תקציר: למרות השוני הכל כך מהותי בין שתי הדמוקרטיות, הדמיון האמיתי הוא שלילי: פחות אמריקאים וישראלים הולכים לקלפי, לקונגרס ולכנסת. שיעורי שביעות הרצון מהתפקוד נמוכים אפילו יותר מאחוזי התמיכה הנמוכים שהאמריקאים והישראלים נותנים בנשיאם ובראש ממשלתם. אז גם אם הפריימריז הפכו לדומים יותר, שתי המערכות הפוליטיות מצויות במשבר מתמשך, כל אחת מסיבותיה הייחודיות: שתיהן לא מתייחסות ברצינות לפוליטיקאים שלהן וזה תהליך מסוכן לדמוקרטיה.
בעשר, חמש עשרה השנים האחרונות, קיימת הערכה או חוכמה רווחת לפיה הפוליטיקה הישראלית עוברת "אמריקניזציה" וכי מערכת פוליטית ישראלית במהותה ואירופית במאפייניה הפכה המונית, קרקסית, זולה (אבל מאד יקרה למימון) , מוטת-תקשורת, נשענת ומוכוונת על ידי סקרים בלבד (ולא רעיונות, חלופות מדיניות). בכל דבר אחנו רוצים להידמות לאמריקה, שהרי המקרר "אמריקאי", הקניון הוא כמו באמריקה ובכלל, החיים - אמריקה והדולר הנמוך משמעו שאמריקה זה בכלל כאן.
הכל מלבד המערכת הפוליטית. שם, אמריקה זה שם גנאי. יועצים אסטרטגים, יועצי תדמית, מומחי מודעות, סוקרים, מנסחי נאומים, מעצבי "קופסת מסרים", ועוד עובדי כוכבים ומזלות שהשיטה והתרבות האמריקאית יצרו במשך השנים. נתניהו הוא בכלל "מועמד אמריקאי" וברק ניצח רק בזכות "הצוות של קלינטון". אלה אינם ביטויי רחוב, אלא קביעות מלומדות שהופיעו בפרשנויות וניתוחים רבים.
מערכות בחירות הפכו ל"קמפיין", בחירות מועמד לראשות ממשלה וחברי כנסת הן למעשה "פריימריז", לראש ממשלה יש "שיעורי תמיכה ושיעורי התנגדות" ומדי פעם ראש הממשלה נושא נאום "מצב האומה".
רק בנושא אחד נשמעת לעיתים השאיפה להידמות לאמריקה: הלוואי, אומרים, שהיו לנו שתי מפלגות גדולות ורחבות, ועוד מפלגה דתית. למען האמת, המבנה ששוללי הרב-מפלגתיות רוצים לראות הוא בפועל מבנה גרמני או בריטי: שתי מפלגות גדולות ואחת בינונית (בגרמניה 2-3 קטנות-בינוניות).
בין אם מחפשים מקבילות, קווי מתאר או דפוסים דומים, מתוך גישה חיובית, שלילית או נייטרלית ואנליטית בלבד, ראוי להזכיר כמה הבדלים יסודיים ומהותיים בין שתי המערכות הפוליטיות.
ארה"ב היא רפובליקה נשיאותית שהוקמה כדמוקרטיה טבעית (אם כי לא שוויונית). לאבות המייסדים של ארה"ב, ולמעצבי ומנסחי חוקתה והמסמכים המכוננים שקדמו להקמתה, היה ברור כי ארה"ב היא דמוקרטיה והשאלה היתה עד כמה והיכן ירוכז או יבוזר הכוח, ומי יאזן ומי ירסן את הממשלה המרכזית. המושבות התנתקו מהכתר הבריטי במהלך שנות ה-70 של המאה ה-18, משום שהאימפריה הבריטית לא יכולה היתה לבטא את שלטון הכתר במושבות הרחוקות, ומשום שג'ורג' ה-3 הטיל מיסים כבדים ובלתי דמוקרטים בעליל, לא כביטוי ללאומיות אמריקאית בדלנית, אשר ב 1776 כלל לא היתה קיימת בעוצמה שיכולה הייתה לפרנס מלחמה נגד בריטניה.
הדמוקרטיה הישראלית איננה טבעית, אלא נסיבתית והתפתחותית והולדתה בהחלטות מודעות אבל לא ברורות מאליהן. ישראל היא המצאה מופלאה של סוציאליסטים, קומוניסטים, לאומנים, כופרים בדת ומעט אינטלקטואלים מרכז אירופים, שבמונחי המאה ה-19 אפשר בדוחק – ובדוחק בלבד – להגדירם כדמוקרטים.
אותם אלו הקימו מדינה על מנת שתשמש בית ליהודים ממרוקו, עיראק, תימן, אלג'יריה, איראן ומאותן מדינות במזרח אירופה מהן הם הגיעו. אף אחת מהן לא היתה דמוקרטיה ליברלית (עד היום). יתרה מכך, הציונות המדינית לא נהנתה משורשים רעיוניים כמו המהפכה המפוארת באנגליה ב – 1688 או המהפכה הצרפתית, שתי מהפכות דמוקרטיות שהיוו את המסד לרעיון הקמתה של ארה"ב.
