תקציר: ארה"ב וישראל הן מדינות אחיות החולקות במובנים רבים גורל משותף. אך בעוד שאחותנו הגדולה ידעה ללכד את בניה, נותרנו אנחנו מפולגים מתמיד. הגלות שיצאנו אליה לפני כמעט אלפיים שנה עוד לא הסתיימה. איננו מצליחים למצוא את הגורם המאחד, ולכך יש השלכות בכל תחומי החיים. בזמנים קשים וברגעי מכאוב אנו מתאחדים לרגע, בבחינת אחים לצרה, אך רגעים ספורים אלה לא יכולים להוות בסיס יציב ומשותף. הדרך היחידה להתאחד באמת היא להחיות שוב את היסוד שלנו, את אהבת הזולת, את האהבה החברתית.
לפני כמאה ושלושים שנים התחיל תהליך שהשפיע באופן משמעותי על ההיסטוריה, התרבות והפוליטיקה העולמית. במהלך 20 השנים שבין 1880 ל-1900, הצטרפו אל חמישים מיליון תושביה הוותיקים של ארה"ב עשרות מיליוני מהגרים מהארצות העניות של אירופה וממזרח אסיה.
תושביה החדשים של 'ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות' היו בני עמים שונים, ופערי השפה, התרבות והדת גרמו לעימותים רבים ביניהם. עם זאת, כאומה, הם השכילו להתגבר על ההבדלים ולהתאחד סביב אינטרסים מדיניים, כלכליים וחברתיים. האיחוד ביניהם ביסס מדינה יוצאת דופן, שהתפתחה והפכה למעצמה העשירה והחזקה ביותר בעולם.
הברירה הטבעית
למרות שאיפתם לחיות בשלום ובשלווה, נאלצו האמריקנים להתמודד מול איומים חיצוניים. איומים אלה עזרו אמנם לגבש ולאחד את האומה האמריקנית הרב-תרבותית, אולם אחדות שנוצרת על בסיס אינטרסים קיומיים ואיום חיצוני אינה המצאה חדשה, זוהי דרכו של הטבע.
המייחד את ארצות הברית הוא, שלראשונה בהיסטוריה – ובניגוד לאירופה, שהתפתחה על בסיס מוצאם המשותף של השבטים שכבשו אותה – התאחדו בני לאומים שונים תחת דגל אחד, ומרצונם החופשי.
אך מסתבר כי מה שנראה נכון וטבעי לאומות אחרות ולאומה האמריקנית בפרט, אינו רלוונטי לגבי עם ישראל. למרות האיום הקיומי המתמיד והמוצא המשותף שלנו, מבט מפוכח על המצב החברתי במדינה בימינו מעלה את השאלה – מה מחבר אוסף של אנשים לעם?
חוויות משותפות וטקסים שטבועים בתרבותנו נועדו לחבר אותנו למושג המופשט שנקרא "עַם ישראל". אך האם די באלה כדי לספק לכולנו תחושה אמיתית של עם מאוחד?
אמת מטרידה
"אנו דומים לגל של אגוזים, המאוחדים לגוף אחד מבחוץ על ידי שק העוטף ומאגד אותם. שמידת האיחוד ההיא אינה עושה אותם לגוף מלוכד וכל מה שחסר להם הוא הליכוד הטבעי מבפנים. וכל כוח איגוד הוא מתוך מקרה חיצוני" (בעל הסולם, עיתון האומה).
בדבריו אלו, הרלוונטיים גם להיום, תיאר הרב יהודה אשלג, מחבר פירוש הסולם לספר הזוהר, את המציאות בישוב היהודי המתהווה בישראל באמצע המאה העשרים. לדבריו, אין לנו מכנה חברתי-אידיאולוגי משותף, האיחוד בינינו נובע מצורך קיומי ואִיום חיצוני בלבד. "ורק יחידים, נתקבצו כאן, שאין בין אחד לחברו שום קשר של אהבה לאומית טהורה.
אלא אחד מקושר בשפה המשותפת, והשני במולדת משותפת, והשלישי בדת המשותפת, והרביעי בהיסטוריה משותפת... כי סוף סוף רק קיבוץ של אנשים זרים יש כאן, בני תרבות של שבעים אומות, שכל אחד בונה במה לעצמו לרוחו ולטעמו.
