תקציר: את סדרת התובנות והגילויים הרוחניים שחוו המקובלים, הם תרגמו לסימנים ולסמלים. כל אחד ממנהגי החגים מסמל פעולה רוחנית שמבצע האדם כשהוא מעפיל אל העולם הרוחני.
חשוב לציין, כי על פי הקבלה, קיום מעשי של מנהגי החג אכן משמר את מסורת ישראל, אולם אין בו "כוח רוחני". כלומר, אין בכוחו של קיום שכזה לשנות את הטבע שלנו, או בשפת הקבלה "לתקן את נשמתנו". לפיכך, מנהגי החג מהווים מעין תמרורים, המזכירים לנו את תפקידנו הרוחני, ואת התיקון האמיתי שעלינו לבצע – שינוי היחס לסובבים אותנו, מיחס של לקחת לעצמי לכיוון של נתינה, אהבת הזולת.
צילום: אסף ונדרמן דוגמנית: ג'יסלייני סנטוס (למצולמת אין קשר לכתבה)
|
הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, גדול מקובלי המאה העשרים, טען כי "ראש השנה" של כל האנושות החל לפני כחמש מאות שנים, עם פטירתו של האר"י (רבי יצחק לוריא אשכנזי) במאה השבע-עשרה.
האר"י חשף בחכמת הקבלה את אותו חלק שמאפשר כיום לכל אדם לפתח את הנקודה שבלבו. בשנים שבהן חי ולימד בצפת, החלה תקופה של התחדשות בחשיבה האנושית, וראשיתה של ההתפתחות הטכנולוגית.
היום, חמש מאות שנים לאחר אותו מפנה בהתפתחות תחומי המחשבה, החברה, המדע והטכנולוגיה, מוצאת עצמה האנושות על סף משבר כללי. הקִדְמה האדירה שהשגנו בכל התחומים לא הביאה אותנו לחיים טובים יותר, ובוודאי לא מאושרים יותר. להיפך, דומה כי מפלס האושר נמצא בנסיגה; תופעות כמו סבל, רעב, פערים חברתיים ושנאה מתעצמים בכל שנה. הן מצטרפות לייאוש ולתחושה כללית של אבדן דרך. המשבר הכלל-עולמי מתערבב עם אינספור משברים אישיים שאנו חווים.
על פי הקבלה, המצב הקשה שאנו עדים לו, הוא הכנה לדרגת ההתפתחות הבאה, לתחנה הראשונה במסלול הרוחני החדש של האנושות. פעמים רבות, דווקא החושך מאיר את נקודת האור.
השנה החדשה טומנת בחובה התחלה הן במישור הפרטי והן במישור הכללי. כמו תינוק שמסרב לעזוב את רחם אמו, אנו סובלים מצירי הלידה הרוחניים, צירים שלוחצים אותנו להיוולד למציאות חדשה, שאולי כרגע נראית לא ידועה ומאיימת, אך כשניוולד אליה נגלה יחדיו את האור.
אחד הכלים העיקריים ליכולתנו כאנשים לקרב חיי רווחה רוחניים לכלל האנושות טמון באגו שלנו.
אופן השימוש שלנו באגו ככלי להשגת רווח על חשבון הזולת במודע ושלא במודע, מפר את היסוד העדין, ההרמוני שמקיים את הטבע.
תחנות בזמן – תחנות ברוח
הקבלה מלמדת ששימוש מושכל באגו יוביל לשגשוג ולשלום כלל אנושי. חגי תשרי, מראש השנה ועד שמחת תורה, מסמלים תחנות בדרכו הרוחנית של האדם – המשולים לתהליך תיקון האגו כפרטים וכחברה.
בעולם הרוחני, הזמן נעדר את משמעותו הרגילה. אדם החוקר את עולמו הרוחני עובר בתחנות הללו, בחגים, ללא קשר ללוח השנה המוכר לנו, כלומר, "ראש השנה הרוחני" הוא מצב שיכול להתרחש בכל רגע נתון.
מנהגי החגים – סימנים וסמלים
בכל תחנה כזו, האדם מגיע לתובנות חדשות על מהותו. כשהוא מתקדם שלב, ועולה מדרגה, הוא אמנם עובר שוב באותן תחנות, אלא שבכל אחת מהן הוא מגלה תגליות חדשות ומעמיקות יותר בהבנת המציאות.
את סדרת התובנות והגילויים הרוחניים שחוו המקובלים, הם תרגמו לסימנים ולסמלים. כל אחד ממנהגי החגים מסמל פעולה רוחנית שמבצע האדם כשהוא מעפיל אל העולם הרוחני.
חשוב לציין, כי על פי הקבלה, קיום מעשי של מנהגי החג אכן משמר את מסורת ישראל, אולם אין בו "כוח רוחני". כלומר, אין בכוחו של קיום שכזה לשנות את הטבע שלנו, או בשפת הקבלה "לתקן את נשמתנו". לפיכך, מנהגי החג מהווים מעין תמרורים, המזכירים לנו את תפקידנו הרוחני, ואת התיקון האמיתי שעלינו לבצע – שינוי היחס לסובבים אותנו, מיחס של לקחת לעצמי לכיוון של נתינה, אהבת הזולת.
