תקציר: הלכת השמיטה נוגעת לכל מעגלי החיים שלנו: ליחס בין האדם והאדמה – הטבע; ליחס בין אדם לאדם; למבנה החברתי וליחסים בין האדם לנפשו – בתוכנו פנימה. בכל אחד מהמעגלים הללו השמיטה מציעה רעיון מופתי: חכם, מקדם, אנושי – ובכל אחד מהמעגלים הללו אנחנו לא באמת מצליחים לנכס את הרעיון לתוך חיינו.
לפני איזה זמן נסעתי עם חברים לטיול טיפוס בוואדי רם, בירדן. וואדי רם נחשב למכה של המטפסים, יש שם מצוקים מדהימים. ולפני כן, במשך שנים, לא התקרבתי לקיר טיפוס הכי חובבני בספורטק, לא יצא. אז אני מוצאת את עצמי מטפסת על מצוק של 20 מטר, כבר עליתי יותר ממחצית הדרך ואני אוחזת בשתי ידי בזיזים בסלע, שתי רגלי שקועות בתוך סדקים בסלע ואני כרוכה על המצוק בזווית מאוד לא ידידותית – מנסה לסדר את הנשימה, לייצב את עצמי; והמדריך למטה אומר לי לשמוט את רגל שמאל – 50 ס"מ - מעל הרגל בזווית קטנה יש לי יופי של סדק - ואז גם אוכל להזיז את היד ולטפס. אבל אני מחליטה לוותר ויורדת מובסת בחבל. לא הצלחתי לעשות שמיטה. לא הצלחתי להעפיל לראש המצוק.
פחדתי. פחדתי שאאבד שיווי משקל ואתרסק על הסלע, פחדתי שהרגל לא תתיישב בסדק הנפלא – פחדתי שאני לא אצליח להתרומם. מתסכל.
זה הסיפור של השמיטה: ההבטחה הגדולה שלה, הרעיונות הגדולים האלה שהיא אוצרת בתוכה וחוסר היכולת שלנו לממש אותם – לטפס איתם לראש המצוק.
הלכת השמיטה נוגעת לכל מעגלי החיים שלנו: ליחס בין האדם והאדמה – הטבע; ליחס בין אדם לאדם; למבנה החברתי וליחסים בין האדם לנפשו – בתוכנו פנימה. בכל אחד מהמעגלים הללו השמיטה מציעה רעיון מופתי: חכם, מקדם, אנושי – ובכל אחד מהמעגלים הללו אנחנו לא באמת מצליחים לנכס את הרעיון לתוך חיינו.
בין האדם והאדמה
הלכת השמיטה מבטאת גישה אקולוגית מעניינת: האדמה, הטבע הבריאה – הם לא שלנו קטגורית, לנצח. אנחנו רק משתמשים/דיירים ארעיים בתוך הבריאה שהיא כולה של בורא עולם. ובתור שכאלו אין לנו את הזכות להשמיד, להרוס ולקלקל.
התפיסה הזו מחוברת לסיפור הבריאה השני (בראשית ב'), לפיו, משמסיים אדון עולם את מלאכת בריאת העולם, הוא לוקח את האדם ומניחו בגן העדן "לעובדה ולשומרה". יש כאן יחסים הדדיים בין הבריאה לאדם: היא נוצרה עבורו להיות לו מקום ובית, לספק מלוא צרכיו. הוא נברא עבורה לשמור ולדאוג לה. יחסי הדדיות אלו מחייבים רגישות, דאגה, טיפוח, אחריות, לתת לטבע להיות מה שהוא; לא לאנוס או חלילה להשמיד.
במדרש קהלת רבה מתוארת השיחה הראשונה בין הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון:: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן העדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן כל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך" . זוהי תפיסה ערכית אקולוגית מרתקת, לא רק כתפיסה רליגיוזית אלא כתפיסה של מוסר כללי ויחסי הדדיות ואחריות בין האדם והטבע.
באופן דומה מציעה שנת השמיטה מצע ערכי הומאני ליחסים בין אדם לאדם. שנת השמיטה ממקמת את ערכי השוויון, הכבוד והחירות של האדם בתשתית היסודות הערכיים של החברה.
