ריטואלים וטקסים יהודים במרחב החילוני

"לַמְּדֵנִי אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵל"  [1]

צילום: חן ליאופולד                    למצולמים אין קשר לכתבה

במהלך הקיץ האחרון, קיץ תשס"ז, פגשו עוברי אורח בערב שישי בדרכם חזרה מחוף מציצים תופעה חדשה - בית תפילה ישראלי ערך את קבלות השבת שלו אל מול התפאורה הטבעית של שקיעה אדומה בתוך ים תל-אביבי קייצי. בהתחלה היו כמאה כסאות, אחרי כן מאתיים. בשבת השלישית כבר התברר כי גם שלוש מאות כסאות אינם מספיקים. לצד אנשים לובשי לבן חגיגי ניתן היה למצוא אנשים בבגדי ים כשרק מגבת רטובה לגופם, נועלי סקטבורדים ומשפחות הפורסות מחצלת על רציף הנמל ומתיישבות יחד עם הילדים והעוללים. אנשים חייכו, אנשים ניגשו, אנשים הצטרפו לתפילה, אנשים התענינו האם יהיה המשך. הרבה "כל הכבוד" נשמע שם, הרבה חיוכים, ובאופן מפתיע, מעט מאד ציניות, אם בכלל. דומה שמה שלפני מספר שנים היה נחשב כחזיון הזוי, מתקבל עכשיו כטבעי ומובן מאליו.

בית תפילה ישראלי, המקיים את תפילותיו במכללת עלמא, מהווה דגם חדש, אך בהחלט לא יוצא דופן, של קהילה חילונית, המתגבשת סביב טקסים ותפילות יהודיים ועושה זאת במינון שלה, בין התפילה המסורתית, שירה עברית וקטעי טקס יחודיים. אין שם רב, אך יש מובילי תפילה קבועים ולצידם אנשים מהקהילה המצטרפים מדי פעם להנחיית התפילה. יש לכה דודי ויש תפילה תל אביבית של עלי מוהר או "ירדה השבת על בקעת גינוסר".

יש כיום ברחבי הארץ כשלושים קהילות מתפללות וכמעט בכל חודש נולדת קהילה חדשה. לכל אחת גוון משלה ולכולן משותף הרצון האמיתי והכן לצור חווית טקס יהודית חדשה. הקהילות משוחחות עם הטקסים היהודיים המסורתיים מתוך כבוד ואהבה ויחד עם זאת מכניסות שורות, צלילים וצבעים עבריים ישנים וחדשים.

קהילות תפילה אלו מהוות חלק מתופעה חדשה ההולכת וצוברת תאוצה בשנים האחרונות של תנועת ההתחדשות היהודית במרחב החילוני. התנועה, שהחלה את דרכה כתופעה למדנית ואוריינית הלכה וצברה עם השנים פנים נוספות, רבות ומגוונות. אם באמצע  שנות התשעים אפיין את הפעילות היהודית-חילונית החדשה הלימוד הבית מדרשי,  הרי שעשר שנים לאחר מכן ניתן למצוא קבוצות העוסקות בצדק חברתי לאור מקורות יהודיים, קבוצות המתפללות באופן קבוע בחגים, בימי שישי בערב, לעתים בשבתות, קבוצות המקיימות חגיגות בר ובת מצווה קהילתיות ברוח היהדות החילונית, טקסי חתונה חילונים, טקסי קבלת הילד ועוד.

הדתיות היהודית-ישראלית, כך מקובל לטעון, התעצבה מתוך הנגדה בינארית לחילוניות הציונית. ככזו, התעצבו שתיהן (הן החילוניות והן הדתיות) כקטגוריות מונגדות: רציונאל מול אי-רציונאל, קידמה ומודרנה מול מסורת, ועוד (יונה וגודמן, 2004). התחזקותן הפוליטית של הקבוצות הדתיות בשנים האחרונות וחתירתן למונופוליזציה של הגדרת היהדות במדינה אף החריפו את השימוש בקטגוריות אלו. פעולותיהם של אנשי ההתחדשות היהודית, מבקשות ליצור קטגוריות דתיות חדשות, אשר אינן כפופות להגדרות הישנות: חילונים הלומדים בקביעות דפי גמרא, יוצרים המעמיקים בטקסטים היהודיים הקאנונים כמקור השראה ליצירותיהם החילוניות, ומעבר לכל - חילונים המקימים פולחנים יהודיים לא רק כמשתתפים פסיביים בסצנה תרבותית- דתית, אלא כמשתתפים אקטיביים, מעצבים ויוצרים.