את תהליך הגילוי הרוחני ניתן לחלק למספר שלבים עיקריים.
השלב הראשון מכונה "ראש חודש אלול". הכוח העליון הפועל בטבע, מקרין כלפינו אהבה ועונג ללא הפסקה, אולם אנו איננו מרגישים בהם מכיוון שאנו מכוילים על תדר קליטה אחר, תדר של אהבה עצמית – אגואיזם. אם נשנה את התדר הזה ונתייחס לסובבים אותנו באותו אופן שבו הכוח העליון שפועל בטבע מתייחס אלינו – כלומר, נאהב את הזולת – אזי נוכל לקלוט ולהרגיש את אותם אהבה ושפע.
"אלול" הם ראשי התיבות של הביטוי: "אני לדודי ודודי לי", ביטוי בעל משמעות קבלית עמוקה. הוא מרמז על אותה "השתוות הצורה" ביחסים בין האדם לבין הכוח העליון שפועל בטבע. "אני לדודי" – אם אני משתוקק לתת לאחרים ולאהוב אותם כמו אותו כוח (דודי), אז "דודי לי" – אני מקבל את כל השפע העליון שכוח זה רוצה להעניק. ואותו שפע עובר דרכי אל האחרים.
חודש אלול נקרא כך על שום ההחלטה הראשונית שגומלת בלבו של האדם להגיע להשתוות הצורה עם הכוח העליון, כלומר, לקיים בפועל את הביטוי "אני לדודי ודודי לי".
"ראש השנה" הוא התחנה הראשונה ממנה מתחיל האדם את מחקרו בכל מדרגה רוחנית חדשה שאליה הוא מתקדם.
האדם יוצא למסע הרוחני כשבליבו השאלה "מהי תכלית חיי?", ומנסה להתחקות אחר החוקיות הגלומה מאחורי סדרת האירועים שהוא חווה. בשלב זה האדם נזקק לכלים שבאמצעותם יוכל להתחיל לחקור את עצמו. הוא מגלה שיש מערכת חוקים שמפעילה את המציאות, ומתחיל במלאכת שינוי הטבע שלו.
בין השלב השני בתהליך – "ראש השנה", לשלב השלישי – "יום כיפור", ישנו שלב ביניים הנקרא: "עשרת ימי תשובה".
על פי הקבלה, באדם קיימות עשר תכונות יסודיות המרכיבות את המהות הפנימית שלו. בשלב ביניים זה, האדם מגלה ביתר שאת כי הסיבה לכל הסבל בחייו היא השימוש הקלוקל באגו. תכונה אחר תכונה, הוא מבין כי בכל המהות הפנימית שלו הוא סולד מאהבת הזולת.
בתום שלב זה, שבו בירר האדם לעצמו את טבעו האמיתי, הוא כבר כשיר להתקדם לשלב התיקון הבא – "יום כיפור".
חמש ההגבלות שהאדם מקבל על עצמו ביום כיפור מסמלות את ההחלטה לתיקון האגו. הוא בוחר להגביל את עצמו באופן סמלי בחמש צורות של קבלת תענוג:
הצום – אכילה ושתייה, התשמיש – איסור המגע בין גבר לאישה, נעילת הסנדל – איסור מגע עם עור, רחיצה וסיכה – לא לסוך את הגוף בשמנים שונים.
חוקי הקמת הסוכה ומנהגי חג הסוכות מסמלים את האופן שבו האדם לומד איך להתעלות מעל לאגואיזם ולרכוש את תכונת הנתינה לזולת. הסוכה מסמלת את מבנה הנשמה. את יכולת הכלת השפע שנתונה לכל אחד מאיתנו הסכך, לדוגמא, מסמל את הכוח להתגבר על האגואיזם. על פי המסורת, יש לבנות את הסכך מענפים המהווים פסולת. מנהג זה בא לציין תהליך שקורה בפנימיות האדם: בתחילה, הצורך לאהוב את האחרים מעורר באדם סלידה, כמו אותה פסולת שממנה מרכיבים את הסכך. אולם ככל שהאדם מתקדם בדרכו הרוחנית ומשנה את יחסו לזולת, הוא מגלה כי השינוי הזה מקרב אותו להבנת הכוח העליון שפועל בטבע. לכן מוצב הסכך מעל לראשנו.
במהלך שבעת ימי חג הסוכות האדם מתעלה מעל לאגו, בכל יום בתכונה אחרת (אלה הם האושפיזין "שמבקרים בסוכה"), אל עבר אהבת הזולת והקשר עם הכוח העליון. שיאו של התהליך מגיע בהתפרצות של שמחה עם בואו של השלב הבא בתיקון – "שמחת תורה". אז האדם כבר משלים את תיקון נשמתו, וכעת היא זהה בתכונותיה לתכונת הכוח העליון שפועל בטבע. עתה יכולה נשמת האדם להתמלא בשמחה ובשפע בלתי פוסקים.
