תקציר: כיצד בונים חברה ערכית, חברה שגם אם לא כל פרט בה חי באופן מלא את ערכי החברה, הוא לפחות נמצא בתוך שיח ערכי, שיח מוסרי, שיח גבוה ולא שיח נהנתני-הדוניסטי הממוקד בפרט ובתועלת שהוא מפיק למען עצמו מהחברה שסביבו. ברצוני להציע תובנה מסוימת, שהינה חלק קטן בלבד מתפיסה יהודית כוללת, הפועלת לבניין חברה ערכית.
חגי ישראל, הן אלו שכתובים בתורה והן אלו שנקבעו במהלך הדורות, כוללים תחושות שונות ואף מנוגדות. שמחה בסוכות וכובד-ראש ביום הכיפורים, אבלות בט' באב ועליזות בפורים, חגיגה לאומית ביום העצמאות (כן, זהו חג דתי) ועצב לאומי בי"ז בתמוז. חגי ישראל הם רבגוניים, ועל פניו קשה למצוא להם מכנה משותף.ברצוני להציע מכנה משותף לפִרטי המערכת המגוונת של מועדי ישראל, מכנה משותף אשר לדעתי הינו רלוונטי לכל אדם, אף למי שאינו חש מחויבות לקיים את המועדים מתוקף צו דתי ועל פי כללי ההלכה.
נפתח בהווה האקטואלי, וממנו נעבור אל חגי הנצח.
חברה ערכית או חברה בהפרטה
אחת ההשלכות החברתיות של מלחמת לבנון השניה היא העיסוק האינטנסיבי בבעיית ההשתמטות מהשרות הצבאי, בימים בהם חולקו עיטורים וצל"שים ללוחמים מסורים שחלקם אף מסרו את נפשם בגבורתם, התפתח שיח ציבורי נרחב המכוון כנגד ההשתמטות.
ישנה השתמטות אידיאולוגית, של חרדים מחד ושל פציפיסטים מאידך, ואל תופעה חמורה זו לא אתייחס בדברי אלו. אך ישנה השתמטות הנובעת דווקא מהעדר אידיאולוגיה, מתפיסה אגוצנטרית שממוקדת כל כולה ב"אני כאן ועכשיו". ההשתמטות חסרת האידיאולוגיה היא אמנם תופעת קצה, אך אין לזלזל בה, הן משום שהיא הולכת ומתרחבת, והן משום שהיא משקפת תהליכים חברתיים עמוקים יותר המשפיעים בצורות שונות על החברה הישראלית כולה.
סיבות רבות יש למעבר של החברה הישראלית מחברה אידיאולוגית לחברה המפגינה ציניות לערכים. אנו בעידן של הפרטה, שירותי בריאות ובתי ספר מופרטים, קיבוצים שהיו חוד החנית של האידיאולוגיה השיתופית מפרקים את השותפות הכלכלית. בנוסף לכך, אנו בעידן של גלובליזציה – תופעה כלל עולמית הפורמת את המארג הלאומי ברחבי העולם וגם כאן בישראל. גורמים אלו ואחרים מובילים את הפרט להתמקד בחיי עצמו ולהתעלם מהצורך לקחת אחריות ולדאוג לאחרים שסביבו.
מנגד, הצל"שים הם ביטוי להקרבה העצמית הנעלה ביותר למען האחר, למען המדינה ולמען ערכים. סרן (במיל.) ד"ר איגור רוטשטיין הי"ד לא היה מטפל בפצועים תחת אש אילו היה חי את הכאן והעכשיו בלבד. סרן רועי קליין הי"ד לא היה מציל את חיי חייליו במחיר חיי עצמו אילו לא היה חי חיים ערכיים.
כיצד בונים חברה ערכית, חברה שגם אם לא כל פרט בה חי באופן מלא את ערכי החברה, הוא לפחות נמצא בתוך שיח ערכי, שיח מוסרי, שיח גבוה ולא שיח נהנתני-הדוניסטי הממוקד בפרט ובתועלת שהוא מפיק למען עצמו מהחברה שסביבו. ברצוני להציע תובנה מסויימת שהינה חלק קטן בלבד מתפיסה יהודית כוללת, הפועלת לבניין חברה ערכית.
זכרון מֵידע ותודעה
לכל חג ומועד בלוח השנה היהודי יש משמעות עצמית וייחודית, המשותף לכולם הוא העובדה שהם מציינים ארוע היסטורי קיצוני, לטוב או לרע, חורבן או בניין, גלות או גאולה. אך מעבר למכנה המשותף של החיבור לעבר, יש מכנה משותף תודעתי היונק מן העבר ומכוון אל ההווה והעתיד. תודעתנו היהודית מעוצבת במידה רבה על בסיס זכרון העבר. ישנן שתי רמות של זכרון – האחת, זכרון פאסיבי, מידע הצבור בתאי הזכרון שבמוחי. השניה, זכרון אקטיבי הַמְפַעֶם בתוכי באופן מתמיד, אין זה מידע בלבד, אלא חווית קיום ממשית ועכשווית של העבר, זהו זכרון ההופך מֵידע לתודעה.
