תקציר: מהפכת שנות השישים באמריקה שראשיה היו הפסיכולוג טימוטי לירי, הסופרים קורט וונגוט, פיליפ ק. דיק, ג'ק קרואק ורוברט היינליין, הצליחו בשלב הראשון לשגר לארץ הקודש רק נציג בולט אחד – קורט וונגוט - וגם זאת באיחור אופנתי של למעלה מעשור. וונגוט הצטייר מלכתחילה כמבקר תרבות חד לשון וסופר מחונן. ספריו הבולטים, 'אימא לילה', 'בית מטבחיים חמש' ו'עריסת חתול' תורגמו והפכו לרבי מכר באותה המהירות שבה הודפסו. בעת שהסופרים הקאנוניים הישראלים (שכבודם במקומם מונח), תוצרי האקדמיה והאידיאולוגיה הישנה, היו עסוקים בנסיונות לייצר קלאסיקה עברית, תוך שימוש באותם כלים ספרותיים עבשים ונושאים שנטחנו עד דק - געגועי לארץ ישראל, געגועי לארץ ישראל של פעם, געגועי לירושלים וגעגועי לירושלים/צפת/טבריה של פעם... כבשה הספרות האמריקאית את הישראלים בזרם אינסופי של עכשוויות, של מבט אל העתיד, של ערכים פשוטים וברורים.
כמעט בלתי אפשרי לנסות ולמדוד את ההשפעה של התרבות האמריקאית על האזרח הישראלי.
על מנת לנסות, חייבים לפחות להבין כמה נקודות:
א. מעולם לא הייתה, ויתכן מאוד שעדיין אין, 'תרבות ישראלית' מקורית.
ב. הבסיס התרבותי שעליו צמחו אנשי הרוח ובוני התרבות של מדינת ישראל היה במקורו שילוב בין התרבות הגרמנית-רוסית לבין התרבות האירופאית.
ג. מדינת ישראל הוקמה ונבנתה תחת אידיאולוגיה קומוניסטית ברובה בתחפושת של דמוקרטיה צעירה.
ד. חיי הרוח, קרי: הספרות, האמנות, התיאטרון, המוסיקה, השירה וההומור היו בעיקר סוג של חלום אוטופי, ניסיון אמיץ ליצור כאן משהו חדש, אחר, עכשווי, אך למעשה היו רק תרגומים מחוכמים לאותם תרבויות היסוד.
בהתאם לאותן נקודות, יש להבין שאמריקה, למרות כוחה והשפעתה הפוליטיים, לא הייתה מודל לחיקוי בידי דור מקימי המדינה. התפיסה הבהירה של חופש הפרט, החרות והקפיטליזם, ובעיקר ה'רוח האמריקאית' לא התאימו לקברניטי המדינה והשאיפה הכללית הייתה לנסות ולהרחיק את ה'נוער' מההשפעה המזיקה של הסממנים האמריקאים כפי שנתפסו בידי מקבלי ההחלטות -אציין רק שתי דוגמאות בולטות: מניעת הגעתם של ה'ביטלס' לארץ בידי הקומיסר המקומי דאז, והתעקשותו של בן-גוריון על ערוץ ממלכתי אחד, וזאת אחרי שנוכח שלא יוכל למנוע את כניסת הטלוויזיות לארץ - התרבות האמריקאית נתפסה במידה רבה (ועד היום אנו רואים שרידים לכך) כתרבות נחותה, חסרת ערך ועומק ובעיקר כסדרה של אופנות מתחלפות במהירות.
מאידך, למרות ההכוונה מלמעלה והגישה האקדמית המזלזלת שניסתה לתחום את התרבות האמריקאית בתוך כלוב של 'קוקה-קולה', כפראות חסרת משמעת, ומרד למען המרד בלבד, טיפין טיפין החלה התרבות האמריקאית לזלוג לארץ בקצב הולך ומתגבר וכבשה לה מקום.
למרות, שעד שנות ה-70 התעכבה התרבות האמריקאית בממוצע כעשר שנים עד שהגיעה לארץ, מתישהו, עם התרחבות ערוצי השידור, החלפת השלטון, הרווחה הכלכלית וקבלת הרעיון של חופש בחירה אזרחי החלה התרבות המקומית לקלוט ולעכל לתוכה גם את התרבות האמריקאית בזמן אמת.
