תקציר: על קצות אצבעותי אני ניגש אל פסוקי בחירת ישראל הפזורים בתורה ובתנ"ך, בגמרא, במדרשי תנאים ואמוראים, בספרי שו"ת, בפיוטים ובסידור, בפירושי יה"ב, בספריות הקבלה, בליקוטי החסידות, ואני נוגע בהם, בלאט בלאט, ואומר: אל נא באפכם. תהיו ילדים טובים. אל תתחילו אתי. אל תזינו את יצר הרע של התנשאותי וגאוותי. איני חפץ למחוק אתכם, כפי שרצה גיבורו של ברנר ב"מכאן ומכאן", מן הסידור. אני רוצה לדרוש אתכם. אני רוצה לתת בכם רוח חדשה. אני רוצה להחיל אתכם על בני האדם כולם, על כל הברואים בצלם.
א. ארבעה דימויים
בחירת עם ישראל על ידי ריבון העולם להיות חטיבה נבדלת משאר אומות היא יסוד איתן בתרבות ישראל לדורותיה. בין ארבעת הדימויים המרכזיים בהם מבטא המקרא את זיקת האל לעמו – רועה לעדרו, אב לבניו, מלך לעבדיו, חתן לכלתו – מתייחד האחרון בהאנשת שני הצדדים לשותפים בזוגיות אינטימית של בחירה הדדית. העדר והבנים אינם יכולים לבחור באדונם/אביהם; עבדי המלך עלולים למרוד בו ולשים בראשם שליט אחר, אך כיוון שזיקתם אליו היא זיקה של ציבור, עשויים להיוותר בתוכם מי שיישארו נאמנים למלך; החתן והכלה לבדם בוחרים אישית זה בזו כל הזמן ומאשררים בנאמנותם את מחויבותם ההדדית.
דרכם של דימויים לקיים חיים מקבילים בתודעה האנושית הרוגשת, בבחינת אלו ואלו דימויי אלהים חיים. סידור התפילה, כמבטא אותנטי של אמונות וריגושים מצטברים, אכן מדובב שפתי היהודים הן מצד יחסם אל הרועה ("והושיעה צאן מרעיתך") והן מצד יחסם אל האב ("המעביר בניו בין גזרי ים סוף"), המלך ("ה' אלהינו מלך העולם") והחתן ("ישיש עליך אלהיך / כמשוש חתן על כלה"). בעוד שהרועה והמלך הם דימויים "רכים" מצד ייחודו של עם ישראל, שהרי האל "רועה" אף את העמים כולם והוא "מלך העולם", דימויי האב והחתן הם "קשים" – רק בני ישראל הם "בני" האל, וודאי שרק עמם מקיים האל יחסי "אישות", כביכול.
המקרא, מקור כל הדימויים הללו ומעיין נובע של השראה בכל דור ודור, מרבה להשתמש בזנות – מושג מן התחום החתני-כלתי - כדימוי גורף להפניית עורפו של העם אל בן-זוגו האלוהי.
יצר הרע של הפניית העורף, הפיתוי לבגוד במערכת הזוגית, קיים כל העת בעולמו של העם-הכלה, וכתגובת-נגד כועסת ונוקמנית גם בעולמו של האל-החתן. הספר הפסימי ביותר בתורה, ספר דברים, משרטט חתן מפוכח ויודע-כל: "... וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו, ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו" (דברים, ל"א, 16).
דווקא הטלנובלה המקראית הזו, שיש בה נאמנות ובגידה, אהבה וזנות, קנאות, קנאה, התעללות, פיתוי, רגשות אשם ושאר רגשות, מספקת את הדימוי ההומניסטי ביותר בין הארבעה שהזכרנו, שהרי ה"ברית" שבין האוהבים כרוכה בבחירה מתמדת של הצדדים זה בזה ומודה, במובלע, כי קיימת אפשרות עקרונית של פירוד, של פירוק הברית.
דימוי ה"ברית" בין האל-החתן ועמו-הכלה הוא, לטעמי, מקור לנחמה, בבחינת יצר טוב בתודעת היהודים, המאיץ בהם להיות נאמנים לברית מתוך בחירה חופשית שיודעת כי קיימת גם בחירה אחרת, באי-ברית.
היצר הרע היהודי אינו, לטעמי, זה החותר לביטולה של הברית, אלא זה הפועל להמעטת חשיבות הדימוי החתני ולהעצמת חשיבות הדימוי האבהי.