גישת השוויון שהמקור לה בסיפור הבריאה, (בראשית א'): "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו". כולנו נבראנו בצלם ומתוך כך כולנו שווים במהותנו. כולנו ראויים למלא את התפקיד הייחודי שלנו בבריאה. אנחנו לא דומים – אבל שווים. במשנה במסכת סנהדרין כתוב:
"לפיכך נברא האדם יחידי ללמדך:
שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך..."
כולנו שווים במהותנו, כולנו בנים ובנות של אותו אבא. וכל אחד מאיתנו עולם מלא וייחודי.
וכך כתב הרב יוסף דב סולובייצ'יק בעל התשובה:
"מכאן שאי אפשר למלא מקומו של אדם, של כל אדם שהלך לעולמו. אין אנו אומרים: הלך סנדלר יבוא אחר במקומו, הלך חייט יבוא אחר במקומו, הלך פקיד יבוא פקיד אחר במקומו מפני שאדם,,,,, הוא אינו אחד שאפשר למלא מקומו באחד אחר, אלא יחיד שיש בו משהו המיוחד אך ורק לו, ולא לשום אדם אחר,,,הוא עולם מלא,,,ובאבדתו יאבד העולם המיוחד שהוא מייצג".
שיווין, כבוד וחירות הם רעיונות מאוד יפים אבל לחברה יש דינמיקה משל עצמה. אחד נעשה בעל שדה, אחר בעל עשרה שדות ואחר עבד. אחת לשבע שנים במחזוריות ידועה מראש חוזרת אלינו שנת השמיטה כאשת חינוך ומעשה:
פעם אחת בתפקיד חינוכי – ערכי להזכיר לנו שמתחת למעטה הרכוש, ההון, הכבוד, הסטטוס וההשכלה – כולנו אותו דבר . לא טיפה יותר וגם לא טיפה פחות מהיותנו בני אדם. אותו כלי מאותו אבא.
התפקיד השני הוא האופרטיבי – מכשיר פרקטי לצמצום פערים כלכליים ויצירת אופציה למוביליות חברתית באמצעות שמיטת חובות ושמיטת האדמה.
אבל, ההצעה המעניינת, המורכבת והספקולטיבית מכל היא הצעת השמיטה לנפש האדם.
ראשית שנת שמיטה מציעה לאדם להחליף את היסוד המרכזי בחייו מחומר לרוח: לא עוד השאיפה להרחבת החומר, לקידום מקצועי וסיפוק צרכים גשמיים יהיו המנוע המפעיל את מהלך חייו, אלא הלימוד, ההתרחבות הרוחנית.
הלימוד אינו לימוד במערה – כמו זה של רשב"י ובנו רבי אליעזר שחוו במערה לימוד מאוד אינטלקטואלי, שכלתני אולי גם רוחני מאוד – אבל לחלוטין מנותק מהחיים עצמם - וכשהוא נפגש בחיים הוא שורף כל דבר חי בעינו.
זה גם אינו לימוד בית מדרשי בו יושבת אליטה של תלמידי חכמים ומתפלפלת על הטקסט אך כשהיא יוצאת את דלת בית המדרש, רבי אלעזר יכול לומר לאדם הבא לברכו לשלום מה מכוער כלי זה והאם כל בני עירו מכוערים כמוהו. לא.
שנת השמיטה מציעה לנו לימוד של כל הקהילה, בו הגברים, הנשים הטף ודלת העם, כולם לומדים יחד, לומדים את החיים עצמם.
כולם נפגשים במילה הכתובה, אחד בשני וכמובן איש עם נפשו.
הלימוד הזה הוא הזמנה לצמיחה. להתבוננות אמיתית בעין מזויינת בחריפות השכל ובחוכמת הלב. ההתבוננות הזו מחייבת אותנו לבחון האם האמת היושבת בבסיס דרך החיים שלנו עדין בתוקף, הרי אותה "אמת" היא יצירה אנושית, ומתוך כך סביר מאוד שאינה אולטימטיבית וראוי לערער עליה, להטיל בה ספק מתוך שאיפה לשיפור מתמיד (היהדות הקפידה תמיד לשמור גם את דעת המיעוט ולא להיכנע להגמוניה).
אם נוכחנו שאין האמת משרתת ואותנטית לנו - עלינו לנסחה מחדש, ואם היא אכן עדיין בתוקף, עלינו לבחון מהי רמת הקורלציה בין אותה "אמת" למציאות חיינו, האם היא אכן מקבלת ביטויים ראויים בחי היומיום שלנו.
