תקציר: בילי הוא מתופף, גובה מטר שישים וחמש, בייבי-פייס מזרח אירופאי שזיין אולי 1500 בחורות. בשנים האחרונות הוא ניגן עם ג'וני מיטשל. הוא בחור נחמד למרות שהוא מדבר על אודישנים לסטינג. כמו הרבה אנשים שחולים בדיכאון, הוא נוטה לפתיחות קיצונית....בניו יורק יש אשליה של רחוב, אבל היא לא מציעה דבר לזה שאינו מציע לה, אין שום אפשרות לנוע בה בלי סחר ומכר: יקר או זול, מרכזי או אלטרנטיבי, דיזיינר או סידקית. כמו בכל העולם, אין יותר שטחים ציבוריים, אלא רק שטחים פרטיים הפתוחים לציבור למטרות מסחר.
לג'ורג', באהבה ובקשת מחילה נצחית
1.
לא התארגנתי על דברים כמו שצריך, ואחרי כמה ימים של שינה טרופה עם משקפי טיסה על ספה עקומה ברחוב 7, אני צריכה למצוא לעצמי מקום אחר. במקור היתה אמורה להתפנות איזו דירה, אבל כמו שדברים קורים היא לא התפנתה בזמן ובעוד שעתיים לא יהיה לי איפה לישון.
שעתיים אחר כך אני ישנה בשק שינה על רצפת עץ מתחת למיטה של האקס שלי, שישן במיטה עם החברה החדשה שלו, בת 22 שלומדת דיפלומטיה. יכול היה להיגמר גרוע יותר.
את יום המחרת אני מבלה בשוטטות אינסופית. שוטטות זה מה שכולם עושים בניו יורק, אם הם לא עובדים, אבל זה הרבה פחות נעים עם תיק על הגב. בערב הם מזמינים אותי לאיזה בר ב ave c שאפשר לזהות את הכניסה שלו רק לפי פנס כחול קטן שמואר למעלה.
בפנים מופיע מישהו שחושב שהוא פרינס, מתפתל ומתנשף על קוביה גבוהה באמצע החדר. המרפסת האחורית מזכירה חממה, לח וחם שם כמו בג'ונגל, אור ירוק קלוש שכאילו מיועד לצמחיה מסוג מסוים, רעש חזק של מאוורר. שני ראסטות מגלגלים ג'וינט באורך פרודי. בילי נמצא שם.
בילי הוא מתופף, גובה מטר שישים וחמש, בייבי-פייס מזרח אירופאי שזיין אולי 1500 בחורות. בשנים האחרונות הוא ניגן עם ג'וני מיטשל. הוא בחור נחמד למרות שהוא מדבר על אודישנים לסטינג. כמו הרבה אנשים שחולים בדיכאון, הוא נוטה לפתיחות קיצונית. "את יודעת שהייתי ילד רע?" הוא שואל אותי, ואז מראה לי, תחת האור הירוק והמוזר, את שני פרקי הידיים שלו, מוגלדים בשתי צלקות תפוחות, כמו תולעים גדולות.
בילי, לב זהב שכמותו, מציע לי לישון אצלו עד שאני אסתדר. אנחנו לא מכירים ממש טוב אבל אין לי ברירה, מה גם שהאקס והחברה שלו מאוד תומכים בהצעה הזו. לפני שאנחנו יוצאים בילי מספר לנו על קפטן ביפהארט, שיום אחד היה בחזרה עם הלהקה שלו בחדר שהיה בו מאוורר כמו זה שכאן בחממה, מטרטר, חורק ונוהם במעגלים בלתי סדירים. הקפטן הצביע על המאוורר ואמר ללהקה שלו: ככה. ככה אני רוצה שתישַמעו.
"ככה צריך לעשות את זה", אנחנו יושבים בטרנינג מול "צייד הצבאים" על הספה בדירה הקטנה של בילי בברוקלין ובילי מראה לי שוב את פרקי היד שלו. "הרבה אנשים חושבים שצריך לחתוך לרוחב, אבל האמת היא שצריך לחתוך לאורך, ואז לחפש אותו שם בפנים, את הווריד הנכון. רק אם חותכים את הווריד הזה אפשר באמת למות". זאת לא פעם ראשונה שבילי מנסה את הטריק הזה.
