החטא שחטאנו ללוח השנה העברי

בילדותי, בשנים שלפני קום המדינה, בבית הספר היסודי 'תל-נורדאו' שבתל-אביב, התפקיד הראשון של תורן-הכיתה היה לכתוב על הלוח את  היום והחדש בשנה, באותיות ברורות ומאירות עיניים. בצד ימין היום והתאריך העברי ובצד שמאל היום והתאריך הלועזי. היה ברור לכולם שהתאריך העברי הוא החשוב. על פיו נחוגו החגים, ועל פיו יצאו לחופשות.

התאריך הכללי היה משני, ונועד, כפי שחשבנו, לרצות את שלטונות המנדט הבריטי. חיינו ונשמנו עם הלוח העברי. תשרי הוא חודש החגים שבו מספר ימי החופשה עולה על מספר ימי הלימודים. בין סוף תשרי לסוף כסלו מצפה תקופה ארוכה וממושכת ללא חגים וללא חופשות, מר חשוון, מלשון מרירות, חודש ללא חגים, כך פורש שמו בפי הילדים, ולא כמקובל מר - טיפה, גשם, כפי שפירשו אז המורים, כנראה בטעות, כי השם מרחשוון מקורו באכדית. הכל ציפו  סוף סוף לחופש  חנוכה בכ"ה בכסלו, שיגאל אותנו מימי לימודים רצופים, וכן הלאה וכן הלאה. כך נהגו בכל בתי הספר הכלליים בארץ ישראל ולאחר מכן בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. הכרת השילוב שבין הלוח העברי לכללי היה טבעי, כמו לוח הכפל.

קשה לדעת מתי נמוג לוח השנה העברי והלוח הכללי תפס את מקומו בחינוך הממלכתי ובהווייה הציבורית. הצירוף כ"ט בנובמבר 1947 יתכן והיה אחד משלבי הביניים, למעבר מן הלוח העברי ללוח הכללי. אבל פרט זה עדיין טעון בדיקה. אולי לא אטעה הרבה אם אומר, שמבוגרים, ובמיוחד צעירים, אינם יודעים כיום את התאריכים העבריים בחיי היום-יום, ואינם משתמשים בהם.

פה ושם, הם מופיעים במכתבים רשמיים של משרדי הממשלה, כמצוות אנשים מלומדה, אבל אינם באמת חלק ממערכת הזמנים האישית. אפילו כתבי-עת ספרותיים, המופיעים כיום, "שוכחים" לא פעם לציין את התאריך העברי על גיליונותיהם, על אף שהם מתהדרים בתרומה לתרבות ולספרות העברית.

במיוחד גדול השבר כשמדובר בתקופות קודמות. בתרבות ובספרות העברית שלט הלוח העברי ולא פעם לא הוזכרה כלל השנה הלועזית, כיוון שלא היה צורך בכך. מי ששואל בספריה ספר עברי שהופיע לפני תחילת המאה ה- 20 מכיר את התופעה, שליד השנה העברית של הופעת הספר רשמה יד אלמונית (של הספרן או של הקורא) את השנה הלועזית לצדו. בלעדיה ילכו לאיבוד.

גליונות חג של  ערב ראש השנה, ערב פורים וערב פסח לא הופיעו בספטמבר, בפברואר ובאפריל, אלא סמוך לחג העברי, וגם תוכנם הלם את מועד צאתם לאור. ללא הבנת חשיבות התאריך העברי וללא ידיעתו, אין כמעט אפשרות לקורא היום להבין אותם. להוציא קומץ של נאמני התרבות והספרות העברית, המשכיל המצוי אינו יודע מהי שנת תרמ"ב; ומהן השנים: תר"ס; תרע"ד ותרצ"ח. אותיות אלה אינן אומרות לו דבר, ואין הוא מסוגל לתת את המקבילות הלועזיות: 1882; 1900; 1914; 1938.

