תקציר: הכרתי בחשיבותו של הראשון במאי וציינתיו במיוחד, כי האמנתי עד עמקי נפשי בחיוניותו ובעדיפותו של חג מעמדי כלל אנושי זה על חגים מפלגים ומחרחרי קונפליקט. גם הערך החברתי של החגים לא נחשב בעיני למרות קביעותיו של מארקס. גם הקשר בין החגים לבין היחסים שבין האדם לטבע ולאדמה ועונותיה, לפי הוגים מרקסיסטים או אנתרופולוגים לא הושיע. הדת היא האופיום של העמים, חשבתי לעצמי ונמנעתי מלחגוג או מלהתייחס לחגים דתיים, לרבות חגי היהודים.
הבדיחה במקומותינו סיפרה על שלושה אנשים, מוסלמי, נוצרי ויהודי שהתחרו ביניהם למי יש יותר חגים, והסכימו ביניהם, כל אחד מכה בשני חבריו במספר החגים שיש לו. המוסלמי החל במלאכה וחיש מהר נגמרו לו החגים והמכות. אחריו בא הנוצרי עם יותר חגים וחיש הנה הוא מכריע את שני חבריו. בכל זאת ישנם זרמים ועדות נוצריות ולכל אחת מהן מועדיה וחגיה. יצא לו לספור יותר מעשרים חגים ולהרביץ בחבריו שעה קלה. עד שהיהודי פתח את פיו: "בנוסף לכל החגים שאמנה, בכל שבת יש לי חג"! והחל מכה בשני חבריו עד הערב ולא סיים את המלאכה. מאז אני מקנא ביהודים על מועדיהם הרבים. בדיחה זו הייתה בדיחה "מכוננת" לגבי, כך שעד היום אני סבור שליהודים חגים יותר מכל דת מונותאיסטית אחרת. אלא שהדבר לא מסתיים כאן, כי מי כמו היהודים יודע להכפיף את הלאום לדת ולהוסיף על החגים הדתיים שלל מועדים וחגים לאומיים! כך למשל הפסח אינו רחוק מיום ה"עצמאות" .
כבר בילדותי התברכתי פעמיים בזכות חגים יהודיים. בפעם הראשונה, היה זה באמצעותו של חואג'ה סולומון שנהג לקנות מנשי השכונה וביניהן אמי את יצירות הקש שלהן לקראת שתי עונות החגים היהודיים שנקראו בפי הבריות באותם ימים ה"עבריים", זו שבאביב וזו שבסתיו. היה מגיע עם רכב מסחרי מתוצרת של "וולקסווגן" עם קבינה אחת לנהג ונוסע לידו.
הרכב התאפיין באורך הארגז שלו, אולם יותר מכל ברעש המנוע שפלט דרך ה"אגזוז", שהפך עם הימים למפלט. חיכינו לו ביום המשוער, ראשון או שני לכל היותר, בכיכר הכפר במרחק מאתיים מטר מהשכונה בה גרנו, אני ואחי וילדי הנשים השכנות, שעסקו שבועות בקליעת קש מיוחדת ואספו את מלאכתן בחדר נעול בבית של אחת השכנות. כשסולומון היה מגיע ומבחין בנו, היה עוצר ומרשה לנו בתנועת יד נדיבה לקפוץ לארגז שנראה לנו כמערה עמוקה וחשוכה במקצת.
לפני שהיה עוצר בסמטה בין הבתים, היינו קופצים כחיילים בתרגיל לב"ב ורצים לחדר הנעול! סולומון היה לוקח את כל אשר הצטבר בחדר הנעול ומשלם בנדיבות. כלים דמויי כדים, מגשים בגדלים שונים מצוירים גמלים או יונים, צלחות מקש מקושטות בקצוות. הוא לא התווכח ולא חסך מחמאות מנשות העסקים מולו. אף ידע להגיד כמה מלים בערבית בשבח הנשים שהחזירו לו במטר של איחולים, לו ולגברת סולומון, ולבן שהיה מפקד בצנחנים.
אולי בגלל שהוא מוכר אותם במחיר מופקע למעריכי עבודתו הקש היפיפיות בתל-אביב ואף מעבר לים! אמי - שתיבדל לחיים ארוכים - ואום מחמד ז"ל, היו מחלקות את הכסף בין הנשים כיאה למלאכיות בגן עדן. כל אישה נראתה שמחה בחלקה, מאחלת שהברכה הזו של ח'ואג'ה סולומון תמשך לעד. הנשים היו מכינות מטעמים מיוחדים לכבודו של סולומון, הרי הוא היה נדיב ולא וכחן, מקפיד להגיע במועדיו בחגים. בואו עם רכבו ורעש המנוע שלו נחווה אצלן כחג ולכן מגיע לו אירוח במיטבו.
