-יורק בתחילת שנות השבעים, שנקטו בפעולות רדיקליות למרות ארגון חזק וגישה לפוליטיקה).
אסטרטגיה זו לא היוותה שבירה של הדפוס המדיר, לדעת חלק מן הקהילה ההומוסקסואלית. לדידם, השיח כולו היה מוטעה מן היסוד, הניסיון להביא את החברה, שמתוכה יצאה ההדרה על בסיס מיני, לקבלת ההומוסקסואלים כשווים לחברה, הינו מוטעה ובעייתי.
ניסיונות לחנך חלקים מן האוכלוסייה, ו/או לשנות את מהות, תוכן, ושפת השיח בקרב אותה אוכלוסיה שתייגה אותם כשונים הייתה בעיניהם ניסיון עקר. קבוצה זו תרה אחר תפיסה חדשה שתהווה מסגרת זהותית ותפיסתית עבור גישתם, לימים הם הציעו לעולם את תפיסת ה-Queer Politics (עליית תיאוריות ה-queer הופיעה בעיקר לקראת סוף שנות השמונים), שנבעה מתוך תפיסות פוסט-מודרניות של העולם.
Queer Politics:
בחלק זה אעסוק בעיקר בחשיבותה של הגדרת הזהות החדשה, או כפי שניתן להגדירה טוב יותר, פירוק תפיסת הזהות שנובעת מהתפיסה של ה-Queer Politics. על פי תפיסה זו, בניגוד לניסיונות הזרם המרכזי של התנועה ההומוסקסואלית, שמנסים לשפר את מעמדם החוקי והחברתי של קהילת ההומוסקסואלים דרך שוויון זכויות, אנשי ה-queer דוחים את ההישענות על המנגנונים המכוננים של המדינה.
לדידם, הניסיון להביא לשוויון דרך אותם מנגנונים שקובעים את סדר היום האזרחי, והשיח החברתי שמורכב מן הקטגוריות של "הומו", "לסבי" "והטרוסקסואל" הינה טעות. שהרי, אותם ניסיונות לשנות את השיח מתוך טענות שמבוססות על פוליטיקת-זהויות נכשלו בסופו של דבר בקעקוע הקטגוריות הממדרות שנבעו מן השיח של הזהויות – הומוסקסואליות והטרוסקסואליות – שהרי שיעבוד והדרת האוכלוסייה ההומוסקסואלית הינה על בסיס קטגוריות אלו.
תיאוריות ה-queer מציעות פתרון שהוא בבסיסו פתרון של אנטי, ההגדרה המרכזית של סוג פעולה זה הייתה כנגד הפוליטיקה הלסבית-הומוסקסואלית הקונבנציונאלית. הפעילות הייתה בקבוצות של פעילים שאוגדו תחת השם "Queer Nation".
עצם השם הינו התרסה כלפי המדינה על ידי שילוב של זהות אתנית בתוך ההבניה החדשה של הזהות, וזאת על מנת לאותת למדינה על התנתקות ממרכיב האזרחות שהיא מייצרת על מנת לאגד את כלל היחידים תחת מטריה לאומית אחת. עיקר הפעילות נבעה מתרבות מבוזרת, מקומית ולעיתים אנטי-ארגונית שבעיקרה הייתה מחאת רחוב, הצגה עצמית לא-קונפורמית ופרודית ונתמכה במגזינים מחתרתיים. כל זאת מתוך ניסיון להתנתק מהפעילות הקונבנציונאלית וההגדרות הזרם המרכזי.
אם כן מה מנסה ה-queer politics להגדיר ואיך? על פי Michael warner (1993)- Queer Politics "מתנגדת לחברה עצמה" כאשר היא מוחה "לא רק על ההתנהגות הנורמלית של החברתי אלא גם על הרעיון של התנהגות נורמלית". הרעיון כי זכויות מושגות על ידי הפגנת זהות (להטרוסקסואלים) פסול מיסודו, כמו גם כל רעיון הנורמליות ומהי נורמליות שנובע מן השיח המדכא.
כיום רבים רואים במושג queer הגדרה כוללנית להומוסקסואליים, לסביות, בי-סקסואליים וטרנס-ג'נדר, ההגדרה הופכת למכלילה ומוחקת הבדלים כמין איגוד של מיצבים רבים על מנת להגדיר מחדש זהות פרודה מפוררת. בסיס הויכוח ב-queerness אינו אסטרטגי, או מאבק של כוחות כפי שהוצג לעיל בפוליטיקה של הזהויות המוקדמת יותר, הוא כולל את המאבקים הללו אך אינו אלו בלבד.
אלא, ברמה הבסיסית, אלו מאבקים על זהויות ושמות, מי אני? ומי אנחנו? מכך שהאתגר המרכזי שעומד בפני ה-queerness אינו שאלה של תוכן הזהות קולקטיבית בלבד, אלא הוא נמצא בעיקר בשאלת האחדות, יציבות, יישומיות והשימושיות הפוליטית של הזהויות המיניות.