ניתן לנתח עד אינסוף את התרבות האמריקאית ואת השפעתה על הישראלים, אולם לשם כך גם אנציקלופדיה עבת כרס לא תספיק. אי לכך, אנסה לטפל בנושא דווקא מכיוון ההיסטוריה של חדירת הספרות האמריקאית הפופולארית לארץ והשפעתה על התרבות המקומית שהייתה בצעדיה הראשונים לשחרור מההגמוניה האירופאית-רוסית. להלן כמה דוגמאות נבחרות:
בהתחלה היו אלו סופרים כמו ג'ון סטיינבק (ענבי זעם, קדמת עדן), אפטון סינקלייר (הג'ונגל), ארנסט המינגווי (הזקן והים, איים בזרם). הללו התקבלו באהדה בידי הממסד. תפיסת העולם שייצגו הייתה דומה באופן עקרוני לאותה תפיסת עולם שהביאו עמם לארץ דור המייסדים. ספרות על מאבקים הירואים, התחבטויות פנימיות ובעיקר ביקורת חברתית על הנעשה באמריקה והצגתה במעצמה קפיטליסטית שטחית, שעוצמתה היחידה נובעת מהיותה עשירה במשאבים ונצלנית.
אך הסכר נפרץ, הספרות האמריקאית המודרנית, התוססת, הביקורתית, החלה להיכנס לארץ בעת ובעונה אחת מכל הכיוונים ולדחוק את אחיותיה הקשישות מחלקים אחרים של העולם.
אליעזר כרמי, נשמתו עדן, התחיל להביא את ההומור האמריקאי המודרני לארץ. הוא הוציא בעברית את או הנרי, סטפן ליקוק ו'סאקי' – ה.ה. מונרו. אבל את עולמו קנה כרמי דרך סדרת תרגומים מופלאה לסיפוריו הקצרים של דיימון ראניון, שהשפעתו הייתה כה גדולה על ההומור המקומי, עד שהם זכו גם לגרסה מקומית בידי הסופר ומחבר הלכסיקונים הוותיק מנחם תלמי בסדרת סיפורי 'העולם התחתון' המקומי – 'תמונות יפואיות'.
איין ראנד, הסופרת הרוסיה אמריקאית, פרצה לתודעה המקומית בעזרת צמד ספרים: 'כמעיין המתגבר' ו'מרד הנפילים'. הללו הציגו פילוסופיה חדשה שהעמידה את ה'אני' הפרטי, האושר האישי וההיגיון מעל לכל תפיסה אחרת, פילוסופית או דתית. בארץ, עשרות אלפי בני נוער חלמו להיות אדריכלים, ממציאים, או למצער תעשיינים ונהגי רכבות.
דוקטור משה קרוי אימץ את התפיסה החדשה בחום והחל להפיץ אותה בסדרת הרצאות באוניברסיטה ובסופו של דבר פרסם את הספר הנודע 'חיים על פי השכל'.
למרות שאולמות ההרצאות נגדשו בסטודנטים מפה לפה ודיונים על ה'אובייקטיביזם' (שמה הרשמי של התנועה הפילוסופית מבית מדרשה של איין ראנד) מלאו את המדשאות, באופן טבעי, האקדמיה לא חיבבה את דוקטור קרוי ועשתה ככל יכולתה לדחוף אותו החוצה לשוליים, ובסופו של דבר אכן פרש דוקטור קרוי מהאוניברסיטה ונטש את הארץ לאוסטרליה.
אולם, אך דן בן-אמוץ, אייקון תרבותי בעל חשיבות רבה באותה תקופה, אימץ את התפיסה החדשה ופרסם את ספריו 'לא שם זין', 'יופי של מלחמה' ו'זיונים זה לא הכל'. ספריו, יחד עם 'החיים על פי השכל' ו'היחיד והחופש' מאת דוקטור נתנאל ברנדון, יורשה הרשמי של איין ראנד הפכו לאבני דרך מקומיות.