שנת השמיטה מזמינה אותנו לסגל יכולת אנושית מאתגרת וחשובה נוספת: משילה ביצר: בשנה הזו אנחנו מצווים למשול ביצר התאווה החומרית-הצרכנית שלנו ועל ידי כך היא מגנה עלינו מפני התמכרות לחומר ורמיסה גסה של מחוזות הרוח והדעת.
:"ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עשי דברו לשמוע בקול דברו" - ר' יצחק נפחא אמר: אלו שומרי שביעית. ולמה נקראו גבורי כח, כיוון שרואה שדהו מופקרת, ואילנותיו מופקרין ורואה פירותיו נאכלין, וכובד ייצרו ולא מדבר, ושנו רבותינו: ואיזהו גיבור הכובש את יצרו" .
היהדות באופן כללי מחנכת לסובלימציה של היצר, לא להכחדתו. יצר הוא דבר נפלא ועוצמתי, אבל אנחנו צריכים לדעת להשתמש בו בתבונה, למשול בו כדי לא לחוות את הצד ההרסני, החייתי והמסוכן שביצר.
שלוש ההזמנות הללו: ההתמקדות ברוח, המשילה ביצר, ההתבוננות, מתלכדות לכדי מתנה מופלאה אחת ששנת השמיטה מבקשת להעניק לחיינו: שליטה ובחירה אמיתיים על מסע חיינו.
זהו פרדוקס השמיטה-שליטה. אובדן האחיזה הוא הוא המקור לשליטה. כל עוד אנחנו מכויילים על אוטומט ומסיטים הצידה ניצוץ של שאלה או ספק, אנחנו שולטים בחיינו שליטה מדומה – השרדותית. רק כשאנחנו מוכנים להרפות, להתבונן באמת, להסיק מסקנות ולפעול מתוך מודעות ודעת, רק שם נוכל להיות באמת בשליטה על חיינו, ולא לנהל אותם מתוך מחסומים חיצוניים כמו נורמות, ולחצים סביבתיים, או מתוך כניעה לחסמים פנימיים, כגון: פחדים, חוסר מודעות, דחפים ויצרים בלתי מרוסנים ובלתי מודעים.
הפילוסוף ישעיהו ברלין ניסח את הסיטואציה הזו באופן מאוד בהיר, כשטבע את המושג חירות חיובית. המשמע ה"חיובי" של המלה חירות נובע ממשאלתו של היחיד להיות אדון לעצמו. אני מבקש שחיי והחלטותי יהיו תלויים בי עצמי, לא בכוחות חיצוניים כלשהם. אני מבקש להיות מכשיר של הפעולות הרצוניות שלי, לא של זולתי. אני מבקש להיות סובייקט, לא אובייקט; להיות מונע על-ידי שיקולים, על-ידי תכליות מודעות משלי, ולא על-ידי גורמים המשפיעים עלי כביכול מבחוץ. אני מבקש מעל לכל להיות מודע לעצמי כיצור חושב, רוצה, פעיל, נושא באחריות לבחירותי ומסוגל להסבירן על ידי התייחסות לרעיונותי ולמטרותי שלי .
שנת שמיטה מציעה לנו בעצם להיות בני אדם מפותחים, בני אדם שממצים עצמם, שמקיימים את ייעודם הייחודי בבריאה. בלשונו של הרב קוק – כאלו שעמלים על מנת להאיר את הנר הפנימי שלהם.
אין הצעה יותר מבטיחה למי שמבקש לחיות בשלום פנימי אמיתי בנפשו (ומוכן ללכת דרך לא פשוטה על מנת להגיע אליו) ואין הצעה מאיימת ומסוכנת יותר לשגרת היומיום שלנו, בעיקר אם היא בשירות השלום המדומה וממלכת ההדחקה.
כולנו הרי נמצאים איפשהו על הסקאלה הזו. וזה מפחיד.
הפחד הוא שחקן מרכזי ועיקש מאוד בזירה.
בני ישראל התפללו לאדוני שיושיע אותם מהסבל הרב שגזר עליהם פרעה. לאחר יציאתם מעבדות לחירות, תוך זמן לא רב, הם ביקשו לשוב אל סיר הבשר. הם לא היו יכולים להתמודד עם האחריות, עם חוסר הוודאות, עם ספקות שהחירות דורשת ומציעה. הם לא יכלו שלא לאגור מן במדבר, לשחרר את האחיזה ולהאמין שיש היום ויהיה גם מחר. הם פעלו מתוך תודעה של עבדות, תודעה השרדותית, ולכן צריכים היו ללכת במדבר 40 שנה, עד שיתחלף דור ותודעת העבדות תשקע. תודעה שכזו אין בכוחה לחלום חזון ולבנות ארץ.
