תקציר: החוף, שלימים יקרא רפיח ים, היה חוף רחצה אהוב על רבים מתושבי הנגב היהודים. בדרך לים נהגו לקנות מלונים ואבטיחים שלא היו כמוהם למתיקות, הם צמחו בלב החולות "השוממים" בתוך מעין מחפורות שטוחות שהמקומיים קראו להם תמילות. בחלקות המרוחקות יותר, סמוך למקום שבו הוקמה לימים נווה דקלים, גידלו הפלשתינאים ענבי בעל. סברס ותירס כמו שגדלו בחולות המואסי לא זכיתי לאכול מאז.
אירועי הזיכרון לציון יום השנה השני להתנתקות מגוש קטיף נמשכו כחודשיים. נכללו בהם טקסי אבל, כנסי דיון אקדמיים, תערוכות צילום והרבה כתבות בתקשורת. עושר מוצרי הזיכרון עצום, במיוחד אם נזכור שמדובר בשמונת אלפים נפש שממוצע שהותם ביישובי הגוש היה פחות מעשר שנים. ספק אם יש עוד יישוב או מערך יישובי שיכול להציג מצבור גדול כל-כך של זיכרון.
הלהט של המתנתקים/מגורשים להציג את הזיכרון האישי שלהם בפרהסיה נפגש עם העניין שהיה לתקשורת להעביר את חומרי הזיכרון למרחב הציבורי. המקום הבולט שהוקצה להתנתקות בחלוף שנתיים היה לצינור הנחלת נרטיב מהודק היטב. קהל היעד שנחשף באינטנסיביות לאבל המתמשך השיב למתנתקים הרבה אמפטיה. גם אנשים המזוהים עם השמאל מיהרו לבטא הזדהות רגשית והכרה כנה בשרירות האכזרית שבה בוצע הגירוש. היו שהביעו חרטה על חלקם האישי במעטפת התמיכה שהם העניקו אז לאתרוג ההוא.
עכשיו, אחרי ככלות טקסי הזכירה של השנה השנייה להתנתקות ורגע לפני ההכנות לטקסי השנה השלישית, עומדים לרשותנו חומרים מעניינים למחקר על דרכי עיצוב הנרטיב. חקר הזיכרון הוא היום טרנד אופנתי. זכיתי ללמוד אצל ג'ורג' מוסה המנוח שבדק את תפקיד האנדרטאות, המוזיאונים והטקסים הממלכתיים בהליכי הבניית תודעה פוליטית.
לאחרונה הפליא להוסיף בתחום זה פרופ' אלון קונפינו מאוניברסיטת וירג'יניה (בנו של מיכאל קונפינו שלנו, חתן פרס ישראל להיסטוריה). מחקריהם מלמדים שבבואנו לבדוק את התגבשות התודעה הקולקטיבית, ראשית דבר עלינו לבדוק מי ומה לא נכללו במסגרת הזיכרון. בטרמינולוגיה האקדמית הניסוח הוא "לאתר את ההדרה".
מרחב הזיכרון שמעצבים עתה פליטי גוש קטיף מגוון מאוד. הוא מכיל נקודות מבט שונות אבל נקודת ההתחלה ונקודת הסיום של כולן אחידות. נקודת ההתחלה היא תמיד בואם של חלוצי המתנחלים היהודים לחולות זהב ריקים מאדם וחפץ. החלוצים השקיעו עמל רב וכשרון בהדברת המדבר, ותוך התמודדות מתמדת עם אויב אכזר, עלה בידם להפוך את השממה לחלקת אלוהים פורחת. נקודת הסיום היא ההתנכלות הנוראה של ממשלת הזדון שגייסה צבא עצום כדי לגרש מביתם את החלוצים שגילמו בהתיישבותם את הרעיון הציוני האולטימטיבי.
תיחום העלילה מגדיר בבהירות נקודות של התחלה אמצע וסוף. הסיפור מקפיד על מסגרת של אחדות הזמן (בין מלחמת יום הכיפורים לבין הגירוש), אחדות המקום (גוש קטיף) ואחדות העלילה (חלוצים המפריחים את השממה תוך מאבק במתנכלים להם, פלשתינאים וממשלת הזדון הישראלית). המשקיף מן הצד אחר עיצוב הנרטיב יכול להניח שהוא נבנה על פי כללי הפואטיקה של אריסטו. הוא מחושק היטב, נראה אמיתי והתקבל בתודעה הציבורית ללא ערעור.