אחת לכמה שנים הוא נופל לאיזו תהום שאי אפשר לצאת ממנה, מתאשפז לכמה חודשים, מאבד את כל הקריירה והצ'אנסים ואז מנסה להתחיל מחדש. הפעם הטריגר היה בחורה מבוגרת ממנו, עם ילד, שהיתה כמו המשפחה שלו ואז חזרה לחבר שלה שבכלל היה מרביץ לה. "אני לא זוכר מה קרה. ידידה שלי ג'ואן מספרת שהתקשרתי אליה, מהאמבטיה, אחרי שכבר חתכתי את הורידים, ואמרתי לה שאני לא מרגיש טוב.
היא קצת מכירה אותי אז היא באה ישר והביאה אמבולנס. תסלחי לי, המקום הזה אף פעם לא נראה ככה". הספה עליה אנחנו יושבים היא אי באמצע הרצפה שכל כך מלאה בג'אנק ולכלוך, בעיקר תערובת של מסמכים וכאבלים, אין איפה להוריד את הרגל. בחדר השינה יש פסלון קטן של גנש, כמה נרות וספרים על מדיטציה, והמצעים מסריחים מסיגריות.
בילי לא מצליח להירדם גם אחרי שני כדורים, והוא קם וממשיך לעשן את המלבורו האדום שלו עד הבוקר. אני ישנה שתים עשרה שעות כמו תינוק. זו הפעם הראשונה שאני ישנה על מיטה מזה שבוע.
אני לא יודעת למה אני נוסעת, כמו שאנשים לא יודעים למה הם נשארים. פעם, בבית הפאנקייק המקורי בכפר ויתקין, הלכתי לשירותים, וכשיצאתי משם, הרגע בו פתחתי את הדלת נראה לי כמו הרגע היחיד שהוא הטריטוריה שלי. רגע מעבר בין פרטיות שמתארחת בציבורי, לבין המרחב הציבורי המוכרז: ניאון, אוכל בכלים שאינם שלך, כסף, היעלמות.
למחרת אני הולכת לפגוש את אבי, חבר מישראל. אנחנו הולכים לנגן ביחד, בחדר החזרות שלו בויליאמסבורג, אותו הוא חולק עם !!!, להקה פופולרית, מנושאות הדגל של השכונה. החדר קטן ומחניק באופן בלתי נסבל. אנחנו מנגנים שעה עד שיש לי יבלת באצבע ואז הולכים לנהר. אנחנו יושבים בין עשבים לחלקים של מכוניות חלודות, מזרקים וקונדומים ומסתכלים על מנהטן בשקיעה.
כרגיל, לא משנה כמה אתה באמת פה, העיר נראית כמו גלויה בלתי מושגת. הרעיון שלה תמיד נשאר גדול יותר מהקיום שלה במציאות, וכמה שאנחנו מנסים לשאוף את המראה אל תוכנו, להבין איפה אנחנו כדי להבין לאיפה אנחנו הולכים, הוא נשאר בחוץ. אנחנו מוותרים והולכים לבית קפה של היפסטרים בבדפורד, מאה אחוז תסרוקות ואוכל אורגני, מרגיע כמו שרק מרקחת-תרבות יכולה להרגיע.
כשאני חוזרת לדירה של בילי יורד מבול. הוא עומד גאה עם מלבורו ומטאטא, הבית מצוחצח ומריח כמו חומרי ניקוי, יש רק עוד כמה שקיות זבל שחורות לפנות. בילי מניח כלי קטן מתחת לנזילה שיש לו מהתקרה, הכלי נראה כאילו פעם היתה פה חיה. בערב אנחנו שוב באותה פוזיציה על הספה, הפעם מול הסרט של סקורסיזה על בוב דילן. אחד מהמרואיינים מספר שאולי אנשים היום לא יאמינו, אבל פעם אנשים היו מדברים רק אם היה להם מה לומר, ואם מישהו היה אומר למישהו: "היי, ראית את X בטלוויזיה?", השני היה שואל אותו "כן? מה הוא אמר?".
בילי אומר שככה הוא היה קרוב לנגן עם בוב דילן, ככה קרוב, ועכשיו הוא צריך הכל מההתחלה. הוא רוצה לשאול אותי עלי אבל אני לא אוהבת לדבר. הוא מתקרב אלי על הספה, הוא אומר שהוא לא פגש הרבה בחורות יהודיות נחמדות ושרק בזכותי הוא ניקה את הבית. בלילה אני שוב שומעת אותו מדליק סיגריה בסיגריה, מפשפש במגירת הכדורים שלו.