לראיה, הרעיונות בכתבי ומכתבי האבות המייסדים של ארה"ב רוויים בעיסוק בשאלת מהות הדמוקרטיה (פיין, ג'פרסון, המילטון, ג'יי ואחרים) בעוד שהמסה הציונית עסוקה בקיום הבלתי אפשרי של העם היהודי ובזכותו למדינה.
המניע להקמת מדינה יהודית ולגיבוש ריבונות יהודית אחרי 2000 שנים היה מצוקת קיום, שאיפה לנורמליזציה לאומית (מדינה ככל העמים, שלמן מחצית המאה ה-19 התגבשו ליחידות מדיניות-אתניות או רב-אתניות).
"דמוקרטיה" לא היתה יעד של הציונות ודמוקרטיזציה של החיים היהודים לא חייבה הקמת מדינה עצמאית. המהפכות לעיל היו "דמוקרטיות". הציונות היא מהפכה מכוננת בחייו של עם שתכליתה הגנה עצמית דרך עצמאות וריבונות. דמוקרטיה היא בונוס, אבל לא תכלית.
ישנה נטייה, לא בלתי מבוססת, להשוות בין מהותן של שתי המדינות: שתיהן נוצרו כתגובה למצוקות שמקורן באירופה הבלתי סובלנית; שתיהן ראו בהקמתן ציווי כמעט דתי שמשמעו התנתקות חדה מן העבר והקמת יישות חדשה לחלוטין; שתיהן ראו עצמן כחברות מופת ודוגמא – עיר נוצצת על הגבעה – בעלות מטרה נעלה שלשמה הוקמו; שתיהן חברות מהגרים המפריחות שממה כלשהי.
ההשוואה הזו נמצאת בבסיס ההסבר האידיאולוגי (לא המדיני, הפוליטי או האסטרטגי) לידידות העמוקה בין המדינות.
ההבדלים בין המערכות הפוליטיות משקפים את הרקע הכל כך שונה. בארה"ב - משטר נשיאותי ולא דמוקרטיה פרלמנטרית המייצרת קואליציות ופשרות שהופכות את המשילות לקשה ומסורבלת. מאז מחצית המאה ה-19 בארה"ב קיים מבנה דו-מפלגתי נוקשה, כאשר המפלגות הן מפלגות שלד הקמות לתחייה לקראת בחירות נשיאותיות או בחירות לקונגרס.
לפיכך הפרלמנט – הקונגרס – איננו זירה של דרמות פוליטיות. ממשלות אינן קמות או נופלות מכוחו או משינויי מפת העוצמה בתוכו, אם כי עבודת החקיקה והמו"מ הבלתי פוסק עם קבוצות אינטרס בעלות עוצמה (מציאות הרסנית שבישראל רק מתחילה לאיים על החיים הפוליטים) מחייבת מאמץ רקימת קואליציות אד-הוק מתמשך ואינסופי.
נקודה חשובה נוספת היא שחבר קונגרס, להבדיל מחבר כנסת, איננו יכול להפוך לשר (מזכיר). ארה"ב היא פדרציה של 50 מדינות. לקונגרס שני נציגים לבית העליון (הסנאט) ומספר נציגים יחסי לגודל אוכלוסייתן לבית הנבחרים (המדד כיום הוא נציג/מחוז בחירה לכל 600,000 תושבים). מחוייבותו של חבר בית הנבחרים איננה למפלגתו.
אין מרכז מפלגה, אין מלכי השטח, אין דילים ואין מגזרים. יש אזור בחירה ובתוכו עליו לזהות מגמות, אינטרסים כלכליים ותאגידיים, עמדות הציבור, נושאים וכמובן גם מוקדי כוח פוליטים. את מימון מסע הבחירות יעשה בעצמו, ורק אם מדובר במועמד בעל סיכוי לנצח נציג מכהן מהמפלגה היריבה, תתגייס מפלגתו שלו לסייע במימון ובבעלי מקצוע.
ההבדלים המבניים והבדלי התרבות הפוליטית משפיעים גם על אופי המועמדים ואופי מסעי הבחירות. מקובל להכניס את המועמד האמריקאי למשבצת שעוצבה בהוליווד. אלגנטי, גבוה, לבוש בלייזר כחול ועניבת פסים אדומה, מציג חיוך צחור ומעושה ואוחז בידו את אהבת נעוריו הבלונדינית. על פי רוב יוצג כאיש עסקים או עורך דין מצליח למחצה אבל ריק מתוכן וחף מדעות עצמאיות, אותן הוא משנן מתוך נייר מסרים שטחי שנקבע על פי סקרים וקבוצות מיקוד. הפוליטיקאי כמשווק שואבי אבק או מכסחת דשא.