במבחן הנחלת הזיכרון בתודעה, הציון של מתנחלי גוש קטיף הוא 100. הנה מבחן אישי לקוראי מאמר זה: כמה מכם יודעים שחולות הזהב "הריקים מאדם" שעליהם הוקמו יישובי גוש קטיף היו מיושבים קודם? למי שמופתע, הנה הנתונים: ב – 1970 חיו בחולות מואסי, בגיזרה שבין חן-יונס לדיר אל בלח, כעשרת אלפים פלשתינאים. הם התפרנסו מחקלאות, דיג ומרעה.
החוף, שלימים יקרא רפיח ים, היה חוף רחצה אהוב על רבים מתושבי הנגב היהודים. בדרך לים נהגו לקנות מלונים ואבטיחים שלא היו כמוהם למתיקות, הם צמחו בלב החולות "השוממים" בתוך מעין מחפורות שטוחות שהמקומיים קראו להם תמילות. עצי הפרי העיקריים היו תמרים ותאנים. בחלקות הסמוכות לחוף ההשקיה הייתה באמצעות מי תהום גבוהים, בחלקות המרוחקות יותר, סמוך למקום שבו הוקמה לימים נווה דקלים, גידלו הפלשתינאים ענבי בעל. סברס ותירס כמו שגדלו בחולות המואסי לא זכיתי לאכול מאז.
בתוך שנתיים צה"ל פינה מהאזור כ–8,000 פלשתינאים, כמספר היהודים שהתיישבו במקומם. כמה מאות מתוכם הורשו להישאר, חלקם בשל היותם משת"פים וחלקם נועדו להוות כוח אדם זול בהתנחלות, בשכר 20 – 30 שקל ליום. הוגה רעיון פינוי השטח מהפלשתינאים היה אריאל שרון, מפקד פיקוד דרום אז.
הוא ששכנע את שר הביטחון, משה דיין, לחצוץ בין רצועת עזה לבין מצרים באמצעות גוש התיישבות ישראלי, הוא שתכנן את מהלך פינוי הפלשתינאים. חלקם גורשו, על כורחם כמובן, לאזור אל-עריש, חלקם לעזה. לאחר גירוש הפלשתינאים היה זה אריאל שרון שעודד את ההתנחלות הישראלית במקומם. הו, האירוניה של ההיסטוריה.
בכל אירועי הזיכרון במלאת שנתיים להינתקות נפקד לחלוטין סיפור הגירוש של הפלשתינאים שקדם להתנחלות היהודים. כשהזכרתי, בכמה מפגשים אליהם הוזמנתי, את הגירוש שקדם לגירוש, זכיתי לתגובה זועמת. לא היו דברים מעולם, אמרו מתנחלי הגוש, באנו לאזור ריק! אני משוכנע שרבים מהמגיבים אמרו זאת בתום לב. אכן, בבואם הם קיבלו שטח נקי מאדם. ייתכן שלא סיפרו להם על קודמיהם. אולי הם לא רצו לדעת. מי שידע ורצה להתרחק מדבר שקר אמר שלא היו שם בתים אלא חושות עלובות. נכון.
לא היה שם אפילו בית פלשתינאי אחד שאפשר להשוותו לוילות של המתנחלים אבל גם ללא גג רעפים אדום בית הוא בית הוא בית. הפוליטיקאים מקרב המתנחלים שנערכו לדברי מראש הביאו טיעונים מהסוג הדתי. לדבריהם לא הייתה התיישבות פלשתינאית באזור משום שעל השטח רבצה אימת קללה עתיקה. הנה עוד סוגיה מעניינת של יצירת נרטיב מדומיין שכבר יש לו עדויות ואסמכתאות אבל אין לו אחיזה במציאות.
בינתיים, במאמץ להבניית הזיכרון המנצחים הם אנשי גוש קטיף היהודים. למגורשים הפלשתינאים אין קבוצת אינטרס בעלת יכולת תקשורתית דומה. בהתמודדות בין זיכרון המגורשים הפלשתינאים לזיכרון המגורשים היהודים, דין הזיכרון הפלשתינאי לגווע. בינתיים, שהרי לעולם האירוניה של ההיסטוריה מזמנת הפתעות.
