תקציר: האם על מסורת להיות דתית? האם מסורת ללא דת אפשרית? לשאלה זו אין סימוכין היסטוריים שכן המצב בו היא נשאלת הוא חדיש. בנוסף לצורך במסורת, יש אולי גם צורך בדת, ואם כן הדבר, אזי לצד המסורת החילונית צומחת דת חילונית. מבשר הדת החילונית היה הסוציאליסט האנרכיסט ז'ורז' סורל, שהמליץ בהדגשה על יצירת מיתוסים ─ כלומר שקרים ─ לשם מטרות מדיניות, ותלמידיו היו ממבשרי הפאשיזם. היום סוציולוגים מכירים בקיום מסורות וחגים וטקסים חילוניים, בעיקר לאומיים. בישראל יש בלבול גדול בעניין זה, כי המילה "חילוני" משמשת בה במובן של "עוין לדת", במקום המובן "ללא שייכות דתית", דהיינו לא קדוש ולא טמא.
חגים בישראל שונים מחגים בכל מקום אחר בעולם. לדאבוני איני יודע רבות על האוכלוסייה שאינה יהודית בישראל, וגם על האוכלוסייה היהודית יש לי ידע מצומצם מאוד מאחר שכאן יש ריבוי מסורות, ושגרה של הוספות ושיבושים להן. אולי הדוגמה המפתיעה ביותר הוא הנוהג של ילדי משפחות שאינן שומרות-מצוות לנסוע באופניים ביום כיפור. מה ליום כיפור ולאופניים?
המסורת היהודית פיתחה תרבות של יחס מיוחד לחגים, השונה מאשר יחס של כל תרבות אחרת, חוץ מאשר אולי הכנסייה הקתולית. כל התייחסות לטקסים עתיקים היא בעיקר לכך שאי-אפשר לשמרם כלשונם ולכן הם עוברים שינויים. בדרך-כלל השינויים נספגים למסורת והשכחה מאפילה על העבר שהשתנה.
המסורת היהודית שונה: בה השינויים מובנים בטקסים: פעם עשינו כך ועכשיו אנו עושים אחרת. לא כן באשר למצוות העשיות: הן שונו, חלקן במפורש וחלקן לא. אך לא אדון בכך כאן. גם לא אדון בזכרון של טקסים ישנים, מלבד מלהזכיר כי כל התפילות שבמסורת היהודית הן תחליפים לפולחנים שבוטלו, בעיקר קורבנות בבית-המקדש שחרב.
המסורת הישראלית ברובה אינה דתית אלא תחליף בלתי-דתי לטקסים דתיים. מאחר שאין היא דתית, התמורות שבה נוטות להביא את הישן להישכח ואת החדש להיראות כאילו הוא מסורתי. וכך, באורח מוזר, המסורת שאינה דתית נראית יותר מחייבת עבור אלו התומכים בה, הגם שאין בה איסור על שינויים. חבל שהשינויים משכיחים את העבר, בעיקר כאשר הם רציונאליים, שכן הם רציונאליים ביותר כאשר הם תיקוני שגיאות. רצוי לזכור את השגיאות ולו רק בגלל הרצון שלא לחזור עליהן.
המשותף לטקסים הדתיים והלא-דתיים הוא השכנוע: חשיבות או משמעות הטקס היא בכך שהוא מבטא דעות מסוימות, והן חשובות פחות או יותר ומשתקפות בחיי היום-יום פחות או יותר, ויש צורך לדון במשמעותם זו. במסורת היהודית יש דיון רב במשמעות הטקסים אך לא בהשתקפותם בחיי היום-יום, וברור כי נדרש שהדעות המשתקפות בטקסים הן אמת לאמיתה.
כמובן שאף פעם לא היו כל הדעות מקובלות על הכל באותה מידה, אך הייתה מוסכמה כי כן הדבר, ולמוסכמה זו הייתה חשיבות רבה. אפשר לעמוד על-כך בקלות כאשר בודקים את חדירת המודרניות לרחוב היהודי (או אף הקתולי), כאשר הטקסים נשמרו יותר מאשר הדעות שהם מייצגים. וחשוב כי פרט זה מופיע לא רק בטקסים דתיים, כפי שאפשר לראות מטקס ההכתרה של מלכים בארצות מודרניות, בהן אין אדם נאור המאמין לרגע ביתרון בית המלוכה על משפחת האזרח הפשוט.
לישוב החדש בארץ-ישראל הייתה דעה נחרצת על תפקידו ההיסטורי. לא רק לכונן בית לאומי לעם היהודי, אלא גם לבנות את האדם היהודי החדש. זו הסיבה שהתנועה הקיבוצית מלאה תפקיד כה חשוב בהתפתחות הישוב החדש בארץ, למרות שהייתה מיעוט מזערי, ולמרות שהייתה חסרת בסיס כלכלי מתחילתה ועד סופה. חוסר הבסיס הכלכלי היה מוסתר ובכך הוא שימש באורח יציב את ההנהגה ששלטה בקרנות צדקה השונות (בעיקר הקרן הקיימת וקרן היסוד).
