תקציר: כחלוף העונות, כך חולפות להן השנים. ומאחורי מעטה החיים ניצב לו החג זקוף ואיתן, כמגדלור בליל סערה, המאפשר לחזור לדרך הנכונה.מהות החג קיימת כצרור סגור המחכה לפתיחתו. כל החוגג עם כוונה טובה, עם מעשה נכון, עם כל ליבו ונשמתו, כמו מתיר את החוט והחג נפתח ומתגלה לפניו על סודותיו ואוצרותיו. כדי לחוש את המשמעות העמוקה של החג יש לחקור את המשמעות וה"מסר" של אותו חג. יש להחיות את הערכים המיוחדים של אותו חג - אומץ, נדיבות, סליחה, שמחה... בתוכנו, ובכך לאפשר לרוח החג להדהד בנו.
שתיים- שתיים מדלגות רגלי הקטנות מעל מדרגות האבן של סמטאות צפת העתיקה, עוקבות אחר נעליו של אבי בתוך זרם האנשים המתגלגלים לאיטם, על כרסם המלאה מסעודה מפסקת, אל בתי הכנסת. למרות החיוכים והנינוחות לכאורה, עומדת באוויר דריכות של ערב יום כיפור, המתעבה ככל שאנו קרבים לבית הכנסת.
"היום איננו הולכים לסתם בית כנסת", חשבתי בגאווה, "היום נתפלל 'כל-נדרי' בבית הכנסת של האר"י הקדוש"! מעוצם המחשבה נמתח גופי הקטן בחגיגיות, והילוכי נעשה מכובד ומחושב, עד שנקראתי להדביק את צעדי משפחתי. המיה עולה מן הפתח. מפאת גילי הצעיר ותלתלי הקצרים, איש לא מבחין שילדה צועדת בעקבות אביה לתוך בית הכנסת, בעוד אימי עולה מסביב ל"עזרת הנשים". "כך בוודאי הרגיש הכהן הגדול בפסעו אל קודש הקודשים", חשבתי בליבי, כי חשתי מה ששום מילה לא תוכל אף פעם לתאר. האוויר היה צפוף כמו עמוד ענן השורה על המחנה. המיה של יראה, ציפיה שקטה ודרוכה עלתה מן הקהל שחיכה לחזן.
הו, החזן. דמות מסתורית, עטופה בטלית, מתנועעת ללא לאות, נושא קולו בתחינה, בתביעה, בזעקה: "עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו" רעם עימו בית הכנסת... והתפילה כמו בקעה את תקרת בית הכנסת, עלתה אל-על בשובל מסתלסל עד שערי שמיים, מתדפקת עד שהשוערים נעתרים ופותחים להכניסה אל תוך היכלי האור... "קוראים כאן", לחש לי אבי שהבחין שהפסקתי לנשום לזמן מה. ואכן, ליבי לא יכול היה להכיל לאורך זמן את עוצמת הקדושה החמורה, לכן חמקתי ועליתי למעלה, אל אמא ב"עזרת נשים", שם שרתה הקדושה בטבעיות עם צחוק של תינוקות וידיים ריחניות מתבשילים. הסתננתי קדימה, נדחקת בין שמלות מרפרפות, לתפוס עמדה טובה ממנה אוכל לצפות למטה ולהיות חלק מן ההתרחשות...
"אמא, את חושבת שאלוהים באמת שומע את כל התפילות שלנו?" שאלתי את אימי מאוחר יותר מתוך הפוך, רועדת מקור וקצת פחד. "את באמת חושבת שלא?!" חתמה אימי את ספקותי בנשיקה, והותירה אותי לתפילות.
מאז ילדותי חלפו להם חגים רבים בהם כמה ליבי לחוש את אותה קדושה. משטעמת יין משובח, לעולם כל יין יושווה אליו.
את החגים ניתן לחוות ברמות שונות של הכרה: אפשר לעבור "ליד" החג, בסתמיות יומיומית, אפשר להתרכז בעיקר בחלקים הטכניים, המעשיים, שבדרך כלל מייחסים להם את "אווירת החג"- ארוחה טובה, כלים נאים, צחצוח וניקיון, פרחים... אפשר להתרכז בחלק הרגשי יותר- איך "להרגיש" את החג, לדאוג לאווירה נעימה, מי יבוא, מי ישב ליד מי... ויש המדגישים את החלק המנטאלי- איזו משמעות יש לחג, לקרוא ולדון במשמעות כדי להעמיק את ההבנה...