לאחר ההדרה של זכרון מעשה הבראשית, באה ההדרה של זכרון סיפור האחרית. כאמור, מעצבי הזיכרון מגוש קטיף היהודית מתארים את ההתנכלות של הממשלה תוך דגש על כך שההתנכלות הזאת נועדה ישירות כלפיהם, רק כלפיהם, בהיותם מתנחלים. כל הצבא, כל המשטרה נגד גוש קטיף. והנה, בעצם אותם ימים של קיץ 2005, במרחק חצי שעה נסיעה מהגוש, התנהל עוד מבצע התנתקות. כואב לא פחות אבל הרבה פחות מתוקשר. למעשה לא מתוקשר כלל. ושוב שאלה: כמה מקוראי מאמר זה שמעו על פינוי/גירוש תושבי טרבין א-סנע? בכמה נקודות סיפורם דומה לסיפור פינוי/גרוש תושבי גוש קטיף. בכמה נקודות הוא שונה מאוד.
נקודת השונות המכרעת: זהו יישוב בדואי. לבדואים אין יחסי ציבור כמו למתנחלים ואין להם תמיכה בציבור. מבחינה חשובה אחת סיפורם דומה לזה של המתנחלים היהודים: מקום התיישבותם נקבע לפני כחמישים שנה על ידי גורמי הביטחון משיקולי ביטחון. המתנחלים הבדואים קיוו שיישובם יזכה להכרה רשמית, אבל לא. היישוב הוגדר "פזורה", כלומר התיישבותם הייתה ברשות אבל בלי סמכות. משהו כמו "נוכחים נפקדים". בתוך כך יישוב יהודי סמוך, עומר, זכה להצלחה, צמח והתרחב. בשאיפת היישוב היהודי להמשיך ולהתרחב עוד הפך היישוב הבדואי למכשול. על כן נדרשו תושבי טרבין להתפנות לאזור רהט.
מספר תושבי טרבין היה כ – 800, כגודל התנחלות בינונית בגוש קטיף. הם, כמו תושבי הגוש, לא רצו להתפנות מהיישוב שהיה ביתם לאורך עשרות שנים. להבדיל מתושבי הגוש הם ידעו שלהם אין אופציה לגלות התנגדות אלימה. ניתן לנחש מה היה קורה לבדואי שהיה מעז להתיז חומר כימי על פניו של קצין שבא לפנותו. הבדואים ויתרו על אלימות וניסו להתמקח על פיצויים.
על פי הקריטריונים של נוסחת הפיצויים שהוכנה למתיישבי קטיף היהודים, קיבלו מפוני טרבין הבדואים 3% מהסכום שקיבלו היהודים. אם נזכור שבמחירי עומר שוויו של כל דונם (שני מגרשים) שהם השאירו אחריהם הוא כ – 200,000 דולר נמצא שפינוי הבדואים העשיר את קופת המדינה וכרישי הנדל'ן ולא נמצא הנביא שיזעק בלשונו של אליהו, "הפינית וגם ירשת!"
אין סיבה להניח שכאב הפינוי/גירוש של הטרבין שונה מכאבם אנשי קטיף. כיוון ששתי ההתרחשויות היו באותו זמן עצמו, היה מקום להניח שגם לפרשת גירוש הבדואים יוקצה מקום בזיכרון והנה כלום, הדרה מוחלטת.
בפרשת ההתנתקות מפוני גוש קטיף הם האנדר-דוג. הם החלשים שעמדו באגרופים קפוצים מול חיילי צה"ל החמושים. הם עמדו מול הרוב המכריע של החברה הישראלית שהפקירה אותם לנפשם. בבוא עת הזיכרון, רשאים אלו שגורשו מביתם לצפות מאתנו לחמלה. מידת החמלה הראויה היא כמידת החמלה שהעניקו מגורשי קטיף לפלשתינאים שגורשו מעל אותה האדמה קודם וכמידת החמלה שמעניקים מגורשי הגוש היהודים לשותפיהם לגורל, מגורשי טרבין הבדואים.