כשאני קמה הוא כבר בשיא המרץ, אחרי שלושה אספרסו, שולח אימיילים לכל מפיק שהוא מכיר, מודיע שהוא חוזר לענינים. קרן השמש היחידה שחודרת לדירה מאירה עציץ סחלבים מדהים ביופיו, עטוף בענני עשן. אני מודה לו על הארוח, לוקחת את התיק והולכת, בנאדם במצבו אסור שייקשר יותר מדי.
כשאני חוזרת העירה מחכות לי דווקא שלוש אופציות לשינה, בכולן, באופן מפתיע, מחכים גם כמה גרמים של קוק. אין לי כח, אני בוחרת בדירה שיש בה אולי גרם אחד בקושי וכמה חברים טובים. לצערי זו גם הדירה שבוחר לו סוחר הסמים. הוא חובבן, נראה כמו סטודנט עם תלתלים בלונדיניים ומשקפים וקייס גדול של גיטרה, כנראה שהוא בודד. הוא נגרר אחרינו למסיבת האוס מיושנת באזור ה"מיט פאקינג", וגם כשאנחנו רוצים ללכת אנחנו לא מצליחים להיפטר ממנו.
הוא מבקש לבוא לישון, אנחנו מסבירים לו שבאמת אין מקום. הוא נכנס איתנו למונית ויורד איתנו בוילג' ואומר שהוא לא מצליח להשיג את השותפים שלו, ואם אפשר בבקשה להישאר אצלנו שעה או שעתיים עד שהם יענו לטלפון. השעה קרובה לחמש בבוקר, אי אפשר להשאיר אותו ברחוב. בדירה אנחנו גמורים, והוא דווקא מקבל מרץ, פותח את הקייס של הגיטרה ושר כמה שירים רגישים, איומים ונוראיים.
בסוף הוא הולך, לאף אחד לא ברור מתי ואם מישהו ענה לו או שהוא סתם הבין שאנחנו אף פעם לא נהיה חברים שלו. אני שמה בטייפ הקטן את "ברקפסט אין אמריקה" של סופרטרמפ אבל שום דבר כבר לא יציל את הבוקר הבא.
2.
"החשופית היא חילזון חסר קונכיה (ליתר דיוק, הוא בעל קונכיה פנימית קטנה ומנוונת). גופה רך, מכיל הרבה מים, ואינו מוגן על ידי כסות חיצונית. חשופיות היבשה ברובן פשוטות למדי ונראות כמו גוש ריר חרדלי. החשופיות הצהובות הן דו מיניות - כל אחת מהן גם מעבירה זרע לחברתה וגם מטילה ביצים. לעתים הן זוחלות במערכת הביוב ויוצאות אל חדרי אמבטיה ואל מטבחים". (מתוך הויקיפדיה)
בבוקר הבא אני לוקחת מכונית ונוסעת לבקר חברים בבוסטון. המוח שלי רך ופתוח, ראוי היה שאני אשאר לנוח איפשהו, אבל די ברור שבשלב הזה כדאי לצאת מהעיר. לרוב מספיק לי לראות נוף ממוסגר בשמשה קדמית ולשמוע סאונד של רמקולים מהמושב האחורי כדי להיות מאושרת, אבל המציאות משובשת, הדרך לבוסטון רצופה כוונות רעות. לוקח לפחות שעתיים רק לצאת מהעיר, הכביש מלא בכל כך הרבה אדי גז שבא לי להקיא, ההיי-ויי שתמיד נראה אותו דבר גם כן עושה לי להקיא.
ה"כביש הפתוח" הוא תמיד סגור, מוקף משני צידיו בעצים שלא מאפשרים לך לדעת אם זו אינדיאנה או לואיזיאנה, היציאות ממוספרות, עולות או יורדות, השמות מגוחכים: Hope, Johnson city, Catskill. למי יש כח לסימבוליקה ההפוכה הזו: טראגי, קומי, whatever. אני מחליטה לצאת באחת היציאות לפני שיחשיך, להיכנס לאיזה דראגסטור להירגע. השמש מאירה מרכז קניות ענק לצד הדרך, מבנה בסגנון רומי שמקיף מגרש חניה חדש.