מכיוון אחר, 'עממי' יותר הגיח הרולד רובינס, סופר מוכשר, שחיבר בכישרון רב סדרת רומאנים נוסחתיים שעיקרם הוא ביכולתו של הפרט להתגבר על ילדות עשוקה, עוני מנוול ומכשולים ללא סוף, בדרכו להפוך לעשיר מופלג, תעשיין מצליח, או כוכב קולנוע. ספריו, שהיו רוויי תיאורי סקס וטרגדיות אישיות, כדינה של כל טלנובלה עכשווית, כבשו את דוכני וחנויות הספרים בסערה והעניקו לישראלים משהו חדש לחלום עליו – באמריקה, כל אחד יכול להצליח אם יהיה מוכן רק לעבוד מספיק קשה. ואם באמריקה, למה לא כאן?
האקדמיה אמנם הוסיפה להתעלם מגל התרבות האמריקאית אך ספרו של אירווינג סטון, 'חיי מיכאלאנג'לו', חשף בדרך חדשה את האומנות הקלאסית בפני הישראלים והאוניברסיטאות התמלאו בשוחרי אמנות. מורטון טומפסון מילא את בתי הספר לרפואה בעזרת ספריו 'זעקת האימהות' ו'לא כזר' וקוונטין רינולדס העניק דחיפה משמעותית לחלומה של כל אם יהודיה שבנה יהיה עורך דין בעזרת הספר המרגש 'בית – דין' שסיפר פרקים נבחרים מעלילותיו של סמואל ליבוביץ', עורך דין פלילי מהטובים בעולם והומניסט דגול.
מגל האנטי–מלחמה באמריקה הגיע הספר המזעזע והמרגש במיוחד 'ג'וני שב משדה הקרב' ויצירתו המופלאה של גו'זף הלר, 'מלכוד 22'. שני אלה נעצו מסמרי מתכת כבדים ומושחזים היטב בבטנה הרכה של המלחמה והקרבת החיים למען המדינה כערך.
מהפכת שנות השישים באמריקה, שראשיה היו הפסיכולוג טימוטי לירי, הסופרים קורט וונגוט, פיליפ ק. דיק, ג'ק קרואק ורוברט היינליין, הצליחו בשלב הראשון לשגר לארץ הקודש רק נציג בולט אחד – קורט וונגוט וגם זאת באיחור אופנתי של למעלה מעשור. וונגוט הצטייר מלכתחילה כמבקר תרבות חד לשון וסופר מחונן. ספריו הבולטים, 'אימא לילה', 'בית מטבחיים חמש' ו'עריסת חתול' תורגמו והפכו לרבי מכר באותה המהירות שבה הודפסו והעניקו לישראלים מבט בקורתי משועשע ושנון, ובעיקר במשקל נוצה, על התרבות האמריקאית עצמה ועל התרבות בכלל.
מאוחר הרבה יותר, תורגם ספרו המופתי של רוברט הינליין 'גר בארץ נכריה' שהעלה על נס את תרבות השיתוף הטוטאלית ונעץ שיניים חדות בכל מוסכמה חברתית מקובלת, החל מחיי משפחה וכלה באכילת אדם, דבר שהמם את הישראלים. במקביל פורסמו וכמה מספריו המאתגרים וההזויים ביותר של פיליפ ק. דיק – 'הצלם', 'השחקנים של טיטאן' ו'יוביק'.
לעומתם, ג'ק קרואק התעכב עד סוף שנות השמונים ורק אז יצא ספרו 'בדרכים' לאור ומשום מה לא הצליח לעורר הדים.
הספר 'זן ואמנות אחזקת האופנוע' זכה להצלחה רבה ויחד עם קרלוס קסטנדה, נציג מרתק במיוחד של תרבות השוליים האמריקאית, כבשו את דמיונם של הישראלים ב'סיפורי עוצמה' ו'משנתו של דון חואן'. עם הספרים 'גונתן ליונגסטון השחף' ו'תעתועים' של ריצ'ארד באך הם הניחו בארץ את היסודות לכל תרבות ספרי ה'עידן החדש'.