ולא יש שום דבר טבעי יסודי, שיאגד כולנו מבפנים לגוש אחד." על הסכנה שבאיחוד ארעי זה התריע הרב אשלג פעמים רבות, הן בפגישותיו עם בן גוריון וראשי היישוב והן בעיתון האומה שהוציא לאור בשנת 1940.
חמישים וחמש שנים מאוחר יותר, תיאר איש מדעי המדינה, זאב שטרנהל, את המציאות בארץ בראשית המאה במילים זהות כמעט למילותיו של הרב אשלג. בספרו "בנין אומה או תיקון חברה" הוא כתב, כי לא תיקון החברה עמד בראש מעייניהם של המייסדים, אלא בניין הבית הלאומי, ולכן עד היום אנו נעדרים בסיס אידיאולוגי שיאחד אותנו כעם וכחברה.
טיפול שורש
בעל הסולם לא הסתפק בקביעת הבעיה בלבד, אלא הציע פתרון לאיחוד האומה. בהמשך דבריו הוא הסביר מהו הבסיס שעליו נוסד ומתקיים העם שלנו. הבסיס לחיבור בינינו ייחודי, הוא ציין, ומקורו בקבוצת התלמידים שקיבץ אברהם אבינו, ראשון המקובלים, עוד בבבל העתיקה: לאורך שנים רבות התנהלו החיים במסופוטמיה בצורה שלווה וללא הפרעות, עד שלפתע התרחש תהליך גורלי ששינה לחלוטין את פני הדברים.
ממשפחה אחת הפכו תושביה של מסופוטמיה לאנשים זרים זה לזה. הרצון לנצל איש את רעהו פרץ בהם, והם נכנעו לו ללא מאבק. מה בדיוק התרחש שם?
על פי הקבלה, מהות הטבע האנושי היא הרצון ליהנות, האגו. האגו הטבוע בכל בני האדם מניע אותם לעשות הכול כדי לגרום לעצמו סיפוק, גם אם הדבר בא על חשבון אחרים. למעשה, כל פעולה שמבצע האדם, מהקטנה והפשוטה ביותר ועד הגדולה והמורכבת ביותר, נועדה אך ורק כדי להגביר את ההנאה שהאדם חש, או לחלופין, להמעיט את סבלו.
למעשה, אלה שני צדדים של אותה מטבע, טוען בעל הסולם במאמרו "השלום":
"נודע זה לחכמי הטבע אשר אפילו תנועה הקטנה ביותר לא יניע האדם בלי כוח תנועה, כלומר, מבלי להטיב מה את עצמו. למשל, כשאדם מטלטל את ידו מהכסא אל השולחן הוא משום שנדמה לו שבהניחו ידו על השולחן ייהנה יותר ואם לא היה נדמה לו כך היה עוזב את ידו על הכסא בכל שבעים שנותיו מבלי להניעה ממקומה, ואין צריך לומר לטרחה גדולה".
לאורך כל ההיסטוריה, אומר בעל הסולם, היה זה האגו המתגבר שהניע את התפתחותה של האנושות. רצונו הגָדֵל של האדם ליהנות גורם לו לנוע, לרוץ ולחפש דרכים חדשות לספק את עצמו. אם בראשית ימיה הסתפקה האנושות בכיכר לחם, במים ובקורת גג מעל ראשנו, הרי בחלוף השנים התחלנו להשתוקק לעושר, לכבוד, לשליטה ולידע.
רצונות חדשים אלה הביאו להתפתחות מעמדות ומערכות היררכיות, גרמו לשינויים בסוגי המבנים החברתיים-כלכליים אך גם היוו את הסיבה המרכזית למלחמות והמהפכות שחוותה האנושות במהלך השנים. הרצון לדעת יותר דחף אותנו לפתח את המדע, את מערכות ההשכלה, החינוך והתרבות ורישומו העיקרי ניכר מתקופת הרנסנס ועד לימינו.
כל זה, כלומר, תהליך התפתחותו של האגו, החל לפני כ-4,000 שנה במסופוטמיה, ערש הציביליזציה. שם החלה החקלאות המודרנית לקרום עור וגידים, והונח היסוד לשיטות המסחר ולשימוש בכסף ובמיסוי. לצידן התפתחו גם שיטות משטר ושלטון ויסודות סדר וניהול קלאסיים. לצד ההצלחה הכלכלית, ברמה החברתית החלו להיווצר ולהתרחב פערי מעמדות באוכלוסייה וכן התגלו תופעות של ניצול הזולת. האגו דחף את בני האדם להתפתח, אך בד בבד הוא הפריד ביניהם כסכין.