בחברה הישראלית, הקושרת בין הזהות דתית לפרקסיס הריטואלי, מנתקים אנשי ההתחדשות היהודית החילונית, בפעולה כמעט חתרנית, את הקשר שבין זהות דתית לבין אמונה ובין האמונה באל לבין הפרקסיס הריטואלי. בכך, הם מגדירים ובונים מחדש את הזהות היהודית הדתית האישית והקבוצתית.

אז איך בעצם התחילו הדברים?
החזרה של החילונים לזירת הזהות היהודית התאפינה בראשיתה בצבירת ידע יהודי.  המטרה של הראשונים הייתה בראש ובראשונה לחזור ולהכיר באופן אינטימי את המקורות היהודיים הדתיים. השמות שניתנים לתופעה בתקשורת בראשית דרכה משקפים מטרה זו. זו התקופה בה רווחים כינויים כגון:  "השיבה לארון הספרים היהודי" ו"הרנסנס של ארון הספרים היהודי". 

הלמידה והיכולת להבין טקסטים ולפרשם באופן עצמאי הוצגו כנדבך קריטי בדרך ליצירת זהות יהודית מעודכנת. אופן הלימוד היה בקבוצות, בחברותות, באופן שמזכיר מאד את הלימוד בישיבה. אבל גם בהרצאות כוללות יותר, שברובן היה מקום לביטוי של המשתתפים ופעמים רבות גם השתתפות פעילה שלהם בשיח.

במרכז הושמו מושגי העם היהודי ותרבותו כמוקד עיקרי לרגשי נאמנות וסולידריות.  אך תפיסת אותה תרבות היתה שונה בתכלית השינוי מזו המסורתית, והגישה כלפי הסמלים והטקסטים היתה, ברב המקרים דווקא גישת העימות עם המסורת. האדם וריבונותו על קביעת אורח חייו הושמו במרכז במקום האל וציוויים דתיים.

הלימוד הבית מדרשי  נערך, פעמים רבות, מתוך דפים שעוצבו במיוחד לצורך הלימוד כך שמקורות ישנים וחדשים בצד יצירות אומנות שולבו בהם ללא הפרדה ויצרו יחד את 'דף המדרש' החדש.  ספרים בתחום יצאו בזה אחר זה ויצרו יחד שיח יהודי מרתק של כל אלה, שעד עתה, הדירו רגליהם או הודרו מהשיח היהודי- מסורתי. הדחף העיקרי של הארגונים באותה עת היה לבוא בשעריו של הידע. להכיר, ללמוד לעומק. לדעת לדבר בשפה. לנסות ולהרגיש נינוח בתוך עולם הידע הרבני ובה בעת לנסות ולמגר את הזהות השוררת בין יהדות לריבונות אורתודוכסית. האמצעי היה הלימוד. מימד החוויה, הריטואלים וסמלים אחרים נדחק הצידה מפאת הצמאון האדיר לידע ולהכרות עם עולם חדש, שנגלה בפני הלומדים החילונים.

הנגשת הטקסטים היהודים הקאנונים ופיתוח הידע היהודי אורייני של האקטיביסטים החילונים הפחיתו את תחושת הניכור שלהם כלפי היהדות ויצרו רצון לעבור לתחומים נוספים, לא בהכרח קוגניטיביים. רצון זה החל ליצור בהדרגה  פתיחות לאפשרויות של הכלת הטקסים היהודיים בתוך מגוון הפעולות בתחום. לא אצל כולם ניתן לראות תהליך זה. השונות בין הארגונים והקבוצות העוסקים בתחום היא רבה. עם זאת, השינוי מתחיל לתת את אותותיו יותר ויותר במהלך שש השנים האחרונות ויוצר מניפה של תופעות חדשות בשדה התחדשות היהודית החילונית. תופעות, שבמרכזן, בצורה זו או אחרת, נמצאים הריטואלים והטקסים. בחלק מהמקרים מדובר בצורך רוחני, בחיפוש רוחני, שהביא את האנשים מלכתחילה לעסוק בנושא. בחלק אחר מדובר בתחושה שלימוד לבדו אינו מספיק אם אין מעשה המתלווה אליו. מעשה שפעמים רבות ילבש צורה של טקס.