הביטוי הבולט ביותר לחוויה הקיומית של החגים, הם דברי הרמב"ם ביחס לליל הסדר: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה משעבוד מצרים". הציווי אינו מתמצה בזכרון, וגם לא בשחזור העבר בהווה, אלא בתחושה שהעבר שרוי בתוך ההווה, בהעתקת האני של ספטמבר 2007 אל חווית הגאולה שהתרחשה "שם ואז" בחודש ניסן לפני 3,500 שנה.
אין זה משחק של "כאילו", אלא ממשות, איננו רק חולמים על העבר אלא חשים אותו, ובכך אנו ממוססים את החומות שבין העבר להווה ומכניסים את העבר אל תוך חיי היום-יום. אנו שואפים למגע ישיר עם הזכרון כדי לחוות אותו כעת ולא רק לדעת את אשר התרחש בעבר. חגים הם חיבור על-זמני של העבר עם ההווה.
תודעת הזמן וערכים
מהי משמעותה המעשית של תודעה זו? כיצד היא משפיעה על החיים?
תודעת הזמן היהודית ביחס לעבר ולעתיד תתחדד בעזרת נפוליון. מסופר על נפוליון שבמהלך כיבושיו הרבים פגש אי-שם במזרח אירופה יהודים היושבים על הרצפה, בוכים ומתאבלים.
לשאלתו בדבר האסון שגרם להם להתאבל, הוא הופתע לשמוע מהם שהם מתאבלים על חורבן בית המקדש שהתרחש 1,800 שנים מוקדם יותר, התאריך היה תשעה באב. נפוליון התפעל ואמר בחכמתו, שעם שזוכר את חורבן המקדש שנים רבות כל כך, יזכה גם לראות בבניינו. במילים אחרות, מי שעולמו מתרחב אל העבר הרחוק עתידו גם כן ארוך טווח, ולעומתו מי שעולמו מצטמצם לכאן ולעכשיו וזכרון העבר שלו פועל לטווח קצר בלבד, גם עתידו יצטמצם וילך.
מי שחווה את חנוכה ולא רק נהנה מהסופגניות, מי שמפנים את משמעותו הכואבת של צום גדליה ולא רק ממתין בקוצר רוח לשעת סיום הצום, זוכה להרחבת אופקים, הוא חי בתובנות רחבות יותר על העבר וממילא גם על העתיד. הוא לא ממוקד ב"כאן ועכשיו", יש לו אורך רוח וסבלנות לעתיד הרחוק.
ראייה זו משפיעה גם על ההווה, החגים מובילים אותנו לחשיבה ערכית. בחנוכה אנו מצווים להדליק נרות בחנוכיה המונחת בחלון הפונה לרשות הרבים (ולא במרכז הסלון!), הנימוק ההלכתי לכך הוא "פרסום הנס", כלומר – הנרות הן תזכורת לכל הציבור הרחב ההולך ברחוב, תזכורת על העובדות ההיסטוריות ועל משמעותם הרוחנית - הנס. כלומר, החג מוביל אותנו אל חשיבה תיאולוגית, מהו נס ומהו טבע? איזה דור זוכה לנס ואיזה לא?
מצוות חברתיות רבות בתורה דורשות יחס הוגן לשוליים החברתיים, הנימוק החוזר ונשנה בתורה הוא: "כי גרים הייתם בארץ מצרים". ממילא, חג הפסח מציף מחדש מדי שנה הן את זכרון הסבל שלנו בעבר הרחוק והן שאלות מוסריות על סבל בחברה בה אנו חיים היום. כיצד נתייחס לחלש? מהי מחויבותנו לעובד הזר? מהי עמדת היהדות ביחס לפערים חברתיים ולשכר מינימום?
חג הפסח, יום ההולדת הלאומי, מציף כמובן שאלות על מהות עם ישראל ועל קשריו עם הקב"ה, בוראנו וגואלנו.
לחילופין, ניתן לחגוג את חג הפסח ברמת המצוות המעשיות ולא ברמת התודעה הרוחנית, ניתן לשיר בקול רם "חד גדיא", להיזהר מאכילת חמץ, להחביא את האפיקומן, וליהנות מהחופש. אך זוהי נטילת נשמת החג מגופו של חג, זו עלולה להיות אגוצנטריות בלבוש דתי. הרמב"ם מכנה שמחת חג כזו בניסוח חריף וביקורתי: "שמחת כריסו" – הכרס שמחה מהאוכל.
כל חג מדגיש ערך או ערכים, אדם השקוע בפרנסתו, בתחביביו, במשפחתו ובשאר עיסוקיו זקוק למנוף שירים אותו לחשיבה ערכית, החג הוא הזדמנות נפלאה לכך.