אבל לא רק יוצאי מציאות של עבדות לוקים בעניין שמיטה. במשנה במסכת ברכות מסופר סיפור מותו של רבי יהודה הנשיא חותם המשנה, ראש הסנהדרין בציפורי; והוא שוכב במיטת חוליו על ערש דווי וכל תלמידיו החכמים והנאמנים בציפורי מתפללים לשלומו "שיכפו העליונים על התחתונים", וכורזין כי מי שיאמר רבי מת – ימות בחרב שמלאכי השמיים לא יקחו אותו. רק השפחה שלו שנמצאת למעלה לידו רואה אותו בחוליו ומבינה כמה רע וכואב לו, מבינה שהגיעה עיתו.
היא משנה את כיוון התפילה שלה ואומרת: שיכפו עליונים על התחתונים ושומטת כד כבד מלמעלה למטה לארץ ברגע זה, בו כל התלמידים החכמים משים מתפילתם למשמע ניפוץ החרס, מת הרבי. רבי בר קפרא שנכנס לחדרו ומוצאו שנפטר, קורע את בגדיו ומיד מחזירם לתיקונם. הוא לא יכול להבין ולבשר את מותו של רבי ואומר: עליונים ותחתונים אחזו בארון הקודש. ניצחו העליונים ונשבתה תורה. ז"א רבי מת, שאלו? התלמידים.
אתם אמרתם! ענה.
כל כך בלתי אפשרי, מפחיד, מאיים היה עבורם לשחרר את הרבי, שהם בחרו להפעיל אלימות כלפי עצמם – "מי שיאמר רבי מת, ימות בחרב" רק כדי שהשינוי הזה – החיים בלי רבי לא יתחולל. רבי כמוסד, בראשם בלבד. כי הרי כאדם וכבעל תפקיד מוטב היה שיסיים, שאחד מתלמידיו החכמים יירש את מקומו ויצמיח מנהיגות חיה, מלאת אנרגיות, חדשה. אבל הם לא יכלו לעלות זאת על דעתם כי התחושה של להיות ללא רבי – המוסד, ההרגל, הביטחון – הייתה מעוורת מדי.
כך גם לגבי כל מיני "רבנים" בתוכנו: הרגלים קדומים, מערכות יחסים, עבודה – מקומות שהם כל כך בסיסיים בנו, שגם אם כבר אינם משרתים אותנו עוד, אלא להיפך, אנחנו לא מסוגלים להיפרד, לחשוב על חיינו בלעדיהם ואנחנו נאחזים בהם ומשלמים מחירים כבדים מאוד רק כדי לא לחוש את הפחד, הערעור, הספק וחוסר הוודאות שבשמיטה. שינוי גובה מחיר, ואם אנחנו מסרבים לשלם את תו המחיר הצמוד אליו, במקומות שהוא ראוי אנחנו בעצם מחליטים, הרבה פעמים לא במודע, לשלם את המחיר של עמידה במקום.
השמיטה מבקשת מאיתנו, לפרק זמן מסוים, לחיות על פי מסלול תודעתי מנוגד לזה שאנחנו רגילים בו, ולערער עליו. שש שנים אנחנו חיים במסלול תודעתי מסוים לפיו: יש להשקיע זמן, כסף אנרגיה בצבירה של הון, רכוש ומעמד - בשנה השביעית אנחנו מתבקשים להפוך את מסלול התודעה שלנו. זה לא רק שהרעיונות, האמונות הבסיסיות בחיינו מתערערים – אלא מי שאנחנו מתערער.
"שש שנים תזרע שדך, תזמור כרמך, את ספיחך לא תקצור, את ענבי נזירך לא תבצור, עבדך, אמתך, בהמתך" . שש שנים אנחנו חיים בתודעה של בעלות, השדות הללו, המפעלים והבתים, הזהות המקצועית כל אלו מהווים חלק ממי שאנחנו. זו המעטפת החיצונית של הזהות שלנו – לשמוט אותם משמע לשמוט חלקים זהותיים מתוכנו. הפחד הוא פחד מוות, פחד מאובדן זהות.