הטקסים  מהווים יצירה של הקולקטיב הבונה את זהותו, הם עולים מתוך מציאות חייה של הקבוצה ונוצרים כחלק מהתהוות התודעה הקבוצתית הנבדלת של הקבוצה. הריטואל מחבר את היחיד אל חוויה קולקטיבית, המצויה מעבר לתודעתו הפרטית ובה בעת מכילה אותה. בקיום הריטואל משייכת הקהילה את עצמה למחזור החיים של קהילה בעלת תודעה הסטורית המשכית, נותנת את האמצעי לביטוי שייכות ברובד עמוק של הזדהות וזהות ומאפשרת ליחיד נגיעה בממדים טרנסצנדנטיים (דגן, 2005, שנר, 2004). הריטואלים היהודיים המתבצעים כיום במרחב החילוני, מבשרים אולי, יותר מכל דגם אחר את השינוי המתחולל במרחב זה.

על המעבר הזה, אומר שי זרחי, מנהל תוכנית תהודה להכשרת מנהיגות פלורליסטית וממקימי קהילת 'ניגון הלב' בנהלל  [2]:
"היום בעצם, בתי המדרש הם במעבר...  יש מפגש של שני אתוסים. אחד ישן ואחד חדש. האתוס הישן, הוא השמחה על ההצטרפות לשיח הדורות ועל היכולת לקרא מקורות עתיקים ולהרגיש הנה, גם אני חלק מהשיח הזה. זה היה האתוס עליו צמחו בתי המדרש הפלורליסטים ... העניין היה להרחיב את שיח הדורות על ידי לימוד מקורות יהודיים עתיקים, בעיקר להשתלט על החומר הזה והורדת רף הסמכות. אני לא צריך להיות רב או תלמיד חכם שלומד שבע שנים בישיבה כדי לדרוש... מה שקרה בסביבות המילניום...היה צורך להרחיב, לצור בתי מדרש הבנויים על שלוש רגליים: האחת - שפה שבנויה על מקורות עתיקים אבל משוחחת עם המודרנה, השניה - כל העולם של הצדק החברתי והשלישית - העולם הריטואלי. שבת, חגים. טקסי חיים.....אבל לא יודעים איך ללכת לפורמאט הזה... בעיר זה קשה נורא כי מצד אחד יש צורך, יש בדידות עצומה מצד שני, אין במה להיאחז, באיזה קואורדינאטות קימות כבר שניתן...  אלא בקהילה המסורתית שיש לה בית כנסת במרכזה וזה... ברור, לנו, שאצל החילונים זה לא מתחיל ככה שאם תבנה בית כנסת תיווצר קהילה ... יש פה איזה משהו מאד מסובך".

אם נסתכל על המעבר מלימוד לשמו ליצירת טקסים וקהילות מתפללות נראה כי הדברים קרו בפועל במהלך ארבעה שלבים:
הראשון - רצון שהחל ליצור תהליך של פתיחות לאפשרויות של הכלת הטקסים היהודיים במגוון הפעולות המתקימות בתחום. ראשית עבור עצמם ואחר כך עבור הקהלים עימם עובדים:
מה שעוד קרה, יש חיפוש לא רק אינטלקטואלי אלא גם משהו שיכנס לחיים, להדלקת נרות. לבית כנסת....מחפשת מסגרת טקסית, רוחנית...
חסר לי הצד הטקסי, הרוחני הבלתי ורבלי (רוני יבין, מנהלת בית מדרש אלול).