בן המלך הוא בן המלך. אין הוא צריך לפעול להשגת מעמדו, ואין בחירה לפניו. נכון שר' יהודה דרש ש"אם נוהגים אתם כבנים הרי אתם בנים ואם לאו אין אתם בנים" (ספרי דברים, פסקה צ"ו), אבל בדימוי הבנים יש פוטנציאל רב-עוצמה של התנערות מן ההכרח לעשות רצונו של מקום: נסיכותו של הבן נותרת בעינה אף אם נמלט או גורש מארמונו של אביו.
ב. הנשמה הישראלית ונשמת הגויים
בתוככי תודעות יהודיות בימינו בוער ולא אוכל דימוי הבנים בלהבה חורכת-כל של פרימיטיביזם גזעני. זה יצר הרע המסוכן ביותר הפועל היום להפיכתה של בחירת ישראל ממצב מותנה למצב נתון. כמובן שיש לו על מי ועל מה לסמוך במקורותינו העתיקים. הרי אם ישראל " - - - כבר הם מוכנים לפני מששת ימי בראשית", כפי שדרש ר' אלעזר המודעי (מכילתא דר' ישמעאל, פ"ג), מה לנו כי נלין על רבי יהודה הלוי, המהר"ל מפראג ושאר גדולים, שביססו בחלקים מהגותם את הכרעתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבם ומושא הערצתם של חלקים חשובים בציבור הדתי-לאומי, לקבוע כך:
אמנם כדי להיות אומה שלמה יכולה להתפרנס במזון רוחני דק ונאצל כזה, בפנימיות נשמתה, צריך לזה הכשר גדול מאד, הכשר גזעי והכשר מוסרי והכשר הסתורי [= היסטורי], וכל אלה נשלמו רק בכנסת ישראל. "אך עמי המה בנים לא ישקרו, ויהי להם למושיע" [ישעיה, ס"ג, 8].
ואחר כך:
ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאוייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי.
("אורות ישראל", פרק ה' [ישראל ואומות העולם] סעיפים ג', י'. בתוך אורות, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ג, עמ' קנ"ד-קנ"ו.)
תורתו של הראי"ה זוכה בחוגים רחבים בתחומי המגזר הדתי-לאומי למעמד יוצא דופן הנע בין התקדשותה המוחלטת להערכתה כהגות מחשבתית יוצאת דופן בעומקה ורצינותה. אכן, ביחוד לאחר מותו (1935), הראי"ה הוא התיאולוג והאידיאולוג המשפיע ביותר בחוגים הללו, ודרכם על החברה הישראלית כולה. רעיון בחירת ישראל, שימיו כימי ניסוח מסורת ה"לך לך" בבראשית י"ב, מרכזי בהגותו, כבהגותם של שלומי אמוני ישראל אחרים לאורך הדורות. עם זאת, התקדשות תורתו בתודעתם של חוגים דתיים רחבים מסוכנת במיוחד על רקע ריבונותה של מדינה יהודית בשטחי "ארץ ישראל", כינונה של עוצמה צבאית יהודית ועיצובה של השקפת עולם משיחית, שהריבונות והעוצמה מפיחים בה רוח עוועים של דחיקת הקץ.
יוסף חיים ברנר (1881-1921), שכנו של הרב קוק ביפו של תחילת העשור הראשון למאה העשרים, פורש בכתביו יחס דואלי אל הרב, שנראה לי יאה גם לשכמותי היום. ברנר מותח ביקורת נוקבת על " - - - הנחותיו המבולבלות וחזונותיו המופרכים, שכולם אינם אלא תולדת הלך נפש קרועה לשנים (למרות אופטימיותה החיצונית, שהיא טובעת בעולם-האור...) - - - " (כתבים, ג', 324-325). בסוף 1911 (!) ברנר סונט בידידו, הסופר "אז"ר הישיש", שפרסם דברי הלל לרב קוק, וכה לשונו של ברנר: "ובכל זאת, במה שנוגע לזה המאמר על אודות הרב הדתי, "דַבּר האומה" ו"אדיר האמונה", הרי הוא עושה רושם מוזר ביחוד.
פולחן-אדם רואים בו; הערצת אדם חי, שעוד לפני ש נ ת י ם ה ת י ר ל ע ב ו ד ב ש ב י ע י ת א ך ו ר ק ע ל י ד י ג ו י י ם !.. ועל אותו ההיתר אומר א. ז. רבינוביץ שהוא "כולו שירת-יה וראוי שיהיה חקוק על לב כל אחד מישראל". לשונו ממש! (כתבים, ג', 694) ומצד שני, מציין ברנר את " - - - השקפת-העולם ה ר ו מ מ ה (בכל הכרת אחריות הדבר הננו מדגישים מלה זו!) המבוטאה בכל "זרעוניו" של מרן רבי אברהם יצחק הכוהן קוק שבספר זה - - -" אפילו ש "מופרכה היא לגבי דידן [= לגבינו] - - -" (כתבים, ד', 1093).