הוא היה מביא לנו גם ממתקים שלא טעמנו כמותם באותם שנים, צבעים מצבעים שונים וטעמים של פירות גן עדן! אלא שהברכה הגדולה היא הידיעה שעכשיו, אחרי שאמי קיבלה את שטרות הכסף לידיה נוכל להרשות לעצמנו לחלום על מעיל לחורף, על ספרי קריאה חדשים או סתם, על שני כרטיסים בקולנוע המקומי שעצם הכניסה אליו מהווה מעין סרט ססגוני מלבב.
ולא רק סולומון הווה עבורי ברכה בחגי היהודים. בילדותי לאחר ידיעתי מספר מלים ומשפטי מפתח בשפה העברית, עבדתי במכירות בעונות החגים של היהודים. בשוק המזכרות ועבודות היד בכפר הייתה חנות רחבת מימדים השייכת לשכן שבנו היה חבר לספסל הלימודים. עזמי שמו. הוא בקש ממני לעזור בחנות בעונת החגים.
שוב היו חגי היהודי בשבילי הזדמנות ל"התעשר"! אביו של עזמי שילם לי בסופו של יום עבודה כמה לירות טובות שגרמו לי לרוץ מאתיים מטר ולקבוע שיא בשמחתי ולחוות את חדוות קבלת השכר בגיל מוקדם. זרקתי את הכל בידיים של אמא כמתפאר בפניה שגם אני מביא כסף הביתה ולא רק אחי הגדולים. ואז הייתה מחזירה לי לירה או שתיים באומרה "קח, מגיע לך בני, אבל אל תבזבז אותן"!
בנעורי עוד נתפסו החגים של היהודים כברכה כי עבדתי בגינון בבתי היהודים בחיפה. עבודה לא קלה לכל הדעות, אם כי לפעמים אהבתי אותה, לרבות גיזום הדשא במכונה תוצרת קיבוץ ניר דוד ולאחר מכן יישור ה"קנט" – אותו גבול של הדשא עם שאר הגינה – במספריים אימתניות שחשבתי שהם מחשלים את שרירי. בחגים של היהודים נחנו כמובן מהעבודה הזו, והתפניתי לקריאה או למשחקי שכונה עם שאר ילדי השכונה.
אלא שעם השנים השתנה יחסי אל חגי היהודים. השוק של דלית אל כרמל היה לשם דבר במרחב. לחנויות נוספו עוד תריסר חנויות וכמה מסעדות בהן נתלו דגלי ישראל, או אותם דגלונים של סמלי יחידות הצבא השונות שנקנו בעונת ה"עצמאות" ונתלו במשך כל השנה. עד שהכפר נסתם בשבתות ובחגים של היהודים. כניסות הבתים נחסמו ע"י המבקרים הרבים.
החונים לא חסו על אף משפחה באזור השוק והחנו את הרכבים בכל מקום אפשרי, גם בחצרות הפרטיות. עד אשר אזרתי אומץ בתחילת דרכי כעיתונאי צעיר לכתוב כמה כתבות ביקורתיות על אותו מחדל תחבורתי וסתימת העורק הראשי של החיים בכפר בגלל חגי היהודים ושבתות של קניות וניגוב כל מה שבא בצלחות.
גם כלה לא יכלה באותם ימים להגיע לבית החתן וכך נקבעו מועדי הטקסים לפי מועדי וחגי עם ישראל. רוב הטקסים עברו ליום שישי או חמישי, פן תקלקל השבת את שמחת האנשים! כך שחגי היהודים הפכו בן לילה למען "קללה", בגללה אוימתי שיבולע לי אם אמשיך לבקר את המפגע התחבורתי הנגרם ע"י אלפי המבקרים בכפר בחגים אלו ובשבתות.
באוניברסיטה לא הבנתי את חוסר ההתחשבות בחגים שלי ושל ערבים אחרים. תוכנית השיעורים, הבחינות והחופשות נקבעו לפי מועדים יהודיים. לפעמים נפלו מועדי הבחינות בחג אלאדחא - הקורבן - או בחג המולד או באמצע "עיד אלפיטר". נאלצנו לקטוע את חופשת החג כדי להיבחן. שום תירוץ לא עזר ושום פניה שלנו לשינויים שלא יפגעו באף סטודנט לא עזרו.
"חגי עמך קודם, אמרו לנו, ספק בהתרסה.,ספק בניסיון להקהות את רוע הגזירה. ומאז, עולם כמנהגו נוהג, כי ידענו בעבור השנים, כי העדפת חגיהם של היהודים במרחב הזה מהווה עוד ביטוי של ההגמוניה היהודית. הגמוניה שלא מוכנה להתפשר על מעמד הבכורה. הכל נקבע לפי מועדיה. באותה תקופה החלו שנות חברותי במפלגה הקומוניסטית והתרחקותי מכל דת אפשרית ומכל הבא מכיוון הדת, גם מחגים. הראשון במאי החליף את כל הקשרים שלי עם חגים דתיים.