עודני חש את התימהון הגדול שחשתי בילדותי על חוזקה של הסתדרות העובדים ושל מפלגת פועלי ארץ-ישראל, לאור העובדה שמפלגה זו הייתה כה שנואה בציבור. במצב זה היה משקל עצום לתרומה לתרבות החדשה של ההתיישבות העובדת, כפי שהחקלאות היהודית נקראה אז. והמוקד היה חילון החגים היהודים המסורתיים, כלומר שלושת הרגלים וחג החנוכה.
ההגדה של פסח של הקיבוצים הייתה הדוגמה. היות והאוכלוסייה המקורית העתיקה הייתה חקלאית כמובן, היה לכל חג אופי חקלאי כמובן מאליו. חכמי התנועה החליטו, כי במהותם היו אלו חגים חקלאיים. באותו אורח ניתן לומר על החגים הלאומיים המודרניים שהם תעשייתיים. אין להתלונן על חילון החגים היהודיים המסורתיים אשר התבטא בטקסים של התנועה הקיבוצית: הם ענו על צורך מסוים ולכן הייתה מודעות רבה להם בכל היישוב היהודי שאיבד את הקשר ההדוק עם המסורת.
הסיבה העיקרית לכך הייתה נעוצה באידיאולוגיה הסוציאליסטית של תנועת-הפועלים היהודית בארץ-ישראל: הרדיקאליות שלהם חייבה בוז למסורת הדתית. בוז שעבר את גבול הבוז לדת, ושבכך מנע הכרה בצורך של אדם מן הישוב במסורת כלשהי. השאלה העמוקה היא, האם על מסורת להיות דתית? האם מסורת ללא דת אפשרית? לשאלה זו אין סימוכין היסטוריים, שכן המצב בו היא נשאלת הוא חדיש.
יתר-על-כן, בנוסף לצורך במסורת יש אולי גם צורך בדת, ואם כן הדבר, אזי לצד המסורת החילונית צומחת דת חילונית. כבר היינריך היינה הזהיר נגד דת כזו, שהיא מיתולוגיה לאומנית במסווה של פילוסופיה. פרידריך ניטשה יצר את הביטוי "דת חילונית", ואף הוא הזהיר נגדה, הגם שהיה אחד מהמעודדים את פיתוחה.
תלמידו מאקס וובר, מאבות הסוציולוגיה המודרנית, גם הוא חזר על אזהרה זו, וכידוע ללא הועיל, ויש סימוכין לדעה כי הוא היה גם-כן אחד ממחולליה. אבי הדת החילונית היה הסוציאליסט האנרכיסט ז'ורז' סורל, שהמליץ בהדגשה על יצירת מיתוסים ─ כלומר שקרים ─ לשם מטרות מדיניות, ותלמידיו היו מבשרי הפאשיזם.
היום סוציולוגים מכירים בקיום מסורות וחגים וטקסים חילוניים, בעיקר לאומיים. בישראל יש בלבול גדול בעניין זה, כי המילה "חילוני" משמשת בה במובן של "עוין לדת", במקום המובן "ללא שייכות דתית", דהיינו לא קדוש ולא טמא (המילה "טאבו" קיבלה את המשמעות של "טמא" הגם שפירושה "טמא או קדוש", דבר שלא יפתיע יהודי מלומד, היודע כי ספר תורה מטמא.
במשמעות המסורתית יש לומר כי החילוני הוא היפוכו של טאבו). כך עלתה השאלה, האם יש לומר הלל ביום העצמאות. הדבר מביא את המנהיגים הדתיים היהודיים בישראל למבוכה, כי החג אינו דתי והיהדות אינה מכירה בחגים כאלה. הם רק יכולים לצאת ממבוי סתום זה על-ידי ההבחנה בין היותם יהודים להיותם ישראלים. הדבר נדרש גם לפי דין תורה, שכן ישראל אינה תולדה של ביאת המשיח, ואילו הטשטוש בין היהדות שלהם לישראליות שלהם מביא אותם למשיחיות אשר ההלכה אוסרת עליה.
הם דבקים בטשטוש משום שיש להם בכך טובת הנאה, ובכך הם מועלים בתפקידם. הראיה לכך היא כי הם הפכו את חגי העם היהודי לחגי האומה הישראלית, אשר רבים מבניה ובנותיה אינם שומרי מצוות. הכפייה עליהם לקיים את החגים הללו ללא כל יהדות מביאה את ילדיהם לנסוע באופניים ביום הכיפורים, כי באותו יום אין שימוש בכלי רכב ממונעים, אך גם אין תפילות בבית-הכנסת.
הם אינם יודעים מה הם עושים, וגם מוריהם הרוחניים אינם יודעים, כי הם כובשים את ראשיהם בטליתותיהם, שכן הם משתמשים בקודש כבחול, כמו בנות היענה הכובשות את ראשיהן בערמות של חול.