יש משהו בהתעוררות ובהתחדשות שמרמז על הרצון להשתחרר מהצר והחונק, מהחזק והאידיאולוגי. יש כיום פיזור של יחידים שמחפשים ומתכנסים כאן יחד למצוא מקום. יש בכך גם השתוקקות למה שמרומם אותך מעבר לרגיל, למשהו מיוחד ונבדל. המושג קדושה והתקדשות מפחידים אותי. אבל יש בהם גם משהו שקוסם לי... (מתוך דיוני  הקבוצה הישראלית)

השני - יצירת מסה של אנשים שמוכנים לעשות זאת יחד. לכן זה התחיל במדרשה באורנים, בקהילת ניגון הלב בנהלל, במקומות בהם היתה מסה של אנשים בעלי ידע ולא פחות חשוב מכך תחושת משפחה. אנשים שעבדו אחד עם השני והיו חברים האחד של השני במשך תקופה ארוכה. אנשים שכבר היה להם מנהג לחגוג יחד שמחות והמעבר ללחגוג יחד גם דברים נוספים ולקיים יחד טקסים היה, יחסית, פשוט יותר עבורם.

השלישי - בטחון עצמי ביכולת לקיים טקסים יהודיים תוך עמידה מול שני הצדדים, החילוני והאורתודוכסי כאחד. להגיד לאורתודוכסים "זה גם שלי" ואני אערוך טקסים יהודיים (לא רק ישראלים מובהקים כמו ימי זכרון וכו') בדרכי שלי ולעמוד מול החילונים והציניות הרבה ולהגיד: אני לא "מתחזק", "אני לא חוזר בתשובה", אבל אני זקוק למימד הקדושה בחיים שלי, למימד האלוהי בחיים שלי ולכן אני מקיים טקסים יהודיים.

בשלב הזה הייתה לחשיפה ולהכרות עם התנועות הליברליות בארה"ב ובישראל חשיבות עצומה כי היא זו שיצרה את מצע הלגיטימציה. במיוחד היתה השפעה לבית כנסת בני ישורון (B.J.) בניו יורק. המפגש הזה הוליד את השלב הרביעי, אולי הקשה מכולם: המוכנות להוות סמכות רוחנית יהודית. המילים הללו, שנשמעות אולי פשוטות, הן מורכבות ביותר עבור מי שגדל והתחנך בעולם החילוני שאינו מורגל בסמכות רוחנית חיצונית. המוכנות להוביל טקסים, להוביל תפילות. לעמוד מול הקהילה שלך כסמכות רוחנית, דרשה זמן, אימון, התבוננות במקומות בהם קורים הדברים ואמונה כי מהצד השני תהיה מוכנות של אנשים חילונים לקבל את הסמכות הרוחנית הזו.

המעבר לריטואלים יהודיים יצר מצב בו משתתפי הריטואל נמצאים בתוך מצב שהוא לכאורה פרדוכסאלי. מצד אחד מקדשים אנשים אלה את האינדיווידואליזם המערבי, את האוטונומיה של היחיד כערך עליון ומוחלט, את כושר היצירה של היחיד, ובעיקר את אחריותו להכריע הכרעה מוסרית גם בהחלטתו לקיים טקס פולחני. מצד שני, לאחר שהחליטו באופן עצמאי להשתתף בטקס הם משילים את אותה אוטונומיה ומקבלים עליהם את סמכותו של מוביל הטקס.

צילום: חן ליאופולד                       למצולמים אין קשר לכתבה

הסמכות שלקחו על עצמם אקטיביסטים חילונים בתחומי הריטואלים נעשתה ללא יצירה של מערכת יחסים סמכותית רשמית. עד כה, לא נוצרה כל מערכת ממוסדת של היררכיית סמכות או תהליכי הכשרה ספציפיים שעל מובילי הטקסים לעבור על מנת לשמש ככאלה [3] . הסמכות נבעה בעיקר מכח הכריזמה האישית והנכונות להוביל ומכך שאחרים קיבלו את אותה סמכות והכירו בהם כמקור העיקרי להכוונה.