 וכן הלאה וכן הלאה. בנוסף לעצם החשיבות העצומה של הלוח העברי, שהוא הבסיס לכל החיים היהודיים, העבריים והישראליים, יש לתאריכים העבריים חיים משלהם. אי ידיעתם היא ניתוק הקשר עם הנוף והטבע של ארץ-ישראל; אי ידיעתם היא פגם גדול בהבנה המעמיקה של "הזמנים היהודיים" שבתוכם חיה ונושמת הספרות העברית, לפחות הספרות העברית הקלאסית. התעלמות מן הלוח העברי מנתקת את הקשר עם התרבות העברית ודומה למי שלומד ספרות עברית בתרגום.

המגמה של החייאת "פרשת השבוע" לקהל המשכיל החילוני, היא מבורכת, אבל עד כמה באמת הוא חי בתוכה? האם אפשר לקרוא סיפור של מנדלי, מיכה יוסף ברדידצ'בסקי,  דבורה בארון ועגנון, בלי ידיעת "הזמן היהודי"? הוכחת חשיבות הלוח העברי כאחד התנאים להבנה מעמיקה של יצירות הספרות העברית מחייבת ניתוח פרשני החורג ממסגרת זו.
 
אותיות התאריך העברי יוצרות מילה, והמילה היא ממשות, עצם, הווייה. היא יוצרת מציאות. היא המציאות. העולם נברא במאמר (אבות ה א). שנת 1882 איננה רק תרמ"ב, שנת העלייה הראשונה, אלא היא שנה משיחית, באמונתם של עולי תימן, שהגיעו לארץ בשנת "אעלה בתמ"ר", על פי שיר השירים (ז' 9).

שנת 1914 איננה רק שנת תרע"ד, אלא היא שנת "ותרעד הארץ" (ת"יו מנוקדת בחיריק), אותה שנה שבה פרצה מלחמת העולם הראשונה, שזעזעה את העולם בכלל ואת העולם היהודי בתוכו.

שנת 1938 איננה רק תרצ"ח, השנה שקדמה לאימי מלחמת העולם השנייה, אלא היא גם שנת "תרצח" ולכן, כדי שלא לכתוב ולהגות מלה איומה זו, ריככו אותה ושינו את סדר האותיות וכתבו: תרח"ץ או: תרח"צ. הוא הדין בשנת תשמ"ד (1984) שנהגו לכתוב: תשד"ם או: תשד"מ. אלה רק שלוש דוגמאות מתוך שפע גדול מאד. 

ההיסטוריה היהודית רצופה בתאריכים עבריים: לא רק "גזרות ת"ח ות"ט", כינוי לימי ההרג שהרגו הקוזקים בהנהגתו של חמלניצקי ביהודי אוקראינה (1648 – 1,649) אלא גם "פרעות תרפ"א" היא השנה, שבה נרצחו ברנר וחבריו ב1 במאי 1921; "מאורעות תרצ"ו -תרצ"ט" (המרד הערבי 1936 - 1939); ה"א באייר תש"ח ועוד הרבה מאד.

בדורות הקודמים, כל ספר עברי, שציין את תאריך הופעתו, רשם בשוליו את שנת ההופעה העברית, עם או בלי האלפים של השנה: לפ"ג = לפרט גדול, כלומר, עם הזכרת האלפים לבריאת העולם: ה'תש"ח; או: לפ"ק = לפרט קטן, כלומר, בהשמטת האלפים מבריאת העולם: תש"ח. את השנה העברית נהגו לציין בגימטריא מקורית, מפולפלת עסיסית במיוחד.