המעבר מההווה אל הנצח איננו בריחה מקשיי החיים, אלא הזדמנות לראות טוב יותר ועמוק יותר את המציאות בתוכה אנו חיים. הַמְרָאָה אל אירועי העבר מעשירה את ההווה ע"י ראייה ערכית וחשיבה מעמיקה על החיים. אדם, החווה את החגים באופן ממשי, חי במערכת בה הוא נשלף מהמציאות אל העבר כדי לחזור אל המציאות כאדם חדש שאינו רק בשר ודם אלא גם איש רוח.
כבלי ההלכה
יש דמיון רב בין התפיסה שהוצגה בהרחבה זה עתה לבין אמרתו הידועה של יגאל אלון: "עם שאינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל", אך בצד הדמיון ישנו גם פער משמעותי. בניגוד לתפיסתו של אלון, ההלכה אינה מסתפקת בניסוח הערטילאי של "כבוד" לעבר, היא דורשת מעשים מוגדרים, מצוות ברורות שדרכן נגיע לחוויה קיומית ממשית של העבר בהווה.
עוצמתה האדירה של ההלכה היא בכך שהיא מחייבת את כולם לחזור ולזכור את בריאת העולם מידי שבת בשבתו, ולעשות חשבון נפש אישי משפחתי ולאומי מידי שנה בשנה בראש השנה וביום הכיפורים. התנ"ך תיעד את האירועים, ואילו ההלכה יצקה תבנית מחייבת שלא מאפשרת לשומרי ההלכה להתחמק מרצון או בשגגה מהזכרון. יש אנשים שמקבלים את הערכים ואת הצורך בזכרון היסטורי, אך מביעים התנגדות לפרטי הפרטים של ההלכה היהודית. האם יש דרך אחרת לקיים חיים משמעותיים וערכיים שיישמרו לאורך שנות דור ללא קוד הלכתי מחייב?
בחברה הישראלית יש מבנה ברור לזכרון השואה. נקבע יום אחד בשנה בו כולנו מאוחדים סביב זכר השואה, וביום זה מקיימים טקסים ממלכתיים יחד עם פעילות בבתי הספר, בתי הקפה ובתי הקולנוע נסגרים על פי חוק. אם יעלה מישהו רעיון להפריט את זכרון השואה, ע"י נתינת חופש לכל אדם לבחור את יום השואה האישי שלו, ואת הדרך האישית שלו לזכרון, יעמדו מולו כחומה בצורה מנער ועד זקן ויטענו שרעיון זה הוא מתכון בטוח לאבדן הזכרון. ללא אחידות, ללא כללים משותפים, ללא צביון קבוע שיישמר לאורך ימים ושנים הזכרון יתפוגג מאליו. אך גם במבנה הקיים היום יש חסרון, הוא אינו מחייב כל אדם ואדם בזכרון אלא מניח תשתית חברתית המאפשרת לכל המעוניין לזכור את השואה.
אי אפשר לסמוך על הרצון הטוב של העם, ואי אפשר להסתפק בטקסים הרשמיים, המשודרים בערוץ הטלוויזיה הממלכתי, שהרי יהיו רבים או מעטים שיזפזפו בכבלים לערוץ התורכי ויוותרו על הזכרון, הערכים והרוח. צריך שכל יהודי ויהודי יזכור את השואה ויזכור את חורבן ביהמ"ק. ההלכה היא מנגנון עממי המתייחס לכל שכבות האוכלוסיה כדבר מחייב. החגים הם כבלים נפלאים.
לסיום
מדינת ישראל זקוקה לערכים כאוויר לנשימה, ערכים נותנים אורך רוח, ראייה היסטורית מעניקה סבלנות. אלו מצרכים כל כך חיוניים במזרח התיכון, זהו צורך קיומי.
אכן, יש דרכים נוספות להגיע לחברה ערכית, יש מקורות רעיוניים ופילוסופיים רבים ומגוונים למוסר, אך המערכת ההלכתית של החגים היא מערכת לאומית ולא אישית, היא מחייבת ולא בחירית, היא בעלת מבט היסטורי ולא תלויית זמן ומקום; זהו מקור קשייה בדור בעל אוריינטציה אינדיבידואליסטית, אך זהו גם מקור עוצמתה ועמידותה לאורך אלפי שנים.
יהדות בעיני היא דת ולא תרבות, מבחינתי היא מחוייבות ולא בחירה, אך יש בה עוצמה גדולה כל כך, שגם אם משנים את תפקודה והופכים אותה לתרבות, יש בה הרבה ללמד לדורות.
[] אף חגים שביסודם אינם חגים היסטוריים זכו במדרשים לקישור לארועים היסטוריים, למשל - ר"ה הוא יום לידת יצחק, ביום הכיפורים קבלו ישראל את לוחות הברית שניים.