איך נולדת קהילה מתפללת?
אחת השאלות המעניינות שעולות בעקבות התרחבות הקהילות המתפללות היא: איך פתאום מתגבשת קבוצה שמחליטה להתפלל יחד? איך מחליטים מהי התפילה הנכונה? איך קובעים מה מתאים ומה לא מתאים לקהילה? ובמיוחד, איך יודעים מה לעשות?
אם לאה גולדברג מבקשת " לַמְּדֵנִי אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵל" בשיר המדהים שלה, שהפך למוטו בהרבה מהקהילות האלה, צריך גם להכיר לצד זה בשאלה "כִּי אֵיך נִתְפַּלְלָה ולֹא ידענו תְפִילָה?" – של שלונסקי. שאלה, שהיא משמעותית ביותר, בייחוד לקהילות שרוצות לא רק לערוך טקסים אלא ממש להתפלל יחד.

זו אחת השאלות המטרידות את אנשי ההתחדשות היהודית החילונית. האם וכיצד יכולה קבוצה שלמה של מבוגרים לסגל יחד פעילות של טקס, שלרוב מועברת מדור לדור באמצעות תהליכי סוציאליזציה. תהליכים בהם הילד או הילדה מתבגרים לתוך הטקסים, סופגים את החלקים המילוליים והבלתי מילוליים שבהם לתוך הוויתם ומפנימים קודים של התנהגות מקובלת ובלתי מקובלת. הקבוצות החילוניות המבצעות ריטואל קבוע, כמו קבלות שבת וטקסי חג, נדרשות ליצור טקס יהודי על ידי דמיוּן מצב עימו אין להן הכרות אינטימית וידע אינטואיטיבי.

את הסידור, את המלים עצמן אפשר ללמוד ולחקור באופן קוגניטיבי, אבל מה עם המנגינות? עם המחוות? עם כל אותם הגינונים הבלתי מילוליים הקיימים בזמן התפילה? דברים שכתבתי בעקבות תצפית בקהילת ניגון הלב ב 2006 יכולים לשקף, במידה מסוימת את המצב בו נמצאת קהילה מתפללת כשלוש שנים לאחר היווסדה:
הגלים הללו של התפזרות והתכנסות עוברים לאורך כל קבלת השבת. בתוך השעה של הטקס יש קטעים של שקט, של רוחניות, של אהבה שכמעט ניתנת לנגיעה ואז הכל פתאום, מתפזר, מתנפץ ברעש ובחוסר הקשבה טוטאלי ובדיוק שכבר נדמה שאין בכלל טעם להמשיך, ואולי כדאי שיסיימו כבר את הבלגן הזה פתאום כאילו קורה משהו והכל מתכנס מחדש וחוזר חלילה...

צפייה חוזרת בטקסי חג ושבת בקבוצות חילוניות העלתה ארבעה מנגנונים המאפשרים את תהליכי הלמידה של הטקס והתפילה:

א. ההתגייסות של מספר רב מתוך חברי הקהילה לנושא - נובעת מהתחושה שאדם אחד לבד או קבוצה מצומצמת לא תוכל לשאת על כתפיה את ההתרחשות הזו, שנמצאת כל העת בתהליכי עיצוב. יש מספר אנשים המובילים את התפילה, יש האחראים על קבלת הפנים, יש שמבטם חולף כל העת על פני הקהל לראות שהאנשים יודעים היכן קוראים ומה עושים, והאחראים על הסדר של הדברים (מי מביא כיבוד, מי מביא פרחים, מי קורא דבר תורה). בכל הקהילות שראיתי קימת גם תורנות של הבאת "דבר תורה" מתוך פרשת השבוע בין המשתתפים הקבועים. השותפות הזו יוצרת אחדות ותחושה של מארג קהילתי מצד אחד, ומצד שני היא מקלה את העומס ומאפשרת למובילים למצוא לאיטם את הקול האישי שלהם בתוך תפילה יהודית. קול שהם צריכים לפלס לעצמם תוך כדי פעולה.

ב. רמת סובלנות וסבלנות גבוהה- במיוחד כלפי ילדים אך גם כלפי מבוגרים. פתיחת התפילה, כדוגמא, היא תהליך הנמשך כעשר דקות בו יושבים מובילי התפילה ומזמזמים ניגון שבת תוך שהם מחכים שהקהל יסיים את ענייניו ויצטרף. ההצטרפות היא איטית, אנשים לוקחים קפה, מסיימים שיחת חולין, מארגנים את הילדים ולאט לאט עוד ועוד אנשים מצטרפים לניגון עד שהוא מהדהד בחלל. יש הבנה כי התהליכים הללו של לימוד דורשים מאמץ רב מחד וסובלנות וסבלנות מרובים מאידך. הבנה שבלי שני אלה לא תתכן צמיחה. לא תתקיים קרקע פורייה לאותו דמיון של קהילה מתפללת שתאפשר את צמיחת הטקס.