אני מחנה את השברולט האדומה שלי ויוצאת. הכל מוזר, כמו שתמיד מוזר במקומות הכלליים האלו. המוזרות היא ללא ספק תוצאה של המוכר-הבלתי-מוכר, תחושת ה"הייתי פה מאתיים פעם אבל לא בדיוק פה", משהו שבטח משבש את הקשר בין החוויה המיידית של הגוף לבין הפירוש של המוח. אבל מה שהכי מוזר כרגע הוא צפצוף בלתי נסבל שממלא את האוויר, נמזג מתוך הפאוור-סנטר למגרש החניה.
קשה להסביר באיזה תדר הצפצוף הזה נמצא: אם זה היה סרט, הצפצוף היה הדרך של החייזרים להשתלט על מוחם של בני האדם. במציאות זה רק יכול להיות גרוע יותר, זה אסון, קטסטרופה. כולנו עומדים לקפוא כאן בשמש המסנוורת הזו עם שקיות הניילון שלנו מעל סטארבקס באמריקה הכללית.
אני מתנודדת לתוך חנות של gnc, מורידה מהמדף צנצנת של ויטמין c אנטי-חומצי במבצע. בתוך החנות הצפצוף מתגבר, אני שואלת את המוכר מה זה הרעש הזה והוא אומר שזה כנראה תרגיל של מכבי האש. אני משלמת ונאלצת לבקש ממנו להשתמש בשירותים, אני רצה ומקיאה שם את נשמתי. הצפצוף נפסק. אני קונה קפה גדול ומגעיל בכוס קרטון וחוזרת לפקקים.
בחורף, בדירה בתל אביב, נכנסות חשופיות מהגינה שמשאירות שובל של ריר בכל מקום. אני משאירה סימנים עם כרטיס האשראי שלי. למעשה אני שום דבר בלעדיו, נווד עם ויזה. כרטיסי טיסה אני קונה באינטרנט, בשדות תעופה מסוימים גם הכרטוס אוטומטי, המכונה מברכת אותי, "Hello Sharon Kantor", ואני יכולה לעבור הכל בלי לדבר עם אף אחד.
סידורי הבטחון מופרזים כרגיל, מייצרים את הטרור כשם שהם מונעים אותו, לא כולל חריגות לכאן ולשם. אני שותקת שעות, ימים. יש ימים בהם אני רק אומרת "תודה" ליד קופות רושמות. הכרטיס מדבר.
אמריקה הצליחה להפוך את הכללי לאותנטי שלה. את מה שהוא נטול אופי לאופיה האמיתי. היא נמצאת הרבה יותר במקום שהוא כל מקום - בעמדת המפיות והרטבים של מקדונלדס, למשל – מאשר במקום שמתימר להיות משהו. אבל זו לא סיבה לאכול במקדונלדס. עם כל הכבוד לפוסט-מודרניות, הגוף שלי עדין עשוי רקמה חיה, ואני מפנטזת על אוכל אמיתי, אולי אפילו על איזה דיינר בלי סניפים. אין סיכוי.
אני גומרת בסבארו. שוב ניאון, שוב עובדת שמנה מדי, בלון-אדם, שני זוגות מימיני מתבדחים איתה, מספרים לה מאין באו ולאן הם נוסעים, מגלגלים אלפי מיילים על הלשון. כאן אין אכזבה: היכלי האוכל של תחנות הדלק לא מבטיחים ולא מאכזבים, בכך הם עדיפים על הדיינרים הגוססים.
כאן המוות הוא כבר בבריאה, באסתטיקה, בסדר הידוע מראש, הכאב ערום ולא מיופיף. אנחנו כאן כדי לאכול, כאן כדי למות. יש מי שישאר ויש מי שימשיך לנסוע. תשמח אם אתה נוסע, בעיקר תשמח אם יש מי שמחכה לך.
על הרבה מהמכוניות בכביש יש סטיקרים שתומכים במלחמה בעיראק, support our troops, או, כדי להכות בלב החזון אמריקאי: freedom is not for free. מה שנכון נכון. החופש שלי גם כן עולה ביוקר. יכולתי לגור חודשיים בצימר בכסף הזה, או שנתיים בהודו. אבל אני לא הודו, לצערי אני אמריקה: עצים וקניונים, נהרות ותחנות דלק, תאית ושומן. דיאלקטיקה ניידת.