כל אחד החל להיות מרוכז יותר ויותר בעצמו ובהצלחתו האישית, והתעלם מצרכיו של השני. תוך זמן קצר האגו התגבר עד כדי כך שהבבלים הפסיקו להבין זה את זה, ומשפה אחת משותפת שבה הם דיברו, החלו להתפתח שלל הלשונות הקיימות בעולם. בסופו של דבר, גדילתו של האגו הובילה לכך שבני האדם התרחקו זה מזה והתפזרו לכל עבר.
שני כוחות מנוגדים
אברהם, שהיה אז בבלי עובד אלילים ככל הבבלים, ראה את התהליך עוד בראשיתו. אולם בניגוד לאחיו הבבלים, הוא סירב להשלים איתו והחליט לחקור את הסיבות למתרחש סביבו. מתוך חקירתו את המציאות "הכיר אברהם את בוראו" (הרמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק א). הוא הבין את הכוחות שפועלים מאחורי הקלעים של המציאות שלנו ומתוך כך גם את מה שגרם לשינוי המהותי שעברו הבבלים.
גילויו של אברהם משול לתמונת רקמה. מצידה האחד, נגלית לפנינו תמונה רקומה, אך מצידה השני, נמצאים אינספור חוטים אשר חיבורם יחד יוצר וקובע את אופיה של התמונה הנגלית לעינינו. אברהם גילה את אותם חוטים נסתרים שיוצרים את המציאות הנגלית לעינינו.
מתוך ממצאיו הבין אברהם שני דברים: הראשון – הכוח הכללי שמפעיל ומנהל את המציאות שלנו הוא כוח של אהבה ונתינה. מטרתו של הכוח הזה היא להביא את כל בני האדם להשתוות ולאיזון עימו, ואילו חוסר האיזון הוא הגורם לכל הסבל שאנו חווים. הדבר השני שהבין אברהם היה כי האגו המתגבר מנוגד לאותו כוח של אהבה ונתינה, ולכן הוא עתיד להוביל את הבבלים לחורבן.
התגברותו של האגו טומנת בחובה הזדמנות לשינוי חיובי. אם הבבלים ישכילו להתאזן עם הכוח העליון, כוח הטבע (הרב אשלג טען כי אלוקים והטבע אחד הם), ויעדיפו להתחבר באהבת הזולת על פני האגו המתפרץ, הם יעלו לדרגה חדשה וגבוהה יותר של קיום וישגשגו כאומה. לשון אחר, כדי להגיע לקיום מאושר כאומה, היה על הבבלים לבנות בתוכם פנימה יחס של אהבה ושל נתינה לזולת, בדומה ליחסו של הכוח העליון כלפי בני האדם.
מתוך הכרת החוקיות המפעילה את עולמנו, אברהם פיתח שיטה להתגבר על האגו ולהגיע לאהבת הזולת, והחל להפיץ אותה ברבים. אחד המקומות הידועים שבהם לימד אברהם את השיטה שגילה, היה האוהל המפורסם שהוא פתח לקהל הרחב עם אשתו, שרה. על כך נכתב במדרש: "שהיה אברהם אבינו מכניסן לתוך ביתו ומאכילן ומשקן ומקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה" (בראשית רבה, וישב).
אולם רק חלק קטן מתושבי בבל בחר להקשיב למשנתו של המקובל הראשון בהיסטוריה. אותם מעטים מימשו הלכה למעשה את עקרונות השיטה והצליחו להתלכד וליצור ביניהם יחסים של אהבה ונתינה.
כתוצאה מכך קבוצה זו התעלתה לדרגה חדשה של חיים באיזון עם הכוח הכללי של הטבע, עם הבורא. ברבות הימים הפכה הקבוצה לאומה שלמה המושתתת על אהבת הזולת – עם ישראל. מפתיע ככל שהדבר יישמע, אהבת הזולת היא היסוד שעל בסיסו נוצרה האומה שלנו.
