תקציר: הידידות הגדולה בין ארה"ב לישראל תימשך כל עוד המדיניות המזרח תיכונית תוכתב מוושינגטון. המקרה הבולט והמובהק ביותר להיגררות הישראלית אחר האינטרסים האמריקנים באזורנו הוא המקרה של סוריה. מזה ארבע שנים תמימות סוריה מעבירה לישראל מסרים, כמעט בכל דרך אפשרית, שהיא מעוניינת בחידוש שיחות השלום. על פי הקודים הקבועים והמסורתיים של מדינת ישראל מאז הקמתה, אין בכלל אפשרות להשיב בשלילה לפניה כזאת. בכל זאת, השבנו בשלילה, ולא אחת. מדוע מצאה ישראל לנכון לפעול בניגוד למדיניות היסוד שלה בסוגיה הסורית?
אין לישראל, כמובן, ידידה קרובה ונאמנה יותר מאשר ארצות הברית. אנחנו חיים את העשור החמישי לקיומה של ידידות מופלאה זו. ישראל הפכה במשך השנים "אמריקה קטנה" בלב המזרח התיכון, לטוב ולרע.
רמת החיים עלתה, ה"היי טק" פורח, הפערים החברתיים גדלו, והדמוקרטיה שלנו, למרות הסכסוך המתמשך, היא המתקדמת ביותר במזרח התיכון. למרבית האמריקנים היה קל בעבר, וקל גם היום, להזדהות עם ישראל ולתמוך בה.
למרות שהקשר הדוק וחזק, ובשמי היחסים הביליטרליים לא מתקדרים לפי שעה עננים, עיון מעמיק יצביע על כך שלצד היתרונות הרבים בקשר עם ארצות הברית, משלמת ישראל גם מחיר לא פשוט שנכפה עליה בעקבות החיבוק האמריקני החם.
בתקופת המלחמה הקרה, שליוותה את ארבעת העשורים הראשונים לידידות המדוברת, נהנתה ישראל מחסות אמריקנית מתמשכת ובזכותה ממיקום יציב ובטוח בתוך הגוש המערבי. מדינות ערב במקביל מוקמו תחת כנפיה של ברית המועצות, עובדה שהפכה את הסכסוך הישראלי- ערבי לחלק בלתי נפרד מהמאבק בין שתי מעצמות הענק, ארצות הברית וברית המועצות, שוב – בדרך כלל לטוב אבל לעיתים גם לרע.
נפילת ברית המועצות, בראשית שנות התשעים, יצרה מצב חדש שעל פניו היה צריך להיות נוח מאוד לישראל. הפטרון רב העוצמה שלה הביס פוליטית ואידיאולוגית את הפטרון של העולם הערבי. לחסות בצלה של המעצמה היחידה בעולם יכול להיות לא רע בכלל, במיוחד כאשר יריבות ותיקות של ישראל, כמו סוריה למשל, מאבדות מנגד את פטרונן.
המטריה הפוליטית-ביטחונית לישראל בשנות שלטונו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן (2007-2001) הפכה נכס אסטרטגי מעין כמוהו. לא רק שהפטרון האמריקני לא הפעיל לחצים של ממש על ישראל בסוגיות רגישות כמו ההתנחלויות, הצבת החומה המפרידה בין ישראל והגדה המערבית (כולל החומה בתוך ירושלים) סיכולים ממוקדים של מנהיגים פוליטיים וכו', ישראל ידעה מראש שלחץ כזה פשוט לא צפוי והתנהלה בהתאם.
ארצות הברית גם גיבתה באורח אוטומטי את התנהלות ישראל בסכסוך הערבי-ישראלי באותם ארגונים בינלאומיים בהם נדון הנושא, ובעיקר באו"ם, כאשר היא לא נרתעת מהטלת ווטו במועצת הביטחון בשעת הצורך. כל זאת כמובן בתוספת לסיוע הביטחוני והכלכלי הקבוע לישראל, שבממוצע שנתי התקרב לשלושה מיליארד דולר בשלושת העשורים האחרונים.
על פניו נראה שמדובר בקשר שישראל רק נהנית ממנו ואפילו יותר מכך, קשר שקשה לדמיין את הצלחתה המדינית ואפילו הביטחונית-כלכלית של ישראל בלעדיו.