חדי עין, ומי שקרא לפחות חלק מהספרים שהזכרתי, ישים לב למאפיין בולט במיוחד באותה הספרות האמריקאית: השונות המובהקת של צורות הביטוי הספרותי. לא עוד תיאורים אינסופיים משמימים של ערבות רוסיה הנידחת, או תיאורים של חמישה עמודים משעממים עד מוות של הקמטים על פניו של הגיבור (הטראגי). לא עוד חיבוטי נפש אינסופיים ושימוש עודף בשפה ציורית ועמוסת סמלים ספרותיים כמיטב הספרות הרוסית.
לא עוד נוקשות אכזרית ודידקטית כשל הספרות הגרמנית ולא עוד התחכמות אינטלקטואלית צרפתית וחוש הומור מעודן ומאופק תוצרת היבשושיות הבריטית.
שמחת חיים, ערכים ברורים, טוב ורע, מאבקים חדים, שפה פשוטה וקולחת, חוש הומור ברור וביקורת ישירה לפרצוף – אלו היו סממני התרבות האמריקאית החדשה. כוח עולה של אומה צעירה, תוססת ורעבה לשינויים.
בעת שהסופרים הקאנוניים הישראלים (שכבודם במקומם מונח), תוצרי האקדמיה והאידיאולוגיה הישנה, היו עסוקים בנסיונות לייצר קלאסיקה עברית, תוך שימוש באותם כלים ספרותיים עבשים ונושאים שנטחנו עד דק - געגועי לארץ ישראל, געגועי לארץ ישראל של פעם, געגועי לירושלים וגעגועי לירושלים/צפת/טבריה של פעם... סופרים במשקל נוצה ובינוני, כמו סידני שלדון, ארתור היילי, ג'ון מקדונלד, ריימונד צ'נדלר, סטיפן קינג וכו', זכו כאן להצלחה מסחררת ולמעשה העניקו את ההכשר ואת ההשפעה הנחוצה לדור חדש של סופרי מקור להתנער מהספרות הקאנונית ולכתוב ולפרסם בקצב מואץ סיפורת מקומית, ביקורת חברתית, הומור ואפילו ספרי מתח.
הספרות האמריקאית כבשה את הישראלים בזרם אינסופי של עכשוויות, של מבט אל העתיד, של ערכים פשוטים וברורים, גם למי שלא למד פילוסופיה והיסטוריה. הישראלי החדש סינתז את המשמעויות ואת העולם החדש ואימץ לעצמו את דרכי החשיבה ואת סגנונות הכתיבה.
מן הראוי לציין שהחל מסוף שנות השמונים מינון הספרות האמריקאית הפופולארית אמנם לא פחת בתפריט המזון הישראלי, אך למרות שנציגים כמו צ'ארלס בוקובסקי ודור האיקס מצליחים לצבור לעצמם פופולאריות, כוחם היחסי הולך ופוחת בהשפעתם על הישראלים, משתי סיבות. האחת, גם הספרות הארופית-רוסית שינתה את טעמה וגווניה וכעת היא הופכת ליותר ויותר דומה לאחותה הצעירה – אמריקה. השנייה, הישראלים שגמעו בצמא את ה'אמריקאיות' וניסו לחקות אותה באותו להט שבו חיקו דור המייסדים את הספרות האירופית–רוסית, התבגרו והחלו (כמו האמריקאים לפניהם) למאוס באותם חיקויים ולנסות להבין מה מייחד אותנו, הישראלים.
לסיכום, למעשה, הספרות האמריקאית לא השפיעה על התרבות הישראלית היות ומעולם לא הייתה תרבות ישראלית אמיתית - השפעתה האמתית והבלתי ניתנת לסתירה הייתה על הישראלים עצמם.
לטעמי, רק עכשיו, אחרי שישים שנים, ניתן יהיה לצפות לניצנים ראשונים של תרבות מקורית מקומית. עכשיו, אחרי שמרבית הישראלים נולדו בארץ, דוברים עברית מלידה וספגו מבחר מאוזן יותר של תרבויות כתיבה שונות: אמריקאית, צרפתית, בריטית, גרמנית, פולנית, רוסית, סינית, יפנית, דרום אמריקאית ועוד, תצמח כאן תרבות ישראלית, תרבות ששורשיה בעבר, והיא ממוקמת בהווה ופניה אל העתיד.
***
