תקציר: תהליך ה"גיור" הציוני של החגים נעשה בשלבים שונים של מחק, העתק והדבק. כך, למשל, נמחק כליל סממן נס פך השמן. המכבים לא הוצגו כלוחמים למען יוכלו לקיים את מצוות הדת אלא כגיבורים לאומיים המבקשים להשתחרר מעולו של שלטון זר. חגי מתן תורה, פסח וסוכות, שגוירו והיו לחג הקציר והאסיף, הפכו כיום הזה ליום חגם של הפיליפינים והתאילנדים, עובדי האדמה האמתיים, שנותרו בישראל. הבעיה הגדולה של התרבות הישראלית בת ימינו ביחס לחגים היהודיים אינה השמירה על דיני החג או מסורותיו אלא הבורות. מצד אחד, עם יהודי-דתי-מסורתי, שמקיים זיקה – ברמה זו או אחרת, לתרבות ישראל, מורשתה ומסורתה. מצד שני, עם ישראלי-חילוני-כנעני, שניתק מזמן, מרצון או מאונס, משורשיו והחגים. פער זה אינו מבטא רק תהום לשונית או תרבותית. הוא מבטא נתק עמוק מאד בין שני העמים, היהודי והישראלי.
"אחרי החגים" הוא אחד הביטויים החביבים והשגורים ביותר בתרבות הישראלית של המאה
ה-21. למרות זאת, אצל הרבה מאד אנשים, איבדו מזמן ה"חגים" את משמעותם המקורית, הדתית, ההיסטורית והלאומית. במקום זאת, הפכו בעיקר לעוד ימי חופש, נופש ובטלה מעבודה.
איך אומרים הילדים? "זה לא כוחות". לבית הכנסת ולשולחן החג כמעט ואין סיכוי מול הדילים והנופשונים של הרגע האחרון למרמריס ורודוס, או אניות הקזינו המפוארות, המשייטות ברחבי הים עמוסות ז'יטונים, הררי אוכל, רקדניות בטן ולפעמים, "רק בגלל הרוח", גם בסלסולי גדולי הזמר המזרחי. חגי מתן תורה, פסח וסוכות, שגוירו על ידי התנועה הציונית והיו לחג הקציר והאסיף, הפכו כיום הזה ליום חגם של הפיליפינים והתאילנדים, עובדי האדמה האמתיים, הכמעט יחידים, שנותרו בישראל. הם, ולא אנחנו, צריכים להתקבץ מכל הארץ ולשיר "סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים, מקצות הארץ באנו, הבאנו ביכורים".
יוצאים מן הכלל, שאינם מעידים על הכלל, הם ליל הסדר (ובמידה פחותה הרבה יותר: ראש השנה), ויום הכיפורים. בליל הסדר מתכנסת בהרבה בתים ישראליים המשפחה המורחבת לדורותיה. עם זאת, חייבים להודות שלא פעם דומה הארוחה החגיגית לעיסה דביקה של סוכר ודברי נימוס מאולצים, ובמקרה הפחות טוב, לסיר לחץ רותח במיוחד, הר געש המאיים להתפרץ בכל שנייה ולפלוט צרורות של לבה רותחת על כל הסובבים. ביום כיפור מושבתת כל המדינה מרצון (וברוך השם, עדיין לא מכוח חוק), ורוכבי האופניים חוגגים ברחובות הערים.
על אף מרידתה האידיאית בסממני הדת ופולחניה, שימרה התנועה הציונית משהו מן הלהט והרוח של החגים היהודיים. בראשית ימיה של הציונות עברו מעגל החיים ולוח השנה היהודי המסורתי גיור ציוני כשר למהדרין: החגים עוקרו, במידה רבה, מתוכנם הדתי, וניתן להם צביון חדש ומחודש.
בחיבורם על "הדת האזרחית" בישראל, כבר עמדו י' ליבמן ז"ל וייבדל לחיים א' דון יחיא על כך שהתנועה הציונית עשתה שימוש מושכל בחגים לעיצוב תודעה לאומית. מועדי השנה המסורתיים היו בידה כלי שרת לקידום רעיונותיה. לא במקרה "ניכסו" מנהיגי התנועה הציונית חלק מהחגים - כגון פסח, ט"ו בשבט וחנוכה - לצרכיהם, אך "דילגו" על אחרים דוגמת ראש השנה, יום הכיפורים ושמחת תורה - למרות מרכזיותם במסורת היהודית. מנגד, חגים בעלי משמעות משנית במסורת, כגון חנוכה, ט"ו בשבט, ול"ג בעומר, קיבלו שדרוג רציני והועברו לקדמת הבמה. גם תוכן החגים נשתנה בהרבה מקרים: הטקסים הועתקו מבתי הכנסת ורשות היחיד של הבית הפרטי למקומות ציבוריים הומי אדם, כגון ככרות הערים ושדות הקיבוצים, כשהמנהיגים הפוליטיים, בעיקר של האליטה היישובית, נוטלים בעיצובם חלק מרכזי.