 כך, למשל, כדוגמה יחידה מתוך רבות מאד, כתב  דוד יוסף זאמושטש בשער המחזה שלו: 'פלגש בגבעה', שהופיע ב"ברעסלויא" (היא ברסלאו שבגרמניה) ב"יום ה', כ"ג טבת": "בשנת חטפו להם נשים לפ"ק", שמניין אותיותיו בגימטריה הוא 578, כלומר בשנת תקע"ח (1818). (נעמי זהר 'באור חדש', תשס"א). בכך התאים את הפסוק לתוכן המחזה, תוך ציון השנה בגימטריא, שהיה קל בשעתו לקוראים, ולא רק ליודעי ח"ן.                                                                                                          

תאריכי גימטריאות אלה הן אמנות בפני עצמה, שהושקעו בה כוח יצירה והמצאה גדולים, אבל מעטים היום הם בני בית בה.
לצד התאריכים העבריים, סומנו בעבר בספרים רבים,  מספרי העמודים באותיות עבריות, שחזקה על כל קורא עברית לרוץ בהם. אבל מה רבים הם כיום המתקשים בכך, ולא מעטים הם אלה שאינם מבינים אפילו במה המדובר, וכשרואים אותיות עבריות כמספרים סידוריים, נדמה להם, שלא במספר סידורי מדובר אלא במילים: סד (64); פג (83); צד (94) !

ואיך ידעו חוקרי הספרות העברית וקוראיה, שסונטה היא שיר זה"ב כיוון שזה"ב בגימטריא 14 כמספר שורות הסונטה?
האם תהיה זו טעות לחשוב שלא הכל  יכולים לרוץ בסדר אותיות הא"ב? ולא רק בסדר חדשי השנה העבריים? דומה שרק שירה המפורסם של נעמי שמר, המקשר בין חדשי השנה העבריים ומחזור החיים בטבע ובנוף הארץ-ישראליים, משמש סכר בפני שכחה מוחלטת: "בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד".

למותר להוסיף שהמסקנה היא שיש צורך לחזור אל הלוח העברי ולהשיב אותו למחזור החיים של הפרט, כחלק מחזרה אל "הגרעין הקשה" והמשותף של התרבות העברית. אני מאמינה שיסוד משותף זה אכן קיים, והוא המאחד בכל זאת את כל פלגי העם. אין הוא נחלת "הדתיים" בלבד, כשם שאין לזהות את הלע"ז על כל מרכיביו עם "החילוניים". "גרעין קשה משותף" זה, הוא חלק מאותה הווייה חמקמקה ובכל זאת קיימת ומשותפת לכל, של התרבות העברית והישראלית. כן, גם הישראלית.

האם אין דברים חשובים יותר לעסוק בהם מאשר חזרה אל הלוח העברי ותאריכיו? בוודאי שיש. האם יש בכלל סיכוי לשינוי צורת החשיבה ולדרכי ההוראה? קשה לדעת.

קריאה זו לחזרה אל הלוח העברי צריכה להיות חלק ממגמה כוללת של הצורך בהחלפת השמות הלועזיים של בתי העסק ברחובות; וחלק ממלחמה כוללת בלע"ז בכלל, ובקלקולי הלשון העברית הנשמעים על כל צעד ושעל  והמשבשים את השפה עד לבלי הכר.

כשאופים עוגה, יודעים מה מכניסים ובדרך כלל יודעים גם מה יוצא. בחינוך כמו בחינוך. יודעים מה מכניסים, אבל התוצאות מי ישורן. ובכל זאת מי שמאמין  בחשיבותן ובכוחן של התרבות והספרות העברית לדורותיהן כבסיס לקיום עם, צריך להמשיך ולהיאבק עליהן כדי לחיות בתוכן.
החברה הישראלית צריכה לחזור לברית שבין שני הלוחות, העברי והכללי, ולאחוז גם בזה וגם בזה.

המסה פורסמה לראשונה ב'ידיעות אחרונות. ספרות', ערב שמחת תורה, כ"א בתשרי תשס"ו (24.10.2005). עתידה להיכלל בספרה של נורית גוברין: 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה', כרך ג', העומד להופיע בהוצאת כרמל.