ואולם החוויה השלמה של החג מורכבת מכל אלה יחד וממשהו מעבר לזה, עדין יותר, הדורש תשומת לב והתכווננות מיוחדות. מהות החג קיימת כצרור סגור המחכה לפתיחתו. כל החוגג עם כוונה טובה, עם מעשה נכון, עם כל ליבו ונשמתו, כמו מתיר את החוט והחג נפתח ומתגלה לפניו על סודותיו ואוצרותיו. כדי לחוש את המשמעות העמוקה של החג יש לחקור את המשמעות וה"מסר" של אותו חג. יש להחיות את הערכים המיוחדים של אותו חג- אומץ, נדיבות, סליחה, שמחה... בתוכנו, ובכך לאפשר לרוח החג להדהד בנו.
אז ניתן יהיה לבטא את החוויה המיוחדת הזאת באמצעים פיסיים, רגשיים ומנטאליים, שהם רק הכלים הסמליים לבטא משהו עמוק ורחב הרבה יותר, והם אינם עומדים בפני עצמם ככאלה ש"עושים את החג". שולחן ליל הסדר, לדוגמא, ללא המשמעויות של צלחת הסדר, המצות, הוא אינו יותר מאשר שולחן המסודר יפה לארוחה טעימה, שיכולה להתרחש גם בכל זמן אחר. להגיד הגדה, ללא חקירה פנימית אודות היציאה מעבדות לחירות (למה אנו עבדים היום? מיהו פרעה הפנימי? מהו סיר הבשר שקשה לי לעזוב...) זה רק לספר לילדים סיפור מסורתי יפה שקרה אי-פעם.
המעשה השלם הוא לקלוט ולהחיות בתוכנו את מהות החג, ולתת לזה ביטוי מתאים בעולם המעשה. לסדר את הסביבה החגיגית המתאימה לחג- שולחן-ערוך, מדורה, סוכה... כדי לאפשר לנו לחיות את המהות של החג. זו גם המשמעות של "התנועה הכפולה של הנשמה", עליה דיבר הפילוסוף פלוטינוס: לקלוט את המהות הנסתרת של הדברים בתוכנו ולתת להם ביטוי בעולם המעשה (מלמעלה למטה) ובאמצעות המאמצים הנכונים של עולם המעשה, להעלות את ההכרה כלפי מעלה (מלמטה למעלה). סמל מגן דוד מסמל, בין היתר, את התנועה הכפולה הזו.
קיימים שלושה מרכיבים מרכזיים שהכרתם מאפשרת לחוות את החגים באופן משמעותי, פילוסופי, עמוק יותר ומעורר השראה :
1. המחזוריות הספיראלית של החגים - הקשר לטבע, התפתחות.
2. החג - כהזדמנות לחוות מחדש את המיתוס.
3. הטקס - ככלי לחוויה שלמה של החג.
המחזוריות הספיראלית של חגים
חג הינו אירוע שחוזר על עצמו מדי תקופה באופן קבוע. לפי מילון אבן שושן ההגדרה ל"חג" הינה:
א) יום טוב, יום שמחה שנקבע לזכר מאורע מסוים.
ב) הסתובב, עשה סיבוב, עיגול... חאג' - עליה לרגל לערים הקדושות - מכה, מדינה...
את שני המובנים ניתן למעשה לחבר למשמעות של החג, שכן זהו יום שמחה, החוזר על עצמו במעגליות בלוח השנה. מדובר במעגליות ספיראלית, הבנויה מציר אופקי החג על צירו מחד, יחד עם התפתחות ההכרה שלנו כלפי מעלה, בציר האנכי, מאידך. לכן כל שנה, לדוגמא, פסח חוזר ו"פוגש" אותנו קצת אחרת מהשנה הקודמת... התפתחות ליניארית במחזוריות ספיראלית הינה חלק מחוקי הטבע. לכן, לחוג את החגים מחבר אותנו לריתמוס הנצחי של הטבע, מזכיר לנו שאנו חלק ממנו. חגים רבים בתרבויות עתיקות, כמו גם ביהדות, קשורים לטבע ולעונות השנה: לפריחה (ט"ו בשבט), לקציר (שבועות), למהלכים של גרמי שמים (ראש חודש, לבנה במילואה, הלילה הארוך בשנה...). הכרה באנרגיה המיוחדת של רגעים מסוימים בשנה עשויה לעזור לנו "לנצל" את ה"גל" הזה לעבודה פנימית, בהתאם לתכני החג.
זולת המחזוריות, מהווה החג גם נקודת מפנה, שינוי זווית ממצב אחד למצב אחר, הכולל אלמנטים של חיים-מוות והתחדשות, לדוגמא, מחושך לאור, מעבדות לחירות, מגזירות המן לשחרור, או מעבר מחורף לאביב. החג מזמין אותנו לעצור לרגע (חג עצרת), להרים את הראש מטרדות היומיום כדי לזכור שיש משהו מעבר. לראות מאין באנו, ולאן אנו הולכים. לשבות מעבודות החול כדי לאפשר לעצמנו זמן קדוש, זמן המוקדש להתבוננות ועבודה עם הערכים שאותו חג מביא.