רוב הכסף הולך על טעויות, על בחירות שגויות שהן תוצאה של חוסר היכולת להסתגל לריבוי האפשרויות: כביש רגיל/כביש אגרה; המבורגר רגיל/המבורגר עם גבינה. טווח הטעות כאן הוא רחב הרבה יותר, כמו טווח הרווח. הסיכויים לבחור נכון קטנים, אבל בחירה נכון שווה הרבה יותר. אני כאמור, שוגה הרבה.
קחו את המרק הזה שהזמנתי כאן, במסעדה הטבעונית הידועה "קראוון החלומות": אבוקדו וקוקוס. מגעיל כמו שזה נשמע, ועוד מוגש קר. כאילו יש לו רק טעם לוואי, כמו קיא או שלשול של איזה מכרסם קטן שחי ביערות הגשם וניזון רק מקוקוס ואבוקדו. טוב, מגיע לי. גשם טרופי מטורף יורד בחוץ, ואני פנטזתי על אוכל טבעוני שיחזק לי את המערכת החיסונית.
אני מנסה לקרוא את הטקסט שמלווה את האוכל. אוכל כל כך מגעיל, כמו אמנות רעה, חייב לפחות להיות מוגש עם טקסט שיצדיק אותו. כתוב שם שכל מנה של אוכל כזה - live food, הם קוראים לו, אוכל שלא בושל, טוגן, הוקפץ או נאפה - תבריא אותך. אבל זה באמת בלתי אפשרי. אני מנסה להניח את המרק במקום בו המלצרית תראה אותו ותשאל אותי אם אני רוצה משהו אחר, אבל זה בטח לא יקרה במקום הזה. הרוחניים האלו מעניקים את השירות האכזרי ביותר בעולם, כחלק מהמרד המזויף שלהם באמריקה הצרכנית.
המזגן כאן מופעל בעוצמה שמבטלת את כל הטוב של אמא אדמה וגם את שארית המערכת החיסונית שלי. הגרון שלי מתחיל לשרוף, כדאי שאני אבקש מהרוחנית החמוצה תה ג'ינג'ר-לימון. המנה היחידה שאני יכולה להרשות לעצמי פה היא וג'י-ברגר. אני שונאת וג'י-ברגר אבל שאר המנות עולות פי שתיים ומכילות רק עלים לא מעובדים. אני מתמלאת זעם: חבורה של מחופשים להיפים, גנבים משוגעים עם אוכל יקר ומחליא, ולא זו בלבד, הם הושיבו פה איזה מיוזע אחד עם גיטרה אקוסטית על הבמה מתחת למזגן, שעושה סולו חצוצרה עם הפה באמצע שירי הפולק הסרוחים שלו.
אוי אלוהים, הוא שר על ג'ון קולטריין. מוות עדיף. אף אחד לא מרים אליו מבט ולא מוחא כפיים, לא משנה כמה יההה יההה הוא מכניס. אולי אני אזרוק עליו את המרק קוקוס-אבוקדו. איך אני אגרום להם להציע לי מרק מיסו במקום הקיא הירקרק והקר הזה? מעולם לא רציתי אצה כמו ברגע זה. תנו לי משהו, כל דבר, רק שיהיה חם.
אני מניחה שאם אבקש לחמם את המרק החי אגורש מיד החוצה לגשם ואכנס לרשימת אויבי הטבעונות. מאחורי הבר נמצא הסוג הרגיל של עובדי מטבח בניו יורק: ההיספאני הקטן עם כובע המצחיה.
בכל מקום יש לפחות שניים כאלו, לא משנה באיזו אידיאולוגיה המקום מחזיק. טבעונות, שוויון, לא משנה: ההיספאני רוחץ כלים, הלבן נותן שירות. המלצרית הזונה מעמידה פנים שהיא מתבלבלת ביני לבין האשה שמשמאלי כשהיא מביאה את ההמבורגר, שנדע שמבחינתה אנחנו אותו דבר, שתי נשים שיושבות לבד ומעמידות פנים שטעים פה. זהו.
ההמבורגר מוגש, המאבק אבוד: היא רואה את המרק הקרוש בפינה ולא שואלת אפילו, וגם לא מפנה אותו. אני מכרסמת את הטבעול בלחמניה יבשה מקמח-מלא שקיבלתי. לידו הם זרקו חתיכה של מלפפון חמוץ לא עשוי וכמה חתיכות דשא. 25 דולר.
