תקציר: אורח החיים השונה של משפחה אתיופית בכל מרכיבי החיים - המסורת, המזון, הלבוש - הדגיש את המבדיל, המפריד ולא אפשרה אינטגרציה. כך, מבלי דעת, לכל אחד מאתנו יש חלק בבידולה של העדה האתיופית. כולנו אוהבי פולקלור. אנחנו נהנים מתערוכת צילומים ססגונית על הכפרים האתיופים, הלבוש הצבעוני, מוזיקה, השירה, מוקסמים מפרוייקט עידן רייכל. אולם באלה מיצינו את מעורבותינו.
המקרה המצמרר של הסתרת ידיעה על מותו של האזרח גבריאל דוויט מבני משפחתו והמצאות גופתו בלבנון, מעידה על דמותה של החברה הישראלית בשנת ה -60 לקיומה.
העובדות הפשוטות הן, שמשרד ראש הממשלה הסתיר מידע שהיה ידוע לעשרות אנשים, ששנתם לא נדדה, בעוד המשפחה מחפשת סימן ואות מבנה האובד. הן ביטוי לתחושה ולמציאות, שבני העדה האתיופית הם נטע זר בחברה הישראלית.
מאז העליה הגדולה של בני העדה האתיופית במבצע משה, נותרה הקהילה המיוחדת ויוצאת הדופן חסרת ישע ומנוכרת למרכז ההוויה הישראלית.
צריך להיות הוגנים ולומר שהניתוק של העדה האתיופית נובע במידה רבה מחוסר תקשורת ומרצונם של האתיופים לחיות נבדלים מסביבתם.
הממסד הישראלי, יחד עם ההון של העולם היהודי, השקיעו כספים ומאמצים לקלוט את האתיופים ולשלב אותם בחברה.
אך נראה על פניו שקשיי הקליטה של האתיופים בולטים יותר מכל עליה אחרת שהגיעה לארץ.
מיום בואם לארץ הם נדחקו לשולי החברה. הם נהיו פריפרייה בתוך פריפרייה.
רובם נשלחו להקלט במקומות שהרמה הסוציו –אקונומית בהם היתה נמוכה.
עיירות הפיתוח, הנאנקות מעומס יתר של בעיות קיום ורווחה, נאלצות להתמודד עם בעיות ייחודיות של העדה האתיופית מבלי שיהיו להם הכלים והיכולת המקצועית לעשות זאת.
התושבים הותיקים בעיירות הפיתוח, שנאבקו במשך שנים להגיע לביסוס כלכלי ויציבות חברתית, ראו בעדה האתיופית נטל שאינם מסוגלים לשאת על שכמם.
מרבית ראשי הרשויות לא ששו לקלוט אתיופים במסגרת הרשות שלהם, מערכת החינוך לא הצליחה לשלב את הילדים והנערים האתיופים כשווים בין שווים.
אורח החיים השונה של משפחה אתיופית בכל מרכיבי החיים - המסורת, המזון, הלבוש - הדגישה את המבדיל, המפריד ולא אפשרה אינטגרציה.
כך מבלי דעת לכל אחד מאתנו יש חלק בבידולה של העדה האתיופית.
כולנו אוהבי פולקלור, אנחנו נהנים מתערוכת צילומים ססגונית על הכפרים האתיופים, הלבוש הצבעוני המוזיקה השירה, מוקסמים מפרוייקט עידן רייכל, אולם באלה מיצינו את מעורבותנו.
החברה הישראלית רוצה להידמות לחברה המערבית, להביא הביתה את ההוויה האמריקאית - כדי להיות מאובזרים בכל פלאי הטכנולוגיה, נחוצים לנו ארומה בקפה, ארוחות גורמה, ריח הבושם בדיוטי - פרי, שפע של מסעדותופאבים. אנחנו חברה היפר אקטיבית בסיפוק הרצונות שלנו כאן ועכשיו.
מזמן הפסקנו להיות קולטי עלייה. מונח הערבות ההדדית והאחריות המשותפת נגוז מהעולם.
מערכת החינוך חדלה לחנך, היא מעודדת תחרות שטובה למצטיינים ולבעלי היכולת, היא משאירה מאחור את המתקשים והדחויים.
וכך נשארים בני העדה האתיופית חסרי סיכוי כמו הוריהם. בשביל להשקיט את מצפוננו אנחנו מתגאים באותם צעירים מוכשרים שמצליחים בתחומי המוזיקה התיאטרון והפוליטיקה, אך הם יוצאי הדופן המעטים שלא מעידים על הכלל.
הכלכלה והחברה הישראלית חזקים דיים כדי לקבל החלטה להשקיע בעדה האתיופית את המשאבים, כח האדם ובעיקר את הנשמה כדי לקדם את הדור הצעיר ולתת לו את הכלים להתערות בחברה הישראלית.
אולי המקרה המצער והכואב של גבריאל דוויט יכול להיות המנוף לשינוי התייחסות החברה הישראלית לעדה האתיופית ויפה שעה אחת קודם.
***