זוהי הזדמנות לחוות מרחב אחר בתוכנו, עדין יותר, להכיר את מנוע-האור הנסתר, האמיתי של חיינו. החג הינו הרווח הקטן בין השאיפה לנשיפה, בין מה שהיה - לבין השינוי שיתרחש. ברווח הזה יש אפשרות לחיות משהו אחר בתוכנו: להקשיב לאינטואיציה שברעש היומיום לא נשמעת, להרחיב את זווית הראייה שבלחץ היומיום מוצרת לכדי נקודה, לחוש רצון לממש ייעוד, חלום נשכח... להיות בהכרה לגבי המימד העדין יותר של המציאות, הקיים שם תמיד, ושהחג מזכיר לנו כל פעם מחדש, לחיותו.
החג - כהזדמנות לחיות מחדש את המיתוס
לחגים רבים יש מיתוס המעניק להם משמעות, אירוע היסטורי ו/או מיתולוגי כלשהו שסביבו נוצר החג. אפשר לראות זאת גם באופן שהמיתוס נוצר "בשירות החג", כדי שאנשים יוכלו להבין ו"לעבוד" עם האנרגיה וההוויה המיוחדת של אותו החג.
המיתוס, ששורד את תלאות הזמן והמקומות בגלל האיכויות האנושיות-הנצחיות שבו, מתפקד כמגשר בין העולם הנצחי, הרוחני, לעולם הגשמי. בין עולם האב-טיפוסים, האלים, לעולם הנגלה, הארצי, של בני האדם. הגיבור של המיתוס מסמל כוח מסוים ביקום, הקיים גם בתוך כל אחד מאיתנו, ושאותו קורא לנו המיתוס להעיר. אפשר לראות זאת באומץ של בר-כוכבא, או בכוח הנחישות, האמונה והתקווה של המכבים, או ביציאת מצרים, שהרי כל אדם מצווה לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, במשמעות האישית, החיה בתוכו. המטרה היא לחוות את המיתוס כאן ועכשיו, ולא לראות את זה רק כתזכורת לעבר רחוק.
לתיאטרון היווני הייתה אותה מטרה: להציג מיתוס כך שהשחקנים והקהל יוכלו לחוותו כאילו התרחש כאן ועכשיו, בזמן אמיתי. המופע נערך כטקס, כשהשחקנים הופכים להיות הגיבורים המוצגים. רק כך יכול הקהל להזדהות ולחוות איתם את כל האתגרים, הנפילה וההתעלות, שסופה להעניק לגיבור, ולקהל המזדהה עימו, הכרה עליונה, או לשלם על ההיבריס - הגאווה האנושית החמדנית.
ההצגה, בדומה לחג, מעלה ל"במת ההכרה" ערך מסוים, קונפליקט בין תכונות ארציות לנעלות, הזדמנות להעמיד את הלב במבחן אמיתי, מבחן שכולנו עומדים בפניו יומיום.
ככל מיתוס, ניתן לראות את הדמויות בפשטותן, טובים מול רעים למשל, ולהזדהות רק עם חלק מן הדמויות. אולם עבודה מעמיקה ורחבה יותר עם מיתוס, זו היכולת לראות כל אחת מן הדמויות כחלק אחר בתוכנו, לחקור את היחסים בין החלקים, עליונים מול תחתונים, מעטים מול רבים, חושך ואור... ולפתח בתוכנו, למרות הקושי, את הערכים האנושיים על פני החייתיים.
להיות טובים יותר, נדיבים, אמיתיים, מאוזנים יותר, דורש מאמץ. הטבע החייתי שבנו שואף לאינרציה, לנוחות, וכל התעלות מעל לתשוקות, לאגואיזם ולהרגלים דורשת מאמץ. זה מחייב אותנו להיות בהכרה למעשינו. מטרת החג היא להביא אותנו לידי הכרה רחבה מן הרגיל, הכרה במהות ולא רק בצורה. הכרה ברוח האנושית. צריך להיות אמיץ כדי להלחם - פנימית וחיצונית - באגו. לוחמים כאלה אף פעם לא היו פופולאריים במיוחד. ואולם הרוח האנושית הינה נצחית ולכן תמיד תנצח בסופו של דבר, אבל היא זקוקה לאנשים שיהיו מוכנים להלחם למענה, לא כדי לזכות בתהילה, אלא כי הם יודעים שאין דרך אחרת לחיות.
החגים באים עלינו לטובה, כדי להזכיר לנו שאנחנו בני-אדם. רק האדם מסוגל להרחיב את הכרתו לנצחי, רק האדם יכול לבחור באלכימיה פנימית כדי להגשים את ייעודו. החג הינו הזדמנות לאלכימיה זאת.