זה הפוטנציאל האנרכיסטי של השמיטה, זוהי רכבת ההרים שהשמיטה מבקשת לקחת אותנו אליה ולהציב בה שאלות שיהפכו לנו את הבטן, שייתכן ויהיו מאוד נוקבות ומה יהיה אם לא נדע את התשובות? ובמקרה הלא יותר מעודד נדע את התשובות שכל כך הרבה זמן אנחנו מתאמצים לא לדעת.
שמיטה דורשת מאיתנו עוצמות גבוהות מאוד של אמונה, של אומץ לב ויכולת התבוננות והתמודדות. מפחיד.
אז מה, אנחנו חבורה של פחדנים?
לא פחדנים, אבל כנראה גם לא מתאבדים – בני אדם.
אני חוזרת אל הפחד שלי תלויה על המצוק בוואדי רם ומחליטה לא לעשות שמיטה מתוך פחד, לא להמשיך לטפס למעלה – מוותרת ונשארת תקועה.
אני סבורה שאם הייתי מתאמנת בסרגל קושי סביר – הייתי עושה את זה. הייתי משפרת טכניקה, הייתי לומדת להתמודד עם הפחד, הייתי אולי גם נהנית מהאתגר, אולי אפילו מחבבת אותו.
באותה מידה אני סבורה שאנחנו יכולים לעשות שמיטה, לא בשמים היא. אנחנו פשוט צריכים להיות יותר מתורגלים לה.
שני תנאים מקבילים צריכים להתקיים על מנת שנוכל לה:
ראשית, אנחנו צריכים לחיות יותר את רעיונות השמיטה בחיי היומיום שלנו, באורח שגרתי אנחנו צריכים להקפיד יותר על היחס לאדמה ולאדם. אנחנו צריכים יותר מקומות של אינטרוספקציה – בחינה עצמית - וכלים שיאפשרו לנו לחולל שינויים בתוכנו באורח מבוקר, מודע.
אנחנו לא צריכים לעשות את השמיטה לאורח חיים, זה לחלוטין לא הרעיון, זה בלתי אפשרי, יש ערך מוסף אדיר בהיות השמיטה שמיטה: מחזורית, סמי חיצונית. הרי אם תיהפך לחלק אינטגרלי מאורח חיינו, היא לא תוכל לבצע את משימתה – שגרה טבעה להישחק, לעגל פינות, להתרחק מעקרונות יסוד, והשמיטה בעניין זה היא מבקר המדינה. היא מבקרת חיצונית וזה טיבה. יחד עם זאת ראוי שנצליח לעצב שמיטה שהיא רלוונטית וקשורה יותר לאורח חיינו – שנוכל לראות בה באמת הזמנה אוהבת לצמיחה ולא איום מפחיד המבקש לשמוט את הקרקע מתחת לרגלינו.
זהו תהליך הדדי, בדיוק כמו יחסינו עם האדמה והאדם – כך אנו נדרשים לעצב יחסים הדדים עם השמיטה.
שני דברים צריכים מבחינתי לקבל ביטוי בנקודה זו:
1. התורה הייתה ערה לעניין ויצרה מדרג של שבת, שמיטה, יובל - אבל במישור הפרקטי המציאות מוכיחה שהמדרג הזה לא עובד, ויש לפתוח ולבנות אותו מחדש.
2. בפרקטיקה יש לאקדמאים, לרופאים, למורים, אנשים שלמידה היא חלק אינטגרלי מהמקצוע שלהם, סוג של שנת שמיטה – שבתון. אבל היישום מאוד סקטוריאלי ומצומצם מדי – ראוי לחשוב עליו במושגים רחבים יותר.
לקראת השנה החדשה, שנת שמיטה הבאה עלינו לטובה, ראוי לנו כחברה להתחיל מבראשית ולברוא הלכות שמיטה שיצרו טופוגרפיה מאתגרת, אך סבירה גם למטפסים מתחילים.
שנה טובה.
מקורות:[]קהלת רבה,פרשה ז' כח
[]משנה, מסכת סנהדרין, פרק ז' משנה ה'
[]הרב יוסף דב סולובייצ'יק, "על התשובה".
[]תהילים כ,ג כ'
[]מדרש תנחומא, ןיקרא א'.
[]מתוך מאמרו של ישעיהו ברלין,"שני מושגים של חירות".
[]שמות, כ"ג, י.