3.
בלוס אנג'לס רק דיירי הרחוב מברכים אותי לשלום. אף אחד אחר לא נמצא ברחוב, ואם כן, הוא מנסה להעמיד פנים שלא. לפעמים נדמה לי שבדיוק לכן דיירי הרחוב נמצאים בו, שהם פרשו מתוך החלטה להפוך לאחוות אומרי-השלום, האנשים היחידים שרואים אותך, וגורמים לך לראות אותם.
בניו יורק יש אשליה של רחוב, אבל היא לא מציעה דבר לזה שאינו מציע לה, אין שום אפשרות לנוע בה בלי סחר ומכר: יקר או זול, מרכזי או אלטרנטיבי, דיזיינר או סידקית. כמו בכל העולם, איו יותר שטחים ציבוריים, אלא רק שטחים פרטיים הפתוחים לציבור למטרות מסחר. כשהגעתי לכאן ב- 94, אמרו לי לא לעבור את ave a, מעבר לה, אמרו, זה רק שיכונים ונרקומנים. היום אפילו ave c מלאה בילדי בית ספר ומסעדות צמחוניות.
ההפרטה של העולם גם עושה אותו מקום בטוח יותר ברמה היומיומית: אם אפשר לקנות את זה, אי אפשר לפחד מזה. למרות זאת, דווקא ave a, שהיתה פעם הגבול שאסור לחצות, נשארה סוג של גבול אפל גם היום וגינת טומפקינס, בעיקר הפינה של A ו- 7, מלאה באנשים שההיפר-קפיטליזם הקיא החוצה. רוב היום הם יושבים שם ושותים, מתווכחים ומשחקים שח.
המדרכה מלאה בגרעינים, סנאים ויונים נהנים מהם. בספסל האחרון יושב כושי זקן עטוף בהר של שקיות שבטח לקח לו המון זמן לצבור, אבל גם הוא לא מתבטל, תמיד הוא פותר תשבץ, אולי את אותו תשבץ.
ימים אחרונים של שמש. אני מתישבת באזור סטרילי יותר של הפארק, ליד כושי גדול עם גיטרה ששר משהו מתוק בקריאולית. שני צעירים מתקרבים, הגבוה מחזיק שקית חומה ונראה מלוכלך, יש לו טאטו על הגרוגרת. השני נמוך יותר, בלי חולצה, עם ילקוט על הגב. כל הגוף שלו מכוסה כתובות, מלמעלה עד למטה.
הגבוה אומר לנמוך בטון חברי: "הייתי גמור בנאדם. ישנתי אתמול משבע בערב עד היום בעשר בבוקר, נפלתי" ואז הוא מושיט משהו לשני ועובר לטון מקצועי יותר: "אז קח את זה רק כשאתה ממש מוכן לישון, כן?" השני משלם על השינה שלו ושניהם מתרחקים. מהגב אני רואה שהנמוך קצת צולע. מכונית משטרה משייטת לאט ובשקט בין השבילים של הפארק, אחד הקבועים ניגש לחלון שלהם לראות מה הם רוצים, כנראה שכלום.
בגינה כולם משחקים את התפקיד שלהם: השוטרים משטרים, הציפורים מצייצות, הפאנקס מפריעים, הזקנים מפחדים, הסנאים חמודים, השיכורים מעולפים, הרגילים חולפים. כשאני קמה עוצר אותי שחור אחד שיושב עם מישהו בחלוק של בית חולים. הוא אומר לי שהוא מנסה לזהות אם אנשים מעשנים לפי ההליכה שלהם. אני אומרת לו שעישנתי והפסקתי, "אה", הוא מרוצה, "לכן היה לי קשה לדעת". אני מתקרבת לפינה של 7, ליד ציור הקיר של ג'ו סטראמר.
יש לי תמונה מכאן, בדיוק מהספסל הזה, משנת 94, עוד לפני שהיה פה הציור. אז הגעתי לכאן עם חברה שלי יעל כדי לבלות עם ג'ורג', מתופף גברי בלהקת קאוורים של רוק כבד בערבים מסוימים, ובערבים אחרים, דראג-קווין נחשק בגרביוני רשת. בן הזוג שלו היה הטרנסבסטייט הכי יפה בניו יורק, קאבוקי קראו לו, והוא אפילו הופיע בקליפ של ג'ורג' מייקל. הם היו קשורים לקבוצת תיאטרון פרינג' של מלכות שהעלתה מדי שבוע מחזה אחר ב"פירמיד".