כשהאגו מתפרץ
לכל אורך ההיסטוריה אהבת הזולת היוותה המפתח להצלחתו ולשגשוגו של עמנו. כל עוד הצלחנו להחזיק בחיבור ובאהבה בינינו, עמד עם ישראל במלוא תפארתו הרוחנית והגשמית. שיא הפריחה היה בימי ממלכת ישראל המאוחדת, שבה נבנה בית המקדש הראשון, וכל שבטי ישראל חיו באהבת הזולת.
אולם בשלב מסוים האגו הסורר פרץ פעם נוספת, אלא שהפעם לא היה מי שידריך, שיסביר, או שיפתח שיטה להתעלות מעליו. האחדות אבדה, והפירוד החל להתפשט בעם ישראל. החוק הרוחני שקושר בין איחוד או פירוד פנימי לבין הצלחה או כישלון גשמי, פעל שוב. אלא שהפעם הוא הכריע לשלילה.
תהליך ההידרדרות התחיל, הפילוג הלך והעמיק ועם ישראל נכשל בהתמודדות. הוא איבד את היסוד, שמט את הבסיס – את הקשר המיוחד שאפיין אותו מיום היווסדו בבבל. הנפילה הרוחנית הייתה בלתי נמנעת, וגררה בעקבותיה חורבנות, כי חורבן פנימי מוביל לחורבן חיצוני.
בית המקדש הראשון נחרב.
לאחר שהכיר בכך שהפילוג הוא שגרם לחורבן ולגלות, הצליח עם ישראל לחדש את אהבת הזולת ולבנות בתוכו יחסי אהבה על פני האגו שנסק לגבהים חדשים. כתוצאה מכך שב עם ישראל לארץ והקים את בית המקדש השני. אולם חיבור זה היה זמני בלבד. האגו פרץ פעם נוספת והתבטא בשנאה ובפירוד עמוקים יותר, שהתפשטו כבר בקרב העם כולו.
הבקיעים, שסדקו את יסודות האומה, התרחבו למכתשים עמוקים. רבי עקיבא ניסה לעצור את המפולת, אבל איש לא הקשיב לקולו. כתוצאה משנאת החינם איבדנו לחלוטין את המדרגה הרוחנית שבה היינו – את האהבה ששררה בנינו, ירדנו למדרגה גשמית והפכנו להיות "עוד עַם" ככל העמים.
עם ישראל איבד את אהבת הזולת, יצא לגלות רוחנית וגשמית בת אלפיים שנה ונכנס לתקופתו הקשה ביותר.
הקשר צומח מבפנים
למרות שחזרנו לארץ, הגלות שיצאנו אליה לפני כמעט אלפיים שנה עוד לא הסתיימה. הפירוד והפילוג עדיין שולטים בנו. איננו מצליחים למצוא את הגורם המאחד, ולכך יש השלכות בכל תחומי החיים. כולנו חיים אמנם במדינה אחת, אבל נחלקים לקהילות, למעמדות ולעדות. אמנם בזמנים קשים וברגעי מכאוב אנו מתאחדים לרגע, בבחינת אחים לצרה, אך רגעים ספורים אלה לא יכולים להוות בסיס יציב ומשותף. הדרך היחידה להתאחד באמת היא להחיות שוב את היסוד שלנו, את אהבת הזולת.
בדיוק לכך התכוון הרב אשלג בעיתון שהוציא לאור, כשכתב כי האומה שלנו לא תוכל "להמשיך את קיומה, אם לא על ידי קשר אהבה חברתית". איננו יכולים להסתמך עוד על לחץ חיצוני כגורם מאחֵד, הוא אמר. גם אידיאולוגיות שצצות חדשות לבקרים או אינטרסים לאומיים שממהרים להשתנות לפי הצורך, לא יוכלו לאחד בינינו. עלינו להבין שדרוש שינוי מהותי בקשר בינינו: הקשר צומח מבפנים.
רק הכרה בכך שאנו זקוקים זה לזה, שאנו מוכרחים להתאחד באמת, תוכל להביא אותנו לעתיד טוב יותר – כיחידים, כעם וכאומה. "תנאי מחויב הוא לכל אומה" כתב אשלג, "שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה, שכל היחידים שבה יהיו מהודקים זה בזה מתוך אהבה אינסטינקטיבית". לשיטתו, "אותם בני האומה, הנמצאים בהרגשה ההרמונית האמורה, הם העושים את האומה, ועל פי איכותם נמדד מדת האושר של האומה וכל זכות קיום שלה".