בעוד שפסח ושבועות נחוגו בדרך חדשה, בעיקר בתנועה הקיבוצית (בערים המשיכו לקרוא את ההגדה המסורתית), היה חנוכה לחג "לאומי" בעל צביון "ציוני-אזרחי" חדש גם בערים: הדלקת נרות פומבית בכיכר העיר, אכילת לביבות וסופגניות, שירים וצעדות. מחג חנוכת המקדש(!) היה חנוכה לחג המכבים, חג החשמונאים וחג האורים, וגם "מרי חנוכה", עם ה"Chanuka trees", פרי פיתוחה של יהדות אמריקה, זכור לטוב. לא עוד "דמי חנוכה" אלא "Hannuka Gift", ובובה של יהודה המכבי במקום סנטה קלאוס.
תהליך ה"גיור" הציוני נעשה בשלבים שונים של מחק, העתק והדבק. כך, למשל, נמחק כליל סממן נס פך השמן. הציונים הראשונים ביקשו להטמיע בחג החנוכה בעיקר את המוטיבים של הגבורה והניצחון. לפיכך, המכבים לא הוצגו כלוחמים למען יוכלו לקיים את מצוות הדת אלא כגיבורים לאומיים המבקשים להשתחרר מעולו של שלטון זר. לנס פך השמן אין מקום בנרטיב הציוני של החג. החלוצים הוצגו כ"מכבים החדשים", ואילו שם תואר הכבוד "מכבי" (שבחוגים מסורתיים רואים בו ראשי תיבות של "מי כמוכה באלים ה'!") הפכה להיות תנועת ספורט המייצגת את יהדות השרירים. במקביל, הומרה הדלקת הנרות המסורתית ב"מרוץ הלפיד" מקברות המכבים לירושלים, סממן נוסף של היהודי החדש, רב האונים והשרירים.
בדרך זו הוחיו מחדש סוכות, פסח ושבועות כחגים חקלאיים, המבטאים את הקשר לאדמה; חנוכה ול"ג בעומר הוגדרו כחגי גבורה המבטאים את הכוח היהודי, ואת נצחון המעטים והחלשים על הרבים (ותוך התעלמות מודעת מן ההמשך: "זדים ביד עושקי תורתך"). ט"ו בשבט היה לחג הנטיעות (ולימים, יום הולדתה של הכנסת, בימים שבהם היו מעמדה ותדמיתה טובים מתדמיתה בימינו). על החגים המסורתיים הוספו יום העצמאות, ימי הזיכרון (לזכר השואה ולגבורה, לזכר חללי מערכות ישראל, ובעשור האחרון לזכר יצחק רבין), וימי חג "מגדריים" ומצומצמים יותר, כמו האחד במאי, "חג הפועלים", כ' בתמוז – יום פטירתו של הרצל, י"א באדר, יום נפילת תל חי; כ"א בתמוז, יום ביאליק, וכיוצא באלה.
למרות שנוצרו כחגיה של "דת אזרחית", שימרו מועדים וזמנים אלה סממנים רבים של מסורת יהודית. חוץ מן האחד במאי וכ"ט בנובמבר (כך דווקא, ולא 29 בנובמבר, הכלאה משונה שניסתה לטוות ישן בחדש, ולערב את התחומין שבין העברי והלא יהודי), נחוגו כל שאר המועדים על פי לוח השנה היהודי, והוקפד לציינם בתאריך עברי, שלגבי רבים מבני הדור שלנו הוא משהו ישן, חתום וסתום, שאין הם מוצאים בו ידיהם ורגליהם.
ה"חג" היחיד, שכביכול משמר עדיין מסורת זו של לוח השנה העברי הוא ט"ו באב, שהיה ל"חג האהבה". זהו חידוש יהודי מודרני, אך לא מקורי: חיקוי זול של ה-Valentine's Day, בתוספת חסויות מסחריות, הניזון בעיקר מגורמים בעלי עניין ואינטרסים כלכליים.
לגבי רוב הציבור בישראל של המאה ה-21, לוח החגים היהודי המקורי נותר כמשהו וירטואלי למדי, זיכרון עמום מן העבר הרחוק. רק התמונות המסורתיות בעמודים הראשונים של גיליונות ערב החג עם הכותרות הכחולות, או ה"אייטמים" החגיגיים באמצעי התקשורת האלקטרוניים, המופיעים במחזוריות מופלאה, כמו להקת ציפורים נודדות - באמצעי התקשורת, נותנות לנו תזכורת ממעגל החיים היהודי, שהיה כאן פעם.
