תקציר: "שולחן ערוך" מגביל את העבודה בחול המועד ומעגן אותה באיסור לבזות את המועדים. אך בתל אביב בתי העסק פועלים כבימים רגילים. תרבות הדה-פסח התל אביבית מחזירה את זכויות העובדים אלפי שנים אחורה, כשהיא שוללת מהם זכויות מנוחה בסיסיות שהוכרו בידי היהדות מימים ימימה. ושלילת זכויות עובדים מושרשות זוהי פרימיטיביות.
(מאמר זה הוא דעה אישית של הכותב ואין בו בכדי לייצג את דעת חברי המערכת או גולשי העיתון)
בתל אביב קשה כיום למצוא מקום כשר לפסח. מדובר בהסדר חברתי חדש, שעולה כדי שינוי תרבותי. האם תרבות החמץ התל אביבית מבטאת קידמה? לא. היא מבטאת דווקא פרימיטיביות . וזאת על שום מה?
תרבות החמץ התל אביבית מבטאת פרימיטיביות, ולא קידמה, כיוון שבתי עסק רבים אינם מציעים חמץ ומצה, אלא חמץ בלבד. בתי העסק הללו אינם מציעים לקהל לקוחותיהם לבחור, ובכך הם מתייחסים אל הלקוחות באופן פטרוני ואנטי סובלני. הם משימים את לקוחותיהם כמי שיורעו מכך שאדם אחר יאכל מצה, דבר שלקוח נאור היה רואה כחוסר הערכה כלפיו. ולכן, אין מדובר בבתי קפה שבהם רוח ליברלית, אלא אנטי דתית בדלנית. כפי שאמרה לי מוכרת בקפה מרסנד: "אין לנו אוכל כשר. להיפך. יש לנו אידיאולוגיה של אי כשרות".
בנוסף, תרבות החמץ התל אביבית מבטאת פרימיטיביות, כיוון שהיא מצביעה שהתל אביבים, שהובלו בידי אברהם פורז, נכונים להפר את החוק, כאשר הוא כופה עליהם איסור דתי להימנע מלנהוג בדרך מסוימת ברשות הרבים, בה בעת שבשם שלטון החוק הם "ממלאים פקודות" של דיכוי ילדים בלבנון ובפלשתין. צא ולמד מכאן, שבעיני הציבור הציוני החילוני, הערך "אל תדכא ילדים" חשוב פחות מהערך של מימוש חירותם לאכול לחם בפסח. וזהו סולם ערכים פרימיטיבי.
זאת ועוד, תרבות החמץ התל אביבית מבטאת פרימיטיביות כיוון שהציבור החילוני מתעקש כאשר מדובר בחמץ, אך מתפשר, לכאורה, עם המפלגות הדתיות כאשר מדובר בזכויות נשים וילדים בגירושין, כמו גם בהיעדר הזכות לנישואים בישראל בין יהודים לבלתי יהודים. הציבור החילוני מעדיף לצאת מ"התן וקח" עם הציבור הדתי בחמץ בפסח במקום בזכויות נשים ומיעוטים.
בנוסף, תרבות החמץ התל אביבית היא פרימיטיבית, כיוון שהיא מגלגלת על המיעוטים את העלות של סיפוק הצורך הקיים בזהות יהודית קבוצתית. הבורגנים הציונים-חילונים היו יכולים לענות על הצורך שלהם בזהות יהודית, בכך שהיו מאמצים פרקטיקות דתיות, אלא שלכך יש מחיר אישי. ולכן, הבורגני-ציוני-חילוני מעדיף לפרוק את הנורמות היהודיות קהילתיות, אך לאמץ תחתן נורמות "יהודיות" מדינתיות. במקרה של החמץ הנורמה הקהילתית מבוטלת, בעוד הנורמה המדינתית הסימבולית של האיסור החוקי נותרת על כנה. במקום להימנע מלאכול חמץ, הבורגני-ציוני-חילוני מעדיף למלא את זהותו בתוכן מדינתי של המנון יהודי ודגל יהודי והגמוניה יהודית – מעשים שפוטרים אותו מתשלום נתפס, אך מטילים עלות עצומה ובלתי הוגנת על המיעוט.
יתר על כן, תרבות החמץ התל אביבית מבטאת פרימיטיביות, כיוון שהיא משתלבת בהפיכתם של ימי הפסח לימי עבודה מן המניין עבור עסקים רבים. השולחן הערוך מגביל את העבודה בחול המועד ומעגן אותה באיסור לבזות את המועדים. אך בתל אביב בתי העסק פועלים כבימים רגילים. הנופשים, שהתמכרו לתרבות הצריכה הפרימיטיבית, אולי מרגישים בנוח, אך העובדים אינם זוכים למנוחה. תרבות הדה-פסח התל אביבית מחזירה את זכויות העובדים אלפי שנים אחורה, כשהיא שוללת מהם זכויות מנוחה בסיסיות שהוכרו בידי היהדות מימים ימימה. שלילת זכויות עובדים מושרשות - זוהי פרימיטיביות.
[] הביטוי פרימיטיביות נכתב על ידי המחבר במקור למרות מילים או ביטויים שהציעה האקדמיה ללשון כתחליף לו (היולי, קדמוני, לא מפותח.) החלטתי להשאיר ביטוי זה משום שחריפותו משמשת פעם אחת את הרעיון להמחשה ופעם שנייה כדרך הנגדה טכסטואלית צורמנית משהו – הערת העורכת.