השתייכותנו החיצונית לעם מסוים עדיין אינה הופכת אותנו ל"אומה". עד שלא נשתייך בנפשנו לאידיאל של עמנו – אידיאל אהבת הזולת – לא יהיה לנו בסיס משותף, ותרחף עלינו סכנה קיומית. אולם אם נתאחד תחת המטרה לכונן יחסי אהבה בינינו כדי להתגבר על האגו המכרסם בחברה שלנו, נתאזן עם הטבע, ואז לא ירחף עלינו אִיום – לא איום פנימי בדמות מלחמת אחים ולא איום חיצוני משכנינו. האהבה הפנימית שבינינו תספק לאומה שלנו שמירה רוחנית מצד מערכת הטבע.
תיקון חברה או מחזירים את האהבה הביתה
לפני שישים ושש שנים התאים הרב אשלג את שיטתו של אברהם לזמננו, ופירשׂ אותה כמשנה חברתית מקפת. הוא ראה את השיטה הזו כפתרון רוחני ואקטואלי, שבכוחו לאחד את חלקי העם המפולגים על בסיס שאינו מבחין בין דתיים וחילוניים או בין מפלגות שונות.
בשלב הראשון, הוא אמר, עלינו לגלות את הרע בקרבנו, כלומר, לגלות עד כמה אנו רחוקים זה מזה, ולהבין שהאגו, כלומר המחשבה על עצמנו ועל תועלתנו בלבד, הוא זה שמונע מאיתנו להתחבר ולהגיע לקיום מאושר כאומה. גילוי חוסר הקשר בינינו כַגורם המזיק, והצער הַכֵּן על כך, יהוו את תחילתו של השינוי.
בשלב הבא, הוא המשיך והסביר, אלה שכבר התעורר בהם הצורך הפנימי להקים חברה אחרת הם אלה שיתחילו להניע את התהליך. כשירבו אנשים כאלה בחברה הישראלית, נוכל להתחיל לנוע לקראת השינוי המיוחל.
בכתביו החברתיים התווה בעל הסולם את העקרונות שעל בסיסם תיוסד חברה מעין זו. אחד העקרונות הבולטים במשנתו היה שעל הדאגה הבלתי פוסקת לעצמנו נוכל לוותר רק אם יהיו אחרים שידאגו לנו, באותה דרך שאנו נדאג להם, כמו במשפחה קטנה שבה איש דואג לרעהו.
למערכת היחסים החמה הזאת קוראים: ערבות. את אחד הביטויים לכך הוא ראה במסגרת חברתית שבה כל אדם ישאף להשקיע את מיטב כוחותיו לטובת החברה, וכל צרכיו ההכרחיים של הפרט ימולאו על ידי החברה.
מימוש זה אינו כה רחוק כפי שנדמה ממבט ראשון, סבר בעל הסולם. מכיוון שהאדם הוא יצור חברתי, אם החברה תכבד את ההזדמנות לתת לזולת ותייחס לכך חשיבות עליונה, מעל כל ערך אגואיסטי, כי בכך משתווה האדם לכוח העליון, יהיה לאדם הרבה יותר קל להתחיל לבנות יחס אחר לסובבים אותו.
כשנחדש את הקשר בינינו, אבל הפעם עם רצון אמיתי שזה 'יעבוד', ומתוך הבנה שאין ברירה, שאם לא נעשה זאת יהיה מאוחר מדי, נקבל לכך תמיכה מחוקי הטבע, מהבורא. וכמו בני זוג שמתקוטטים ומשלימים זה עם זה – וכשהם משלימים האהבה ביניהם חזקה יותר – כך יהיה גם איתנו.
התקופה שפוקדת אותנו כיום לא פשוטה, משום שאנו עדיין מתקשים לראות בבהירות את הקשר הישיר בין האחדות והחיבור בינינו לבין מצב העם והמדינה. אך אם נפַנה מקום בתוכנו לערכים החדשים-ישנים שליוו אותנו לאורך כל ההיסטוריה, נגלה שיש בידינו האמצעי ושיטה להניח בצד את ההבדלים והאגו המפרידים בינינו, ולהתאחד שוב לעם על בסיס אהבת הזולת.