תקינות פוליטית ו-Queer Politics:
מתוך הגדרת ה-queer politics ניתן להבחין כי החיבור בין תקינות פוליטית (political correctness) ל-queerness הוא בעייתי בלשון המעטה. התקינות הפוליטית המבקשת למנוע שימוש במושגים שהם בעלי גוון גזעני או מפלה מתוך רצון שלא לפגוע בקבוצות מסוימות באוכלוסיה, נובעת מתוך אותו אתוס שה-queer politics מנסה לקעקע. התקינות הפוליטית, מצד שני, מסתמכת על אותן הגדרות וחלוקות חברתיות בסיסיות שבאות מן הזרם המרכזי בחברה.
ארצות הברית בתחילת המאה העשרים ואחת עומדת מבולבלת ונבוכה אל מול מגמות הפוכות אלו, מצד אחד קבוצה של queer שמבליטה באופן גרוטסקי אספקטים מיניים שונים והנסיון לאחוז באותה תקינות פוליטית אל מול מחאה פרובוקטיבית.
אך זו לא הייתה נחלתם של הקהילת ה-queer בלבד, שחורים לטינים ושאר קבוצות החלו לעשות שימוש בשפה בוטה צורת לבוש מובחנת שחתרה תחת מגמת התקינות הפוליטית עד שזו נותרה נחלתם של אמריקאים מעטים.
ככלל מגמת התקינות הפוליטית, מלבד לתחומים מסוימים פוליטיקה לדוגמא, הולכת ונעלמת. במקומה חודרת שפה של תיקון חברתי ושינוי בחלק מן המקרים, בחלק אחר של החברה נוצרות תת-חברות עם שפה, לבוש ומנהגים משלהם שבאים לקעקע את הזרם המרכזי ולהתריס נגדו. בקרב קבוצות אלו ניתן להבחין בתרבות ההיפ הופ, תרבות הלטינו המתפתחת וכמובן ה-queer.
המצב בישראל:
ישראל מתעכבת זמן רב אחרי ארצות הברית ומדינות אחרות בתחום ההכרה באורח החיים ההומוסקסואלי, ושיוויון זכויות לקבוצה זו. מצד אחד ישנם גורמים הסטוריים שאינם בשליטת הקהילה ההומוסקסואלית או החברה הישראלית, משברים הסטוריים כסטונוול, או התעוררות התנועות לזכויות אזרח, נשים ושלום בארה"ב של שנות השישים שהיוו יסוד מהותי בגיבוש התנועה בארצות הברית אין להם אפילו מקבילה רחוקה בישראל.
מצד שני החברה הישראלית כבולה בעבותות בלתי ניתנים לניתוק (כמעט) לדת היהודית וזו רואה באורח חיים זה סכנה מוחשית לקיומה. הדת היהודית שבסיסה הוא המשפחה, שהרי המשך קיום היהדות תלוי באם היהודיה, רואה בקבוצה זו ושבירת המסגרת המשפחתית איום ובעיה מרכזית.
רק לאחרונה ראינו השפעות אלו כאשר שר המשפטים סרב לכלול בן זוג מאותו מין תחת חוק הירושה, ורק לאחרונה חזר בו חלקית.
כמובן שישנה החויה הצבאית שעוברים רוב בני הנוער הישראלים שמעצבת את דמות המא'צו הישראלי, הצבר, רודף הנשים (חיילות) שמספר הצלחותיו לא תמיד נמדד בשדה הקרב.
וכמו כן השנאה והפחד התהומי מן ההומוסקסואליות, והשפה הבוטה שנמצאת בשימוש על מנת להביע שאט נפש זה. אלו מובילים אותי לנושא התקינות הפוליטית.
התקינות הפוליטית מעולם לא הייתה קיימת בישראל, ואין אני רואה דרך בה היא יכולה להתקיים כל עוד חייםבמדינה כשני מליון אדם תחת כיבוש. עצם תובנה זו מונעת את היכולת לקיים תרבות שבה התקינות הפוליטית תתקיים. לשם המחשה, האם ניתן לדמיין את ארצות הברית בזמן העבדות מקיימת שיח של תקינות פוליטית?
התשובה היא כמובן לא, במצב בו אוכלוסיה אחת שולטת על אוכלוסיה שניה באמצעים של כוח וכפיה ניתן לקיים שיח של צביעות על נאורות ועוד שלל מיני דימויים, אך לא שיח של תקינות פוליטית. מכך שבישראל השיח של התקינות הפוליטית מעולם לא היה קיים וקשה לראות אותו מתקיים.
על כן התופעה של הקהילות ההומוסקסואליות בישראל הינה תופעה מרכזית וחשובה בפתיחת שערי החברה להבנה וקבלה של האחר. עם זאת ישנו פער גדול בין מיקומה של התופעה בישראל למקבילתה בארצות הברית, השיח בישראל הינו עדיין בחיתוליו ויש לו דרך ארוכה לעבור עד שיגיע לתובנות ושבירת המסגרות שמציע שיח ה-queer politics. השימוש במשפט "I am Queer I am here" אינו מצביע על קיום התופעה אלא על ההכרה בקיום התופעה.
הנסיונות החוזרים ונשנים של הקהילה בישראל לחדור למעוזי פוליטיקה המוניציפליים, לקיים את מצעדי הגאווה, לזכות בהכרה תחוקתית לזכויותיהם כבני זו מצביעה כי הקהילה עדיין בשלבים של גיבוש זהות אל מול החברה. ומיצב זה הוא היפוכו של טיעון ה-queer.
***