גם אם הסטריאוטיפ מדוייק, מציאות החיים הפוליטים יוצרת ממדים אחרים. מועמד לקונגרס (ובוודאי לנשיאות) חייב להיות בקיא לפרטי פרטים בשורה של נושאים מורכבים – סובסידיות חקלאיות, אנרגיה, איכות סביבה, בריאות וביטוח בריאות , חינוך, מדיניות חוץ, הגירה, בנקאות וכו'. לא יהיה מוגזם לקבוע שנבחר קונגרס ממוצע בקיא ומעודכן הרבה יותר ובמגוון נושאים רחב הרבה יותר מנבחר כנסת ממוצע.
הליך הבחירות הישראלי, למעט זה של המועמדים לראש ממשלה, איננו מחייב בקיאות בשום נושא (לעומת התביעה, הכל כך ישראלית, שתהיינה לו "דעות" בכל נושא), וכפי שהציבור מתרשם בשנים האחרונות מרמת הדיון ורהיטותם של חברי הכנסת, הנבחרים מקבלים בחדווה מופגנת את בורותם ונושאים אותה בגאווה לא מוסתרת..
במהלך מסע בחירות מועמד לכנסת איננו נדרש לגלות הבנה ולהציע פתרונות וחלופות כפי שנדרש עמיתו האמריקאי. הסיבה איננה רק העובדה שהקונגרסמן עומד למעשה לבדו בעוד שהח"כ מוגן בידי סיעתו וראש מפלגתו, אלא משום ששיטת הבחירות בישראל איננה אישית והציבור נקרא לבחור במפלגה על בסיס "אידיאולוגי" או מגזרי.
בשלב הבחירות המקדימות (שיטה אמריקאית הנותנת מענה הוגן לרב-גוניות הבעיות באזורים השונים בארה"ב וגודלן, אבל בעליל שיטה קלוקלת ומזמינת שחיתות שאיננה בהכרח מתאימה לישראל) מועמד לכנסת איננו נדרש לבקיאות כלשהי. הבעת עמדה השונה ולו במעט מהקו המפלגתי משמעה הרסני מבחינה פוליטית.
ובכל זאת, ישנה מגמה של אמריקניזציה של מערכות הבחירות בישראל: יותר מומחים, יותר פתיחות, יותר השפעה של הון, יותר קבוצות אינטרסים מיוחדים וקבוצות לחץ, יותר שדולות. והדמיון? למרות השוני הכל כך מהותי בין שתי הדמוקרטיות, הדמיון האמיתי הוא שלילי: פחות אמריקאים וישראלים הולכים לקלפי, לקונגרס ולכנסת. שיעורי שביעות הרצון מתפקוד נמוכים אפילו יותר מאחוזי התמיכה הנמוכים שהאמריקאים והישראלים מביעים בנשיאם ובראש ממשלתם.
כמובן שהסיבות למשברים שונות ונובעות מהתפתחויות חברתיות-פוליטיות-כלכליות-חברתיות שונות בשתי המדינות, אבל ישנם מספר קווי דמיון:
ראשית, היחלשותן של המפלגות כגורם המתווך בין הפוליטיקה לציבור, והחלפתן בתקשורת המונים התקבלה בראשיתה בברכה. זו דמוקרטיה ישירה יותר, אמינה יותר והציבור הרי משכיל ומתוחכם יותר, הוא ישפוט ויקבע עמדותיו ללא תיווך עסקנים ופוליטיקאים שישקרו לו.
זה אכן מה שאירע. הציבור שוכנע יותר ויותר שהפוליטיקאים אינם רצינים, אינם אמינים, משנים דעות על פי נוחות ובדיעבד, ועסוקים בקידום עצמם ובכך בלבד. ממש כמו בבדיחה על עורכי דין, הפוליטיקאים התלוננו שאין צדק והוגנות בכל, וש 99% של חסרי כשרון ושקרנים מוציאים שם רע לכל השאר, שהם, כמובן, מוכשרים ואידיאליסטים שחיים למען הציבור.
הסיבה השנייה היא התרבות הגופים הלא-מפלגתיים שעוסקים בפוליטיקה ובוחשים בזירת קבלת ההחלטות וקביעת התקציב. לטוב או לרע, הון גדול, תאגידים, ארגונים חברתיים, ארגוני איכות סביבה ושדולות מגזריות השתלטו על הפוליטיקה, ויחד עם התקשורת, ושלא במכוון, דחקו החוצה את הציבור הרחב. בארה"ב זה נכון אפילו בתחום הביטחון הלאומי בחלקו, אם כי בישראל, לשמחתנו, אין זה המצב (עדין).
שלישית, הפוליטיקה נתפשת כעיסוק ותחום שמנקז אליו חסרי כישרון. אחת לכמה שנים מבליח מין ביל קלינטון (או טוני בלייר) שרואה בפוליטיקה ייעוד וזירה חשובה שבה נקבעות עדיפויות ומוכרעות מחלוקות שמשנות איכות וצורת חיים.
מסתבר שלמרות ההבדלים הגדולים, שתי החברות חולקות מאפיין אחד חשוב משותף: שתיהן לא מתייחסות ברצינות לפוליטיקאים שלהן וזה תהליך מסוכן לדמוקרטיה.
***