השחקנים אף פעם לא הספיקו ללמוד את הטקסטים בעל פה, אז הם היו פשוט מציגים הכל עם הדפים ביד. נשות הענק המופרזות האלו היו כל כך מתוקות ושובבות, התאהבנו וקינאנו בכל אחד ואחד מהם. מישהו קורא לי: סליחה. אני מסתובבת ומזהה אותו. ראיתי אותו פה כבר כמה פעמים. הוא לבן, שונה בכך שהוא נראה לבן אמריקאי ולא מזרח אירופאי. הוא בן ארבעים ומשהו, אולי חמישים, יש לו שיער ארוך והוא תמיד לבוש בטי-שרט שחורה של להקה, ויושב עם בום-בוקס דומם על הברכיים, יחד עם חבורת השח-מט. נראה כמו אוזי אוסבורן במוזיאון השעווה.
אני מסתובבת. הוא שואל אותי אם אכפת לי לבוא לשבת לידו קצת. אני מהססת, בכל זאת קיבלתי חינוך מסוג מסוים, אבל אלו ימי השמש האחרונים ולא אמרתי שום דבר חוץ מ"תודה" כבר שלושה ימים. אני מתישבת. הוא כל כך בשוק שהוא לא מצליח להוציא מילה מהפה. הוא פונה מדי פעם לבחורות כדי שישבו לידו, זה ברור, והוא גם אומר לי שכן, כי כמו שהוא חוזר ואומר כמה פעמים: הוא יאמר לי רק את האמת, והן אף פעם לא עוצרות. אף בחורה לא עוצרת בפינה בה החיים נעצרו באופן בוטה כל כך.
"את בטח צריכה ללכת לאיפשהו", "נכון. רק לכם בפינה הזו יש את כל הזמן שבעולם". העיניים שלו כחולות, כמו שלי והשיער שלו שחור, כמו שלי. היום הוא לובש חולצה של "איירון מיידן" וצמיד של "בלאק סאבאת'", מחבק את הטייפ. עור הפנים שלו גמור, מתוח מקור, עם כמה פצעים מוזרים שיש רק לדרי רחוב. למרות ההתחייבויות החוזרות ונשנות של תאי, זה שמו, לומר לי רק את האמת, השיחה לא באמת מתקדמת לשום מקום.
בכל פעם שהוא רוצה לדבר הוא רוכן קודם לאחת השקיות שעל הרצפה ושותה משהו ואז לוקח אויר, וגם אז לא תמיד הוא מצליח. השעה ארבע וכל מי שסביבנו שיכור, לא כמצב חלופי, אלא כהוויה. החברים של תאי לאחר הצהרים הזה הם שני רומנים ורוסי אחד בשם ויקטור. אחד הרומנים מנגן לידינו על סינטי ישן שהוא מצא בזבל באותו היום, תאי מודאג שהם עושים יותר מדי רעש לדייט שלו, אבל אני אומרת לו שזה יפה, הרומני השני צועק: פולקה! פולקה!
והחבר שלו חוזר לנגן סולואים עקומים. תאי מתנצל שאין לו שום דבר להציע לי, כי עכשיו בדיוק היו כמה ימים גרועים, ואין לו כסף. הוא כן יכול להציע לי בירה, ואת אחד הסנדויצ'ים שלו. אני שואלת אותו אם יש לו מקום לישון, הוא מספר שדווקא יש לו דירה בוושינגטון הייטס, שזה קצת רחוק וממש לא נעים לחזור הביתה בעיקר כשאתה שיכור.
אני מספרת לו שכאן בדיוק איפה שאנחנו, זו הפינה שגרמה לי להתאהב בניו יורק, לפני יותר מעשר שנים והוא שותה עוד ואומר לי: "כן, זו הפינה הכי טובה בעולם. אם משהו קורה בעולם, הוא קורה בפינה הזו". "אתה מתכוון, לא קורה בפינה הזו", מתקן אותו החבר שלו ויקטור וכולנו צוחקים.
* התפרסם במקור במגזין "בעלמה" 2006