רק את הראשון למאי חגגתי ואת היום האחרון בשנה הקלנדארית. כל השאר היו לגבי מעמסה מיותרת. החגים הדתיים שלי בעיקר שניים, "אלאדחא" ו"אלפיטר", הפכו להיות אירוע משפחתי לא משמעותי במיוחד. הכרתי בחשיבותו של הראשון במאי וציינתיו במיוחד, כי האמנתי עד עמקי נפשי בחיוניותו ובעדיפותו של חג מעמדי כלל אנושי זה על חגים מפלגים ומחרחרי קונפליקט. גם הערך החברתי של החגים לא נחשב בעיני למרות קביעותיו של מארקס.
גם הקשר בין החגים לבין היחסים שבין האדם לטבע ולאדמה ועונותיה לפי הוגים מרקסיסטים או אנתרופולוגים לא הושיע. הדת היא האופיום של העמים, חשבתי לעצמי ונמנעתי מלחגוג או מלהתייחס לחגים דתיים, לרבות חגי היהודים. בכל החגים עבדנו במערכת העיתון היומי אלאתיחאד, מה עוד שבית הדפוס היה שייך באותה עת למפלגה.
בתקופת זו התחלתי ללמוד הנחיית קבוצות בקונפליקט. במסגרת זו, נפגשתי שוב עם החגים והמועדים בתור אירועים מכוננים או בוני זהות. בבוא הימים, כשהתחלתי להנחות סטודנטים, בקשתי כמטלה לדבר על חגים, מועדים וטקסים במסגרת הדיון סביב נושא הזהות. הערבים בקבוצות נטו יותר לדבר על פוליטיקה, על דיכוי ואפליה, על הדרה וגזענות. היהודים, לרבות המנחות והמנחים ששו לדבר על החגים. נשמעו קולות ברוח הפדיחה בתחילת הרשימה.
היהודים רצו מאוד להכיר את הערבים דרך החגים והטכסים שלהם. הערבים, לעומתם, רצו שהיהודים יודו באחריות לשנים של אפליה ודיכוי. חיש מהר הדיון סביב החגים הפך להיות דיון סוער סביב תחושות הניכור של המשתתפים הערבים. ושוב היהודים שאלו: "איך מתחתנים אצלכם" ו"מה עושים בחג אלאדחא"? כל הניסיונות של היהודים לא צלחו. כל החגים נסוגו לטובת המטען הרגשי של ה"מדוכאים" שהנה הזדמן להם להטיח את עלבונם ב"מדכאים"!
חג הפסח נשאר חרוט בזכרוני יותר מכל חג אחר. בסוף שנות השבעים (1979), ישבתי בכלא צבאי על סירוב לשרת בצבא. בפסח אותה שנה וכמו בכל מחנה צבאי ראוי לשמו, אכלנו ושתינו בהשגחת הרבנות הצבאית. הביאו לנו מצות כמגיע לכל עם ישראל ומי שנמצאים במחיצתם. ניסינו אני וחברי, שלא רגילים למצות, להרטיבן במים לפני אכילתן, דבר שעלה לנו בשלילת מכתבים. הסמל, שהיה כורדי דתי, העניש אותי ואת שני חברי שעשו את הדבר הלא ייעשה, שפכנו טיפות מים אחידות על המצות להקל את מלאכת האכילה.
וכאילו לא די בכך, שלטונות הכלא הכריחו אותנו, יהודים ודרוזים להמשיך לאכול את המצות גם לאחר עבור ימי החג. אמרו לנו, זה עינוי בדרך מתוחכמת. ניסיון להמאיס את הכלא על יושביו בדרך לא אלימה במיוחד. סוג של "לחץ פסיכולוגי מתון"! טעם המצות המתוק מרוח הריבה, שהכרתי בראשית ימי, התחלף לו במצות שהכאיבו לי בחיכי. בכיתה א' נהגנו בתקופת הפסח לבוא לחנות כמעט ריקה בקרבת בית הספר, לקנות מצות מרוחות ריבה ביתית של שזיפים או משמש בלדי.
אותו מוכר, שמקורו בהרי השוף בלבנון, הכין ערימה של מצות ומכר לנו כשהוא מאחל לנו הנאה ובריאות במבטא לבנוני, שנעם לנו לא פחות מהמצות המרוחות שכבה לא דקה של ריבה. גם אשתו לא חסכה באיחולים. ואכן, הטעם של המצות נעם לחיכנו וחיכינו לו שנה אחרי שנה. אולם בבוא היום, היה מי שרצה לעשות לי חוויה מקלקלת וציווה עלי לאכול מצות משך שבועיים ויום ולהימנע מלהקל את רוע הגזירה. אף הגדיל לעשות כשגזר עלינו עונשים כדי להרתיענו מלהרטיב את המצות במים!