כפי שאני מבין זאת, אין ברנר רוצה לנתק עצמו מרוממותו הרוחנית של הרב קוק, אך אין הוא מוכן להיכנע ליצר הרע של אז"ר, המקדים בעשרות רבות של שנים את מקבילו בן ימינו, להפוך רוממות זו לאובייקט של הערצה, הכופה על שותפיה השקפות זרות של גזענות קשה ובלתי-מתפשרת. "הנחותיו המבולבלות" של הרב אכן מפרנסות היום יצר רע גזעני בחוגים שונים, ודווקא רוממותו הרוחנית (שאני מכיר בה) הופכת את המלחמה ביצר הרע הזה לקשה ביותר.
ג. יצר הרע של הבחירה
אמנם, בין דימוי הבנים לדימוי הכלה מעדיף אני את האחרון, שיש בו, כאמור, משום התנייה, אך ברצוני להרחיק לכת מכך. נראה לי שכלל רעיון בחירת ישראל, על חופן דימוייו ושלל פרשנויותיו הרבניות, צריך להיתפס, כיום, כיצר רע. בלעדיו, אמנם, לא ייתכנו חיים, אך התרת רסנו יש בה משום סכנת חיים.
אף אם מתקומם, אני כולי כנגד איזושהי עליונות כביכול של עם אחד על משנהו, איני יכול לשלוף את קוץ הבחירה מגופי היהודי, שמא בהוציאי אותו תפרח ממני נשמת זהותי הייחודית. "כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים..." - פעם בשבוע אני אומר פסוק זה באזני ובאזני בני ביתי, קולי אינו רועד ולחיי אינה סומקת. רוכן אני, כביכול, אל הפסוק ומוצא שם את עצמי, את פירושי, את מדרשי, או, כלשונו של ברנר זכור לטוב: " - - - עם-סגולה, זאת אומרת, [ל] עם ככל העמים, שכולם סגולה בשביל עצמם - - - " (כתבים, ד', 1284). איני רוצה לבטל את פסוקי הבחירה אלא לדורשם כרוחי. כך אני נלחם את מלחמת היהודי ביצר הרע של הבחירה הגזענית, זו הטוענת כי מהותו של היהודי שונה ממהותם של העמים האחרים, באופן "יותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה".
איני חייל בצבא השם, לא עבד השם, לא כבש בעדרו, לא בן בעדת בניו, לא כלול בכלולותיו. לא בהקשר הציבורי, ולרוב – כשאיני נתון במצב רוח דתי במיוחד – גם לא בהקשרי הפרטי. אני יודע ששותפים רבים לזהותי התרבותית מחייבים דימויים אלה הן בהקשר הציבורי והן בהקשרם הפרטי. איני רוצה לגרשם מן המרחב התרבותי בו אנו שותפים ולא אתן כי יגרשוני הם ממנו. יחד נחיה, יחד ידובבו שפתינו פסוקים זהים שיתפרשו בתודעותינו באופנים סותרים. אך שותפותנו בסמלי היהודים לא תחפה ולא תכחיש ריבנו ביחס לערכי-אנוש.
על קצות אצבעותי אני ניגש אל פסוקי בחירת ישראל הפזורים בתורה ובנ"ך, בגמרא, במדרשי תנאים ואמוראים, בספרי שו"ת, בפיוטים ובסידור, בפירושי יה"ב, בספריות הקבלה, בליקוטי החסידות, ואני נוגע בהם, בלאט בלאט, ואומר: אל נא באפכם. תהיו ילדים טובים. אל תתחילו אתי. אל תזינו את יצר הרע של התנשאותי וגאוותי. איני חפץ למחוק אתכם, כפי שרצה גיבורו של ברנר ב"מכאן ומכאן", מן הסידור. אני רוצה לדרוש אתכם. אני רוצה לתת בכם רוח חדשה. אני רוצה להחיל אתכם על בני האדם כולם, על כל הברואים בצלם. ניוותר אנו, היהודים, עם סמלינו העתיקים, וכל אחד מאתנו יזקק להם על פי הכרתו ורצונו. נייחד עצמנו במלותינו, בלחנינו, בחגינו, בפולחננו. אך את מהותו של האדם, את התעלותו של העם, לא נמדוד במידת הסמל המייחד אלא במידת הערך המשתף. לא במהותנו אנו שונים מכל עם ועם, לא בסגולת נפשנו, אלא במנהגינו. ואם נשכיל לבטא במנהגינו המיוחדים ערכים אנוש אוניברסליים, כי אז נדע שיצר יעקב יכזב, אך נצח ישראל לא ישקר.