יחד עם זאת, לצד היתרונות הגלויים, יש לברית האסטרטגית החשובה הזו חסרון אחד, שאינו נגלה תמיד לעין. בנושאים בהם יש פער בין המדיניות האמריקנית במזרח התיכון לבין האינטרס הישראלי, איבדה ישראל את יכולתה לקיים מדיניות עצמאית משלה והיא נאלצת להיגרר אחר קו אמריקני, זר לעיתים לאינטרסים הצרופים שלה. וושינגטון דאגה בדרך כלל לשכנע את ישראל בצדקתה; לעיתים אפילו לא היה צורך בכך, מספיק היה לבקש, וישראל נענתה.
ברור לכל, שביחסי פטרון-קליינט, הקיימים גם בין ארצות הברית לישראל, אלה הם הכללים: הפטרון מעניק סיוע פוליטי, בטחוני, וכלכלי והקליינט עומד לרשותו בשעת הצורך וסר למרותו בנושאים החשובים לפטרון המעצמתי.
עצם הזיהוי המוחלט שנוצר ברבות השנים בין ארצות-הברית וישראל בכל הנוגע למדיניות המזרח תיכונית, יש גם בו יתרונות אסטרטגים גלויים, לצד חסרונות שפחות נגלים לעין. אחד החסרונות העכשוויים של הציר האמריקני-ישראלי נובע מהשנאה התהומית לארצות הברית באזורנו, ואלי אף ברחבי העולם כולו.
במקרה של העם היהודי ומדינת ישראל, הסובלים כבר בלאו הכי מאנטישמיות היסטורית ומאנטי-ישראליות חדשה יחסית שנובעת מכיבוש השטחים, בהחלט לא פשוט לספוג בנוסף גם את השנאה המוצמדת אלינו בשל קירבתנו לאימפריאליזם האמריקני שמצטייר כמנסה להשתלט, לפחות אידיאולוגית, על המזרח התיכון.
יתר על כן, כמי שגדל בשורות משרד החוץ הישראלי מתחילת שנות השבעים וחונך על ברכיהם של מעצבי הדיפלומטיה הישראלית, אני יכול להעיד שמדיניות החוץ הבסיסית של מדינת ישראל שונה מהקו המתווה כרגע מוושינגטון. תמיד חונכנו כי ההגדרה של מדינה שכנה כ"מדינת אויב", היא מצב זמני; על ישראל להשיט ידה לשלום באורח קבוע עד שהאויב, כולל האכזר והעוין שבאויבים, יתרצה ויבין שאנחנו, מצידנו, איננו אויב שלו.
בנינו "צבא הגנה לישראל" משום שגרסנו שהשנאה והתוקפנות באזורנו הן חד צדדיות. כל מאמציה של ישראל להשתלב במרחב המזרח-תיכוני מאז ימיו של דוד בן-גוריון, התמקדו בהנמכת רמת העוינות כלפינו, ובצמצום הפערים המדיניים בינינו לבין שכנינו.
לא ניסינו לעשות זאת באמצעות שינויי שלטון במדינות השכנות אלא באמצעות חתירה בלתי פוסקת לקיום קשר, עקיף ככל שיהיה, עם המנהיגות הקיימות במדינות העימות. הערכנו שהחלפת שלטון במדינות העימות הערביות לא תעזור כל עוד מוקדי השנאה והעוינות הם בסיסיים ועמוקים, ושבהם יש צורך לטפל מן השורש.
ארצות הברית היא מעצמת העל היחידה בעולם בימינו. מעצמת על, במיוחד אם היא היחידה מסוגה, מתנהלת באורח שונה מכל המדינות. היא רואה את עצמה מנהלת עולם גלובאלי המונה כיום למעלה ממאתיים מדינות, ואין למנהיגיה זמן וסבלנות לטיפול פרטני בכל אחת מהן. למעצמת על יש כללי יסוד לניהול העולם. מפת העולם העכשווית של ארצות-הברית צבועה בשני צבעים – שחור ולבן.
הלבן הם "כוחותינו", המזדהים עם הנהגתנו ועליונותנו המוסרית והאידיאולוגית, והשחור הוא האויב, אותו צריך לבודד, תחתיו צריך לחתור, ואם ניתן גם להפילו ולהחליפו. כל מדינה שאינה מקבלת את עליונותה ואת מרותה של ארצות הברית ואשר מאיימת, לפי השקפת העולם האמריקנית, על אינטרסים אמריקנים ועל ביטחונם של אזרחי ארצות הברית, אינה ברת שיח כל עוד לא תאותת בבירור שהיא משנה את דרכה ואת מדיניותה.