ג. הנגשת התפילה- באמצעים שונים על ידי מוביליה, כמו למשל: לימוד של ניגון תוך הסברת מקורותיו וחזרה עליו שוב ושוב עד שהקהל שר אותו יחד, הסבר של הפעולות העתידות להתרחש בקטעי תפילה ארוכים ("בבית האחרון של לכה דודי נעמוד כולנו ונפנה אל הדלת כדי לקבל את השבת. יש כאלה שנוהגים להשתחוות לקראתה") והסבר על המשמעות של פיוט, תפילה או אף משפט. במיוחד אלה שבהם קימת נוכחות אלוהית חזקה, שלא לכל הנוכחים נח איתה.

ד. צפייה ולמידה הדדית - תחילתם של הריטואלים היהודים בקרב קבוצות חילוניות נעוץ בביקורים הקבוצתיים בצפון אמריקה, שחשפו את הישראלים החילונים לתפילות מסוג שלא הכירו קודם לכן. כאמור, לבית הכנסת בני ישורון הייתה השפעה גדולה במיוחד על תהליכים אלה, אולם בביקורים אלה, שאינם מתרחשים לעתים קרובות אין די. רבים מהמרואיינים ציינו כי מאז החלו להתפלל באופן קבוע הם מבקרים לעתים גם בבתי כנסת ליברלים בארץ. בנוסף, מתקיימים ביקורים הדדיים של יחידים וקבוצות.. מובילי התפילה בקהילת גן יבנה, שהחלה דרכה בחודש אוגוסט האחרון, השתתפו קודם לכן בתפילות של בית תפילה תל אביבי, לתפילות הקיץ בנמל הגיעה בכל פעם קהילה אחרת מרחבי הארץ ועוד.
לסיכום, ניתן לומר, כי בין אם העשייה החילונית בתחומי הזהות היהודית מצביעה על התהוותה של "תנועה חברתית חדשה", אשר מסמנת מהפכה רוחנית של ממש בדתיות הישראלית והיהודית, ובין אם עיקר משמעותה נובע מחתירתה תחת ההגמוניה הדתית-חילונית, תוך הבנייתה של קטגוריה זהותית חדשה  על ידי סוכנויות חברתיות לא דתיות, דומה כי מדובר בתופעה חברתית מסקרנת, מורכבת, בעלת השלכות סמליות ופרקטיות רבות. יתרה מכך, תופעה המאפשרת לפרטים וקבוצות כאחד למצוא את המיקום המתאים והנח להם בזירת הזהות היהודית, מבלי להמשיך ולהזקק להגדרות הדיכוטומיות הישנות.

ביבליוגרפיה:
דגן, חגי. 2005. יהדויות- תמונה קבוצתית. תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, מפה.
יונה, יוסי ויהודה גודמן (עורכים). 2004.  מערבולת הזהויות – דיון ביקורתי בדתיות ובחילוניות בישראל. תל-אביב: מכון ון ליר, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
שנר, משה. 2004. כאוס, מיתוס ונאראטיב היסטורי. אתר מכללת אורנים: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplCourse.aspx?CourseID=322&AccountID=25.

[1] מתוך שירי סוף הדרך של לאה גולדברג (ריבנר 1973:154). השיר מופיע בתחילת סידור תפילת קבלת שבת של בית תפילה ישראלי בתל-אביב והוא שפתח את התכנסות התפילה הראשונה של קהילת גן יבנה באוגוסט 2007.

[2] מתוך הראיון איתו שנערך בינואר 2006.
[3] אם כי יתכן שבחודשים האחרונים ניתן לראות שנוי במגמה עם פתיחת קורס עורכי טקסי חתונה  במאי 2006 במסגרת ארגון הוויה שבא לצור סטנדרטיזציה בתהליכי ההכשרה וההשתלמויות של עורכי טקסים אלו.