מדינת ישראל מעולם לא צילמה את העולם ובמיוחד לא את המזרח התיכון, בשחור ולבן. המצלמה המדינית שלנו הייתה תמיד קרובה יותר מזו האמריקנית למזרח התיכון וידעה לקרוא את האזור על גווניו השונים, כאשר היא מבינה היטב גם את חשיבותו של הצבע האפור.
העובדה שכיום חלק נכבד של העולם הערבי כבר השלים עם קיומה של מדינת ישראל, היא תוצאה של הכרת הדיפלומטיה הישראלית בחשיבות השינוי ההדרגתי, אולי אפילו הזוחל, ביחס אלינו; או במילים אחרות: בהפיכת הצבע השחור באזורנו לצבע אפור, לפחות בשלב ראשון. גם אם חלמנו להיות מוקפים בדמוקרטיות המקיימות תרי"ג מצוות בנושא זכויות האדם, תמיד הבנו שזה לא היעד, וודאי לא היעד העיקרי.
המקרה הבולט והמובהק ביותר להיגררות הישראלית אחר האינטרסים האמריקנים באזורנו הוא המקרה של סוריה.
מזה ארבע שנים תמימות סוריה מעבירה לישראל מסרים, כמעט בכל דרך אפשרית, שהיא מעוניינת בחידוש שיחות השלום. על פי הקודים הקבועים והמסורתיים של מדינת ישראל מאז הקמתה, אין בכלל אפשרות להשיב בשלילה לפניה כזאת. בכל זאת, השבנו בשלילה, ולא אחת. נשאלת השאלה מדוע מצאה ישראל לנכון לפעול בניגוד למדיניות היסוד שלה בסוגיה הסורית?
התשובה פשוטה - הנכונות של הנשיא אסד לחידוש שיחות השלום עם ישראל, סתרה בראש ובראשונה את האינטרס של מעצמת העל האמריקנית, שגרס שכל מדינה הצבועה בשחור (וזכור היטב בכינוי "ציר הרשע") אינה ברת שיח. לא ברור עדיין מדוע לא ניסתה ישראל להבהיר לוושינגטון את מדיניותה הבסיסית בנושא, תוך ערעור על הבקשה האמריקנית לבודד את סוריה ולהתעלם מניסיונותיה לשוחח עם ישראל ואפילו לחמוק מזרועותיה של איראן.
גם כאן ההסבר חד משמעי - המדיניות הישראלית בעשור האחרון הטמיעה את כללי המשחק שהוכתבו מוושינגטון. במקום מדיניות חוץ מזרח-תיכונית עצמאית, של מדינה קטנה במרחב הכול כך מסובך הזה, אימצנו גם אנו את המדיניות המעצמתית הגורסת: מי שאינו לנו, לצרינו הוא, והשבנו את פני הסורים ריקם.
ולא רק בנושא הסורי צייתנו לקו האמריקני ללא ערעור - גם בסוגיית העמקת הקרע בין ה"פתח" וה"חמאס" מאז השתלטות ה"חמאס" על רצועת עזה, אימצנו מדיניות אמריקנית הסותרת את האינטרס הישראלי במרחב.
ההתבטלות הישראלית בפני המדיניות המזרח-תיכונית של ארצות-הברית, אינה נתפשת בישראל כמעשה משפיל או ככניעה לוושינגטון. היא נתפשת ציבורית כהכרת תודה לאמריקנים על התמיכה הבלתי פוסקת בישראל. הסיבה להתבטלות עם זאת לא משנה עם זאת את התוצאה, ולפיה אימצה ישראל מדיניות מזרח- תיכונית של מעצמת על, שאינה מתאימה לצרכיה הלאומיים בטווח הארוך.
כמדינה קטנה, שלא ויתרה עדיין על השתלבותה המדינית במרחב המזרח-תיכוני, עלינו לחזור לשורשים ולהיאבק על קיום מדיניות מזרח-תיכונית עצמאית, שסיכוייה להביא שלום כולל באזור גדולים יותר מסיכויי המדיניות האמריקנית.
***