ומשום מה, למראיהן יש תחושה של דז'ה ווּ, של "בסרט הזה כבר היינו": כמעט תמיד זו אותה סצנה סכרינית ומתקתקה: תוקע בעל חזות תימני, עם פאות ארוכות וחבוש טורבן מפוספס, התוקע בשופר תימני מסולסל (למה תמיד תימני?) ליד הכותל בערב ראש השנה; תרנגולים מבועתים שעושים 'רונדלים' מעל לראשם של ילדים חרדים, בערב יום הכיפורים; נשיא המדינה המחזיק בלולב ואתרוג מכודנים כאילו היו רובה אם 16; שרת החוץ המדליקה את החנוכייה ומזמרת בעוז "מעוז צור"; והילדה היפהפייה, הכי יפה בגן, עטורת הזר שמחזיקה בידה סלסלת פירות בערב שבועות.
לעתים, נזכרים החגים בעטיים של קוריוזים משונים, שיש המבקשים להפוך אותם לסקנדלים תקשורתיים, מתוזמרים ומתוזמנים היטב, ולרכוב באמצעותם על גלי התהילה של הפרסום לשעה. כך, למשל, הריטואל השנתי הקבוע, של הויכוח על הזזת שעון הקיץ בשל ימי הסליחות, צום הכיפור או ליל הסדר המתקרב ובא. וכך באשר לניתוקם קודם הפסח של ירושלים וערים חרדיות נוספות ממי המוביל הארצי הנחשבים כ"נגועים בחמץ". גם החקיקה הדתית, ובניה-נכדיה הבג"צים למיניהם, תורמים לשימור מסוים של לוח המועדים היהודי במדינת ישראל, וגם חוק החמץ וחוק תשעה באב זכורים לטוב בהקשר זה.
מי שיסתכל בעמודי הספרות של עיתוני החגים, שפעם – רק לפני כשני עשורים – עוד היו חגיגת תרבות יהודית, יוכל למצוא בהם רק זכר, לפעמים עלוב, לחגים היהודים. אפילו הסיפור של עגנון, שהיה חלק בלתי נפרד משגרת החג של עיתון "הארץ", הלך והצטמק במשך השנים. למקראו במשך עשרות שנים, נדמה היה לך שעגנון כתב לאחר פטירתו הרבה יותר משכתב בחייו. וכשיבש המעיין המקורי, החלו מתפרסים המכתבים אליו ומאליו, ושברי הזיכרונות של מקורביו, וכל מי שחשב עצמו לאחד ממקורביו. אבל גם כל זה נגמר יום אחד.
את מקומם של פיוטי החג הימי ביניימים, והמאמרים המלומדים על מנהגי החג ומשמעויותיו, החליפו תחרות הסיפור הקצר וביקורת מלומדת על ספרות פמיניסטית פוסט-מודרניסטית. מבלי לזלזל כהוא זה בחשיבות האחרונים, דחיקתם את הראשונים צריכה לעורר מחשבה נוגה ביחס למקום החגים היהודיים בתודעה הציבורית הישראלית הכללית. רק הטרנד האופנתי, של בתי המדרש הפלורליסטיים שלא היו קיימים לפני 15 שנה, משמרים את מסורת החג, אך גם פעילות מבורכת זו – של "עלמא" ו"אלול", ואלפי הנוהרים בליל שבועות לשמוע שיעורים ברחבי ירושלים (ומעט בתל אביב), או מקיימים סיורי סליחות וקצת ריקודי שמחת תורה, מתקיימים בקרב אוכלוסיה אליטיסטית מסוימת ומובחנת היטב.
אחרים מבקשים לברוח מתחושת המועקה שמשתלטת עליהם בתקופת החגים, מטפסת במעלה הבטן וחונקת את הגרון. כשהיו קטנים, היה הסבא או ה"זיידע" לוקח אותם לבית הכנסת הישן, "שלפחות ידעו מה זה". גם הסבתא הייתה עושה את שלה, ומפתיעה מן האגף, מנסה לפתות אותם באמצעות חתיכה של "געפילטע פיש" עם עין עשויה מגזר, צפה בתוך ג'לי רוטט של ציר דגים, מרק עוף צח שבו צפות כופתאות בשר, קרעפלאך מעשה ידיה להתפאר. משבגרו והיו לאנשים יצאו לחירות. הם הרי אנשים פתוחים, חופשיים, ליברליים, שלא מחזיקים עוד מהשטויות האלה.
בני המזל הנמנים על חוג מובחר זה יקפידו לבלות בתקופת החגים מדי שנה בחוץ לארץ, רצוי בחברת ידידים שיסיחו את דעתם מהמטען הכבד והמעיק של המורשת היהודית שהונחת על שכמם, שלא בטובתם, על ידי בית אמא ואבא. למצער, יסתפקו במדריכי הישרדות אלטרנטיביים, שעלו כפורחים בשנים האחרונות: "איך לשרוד את יום הכיפורים ולהישאר בחיים", באמצעות טיולי כיפור לכל המשפחה, ארוחה מפסקת במסעדת השרימפס המקומית ושבירת צום בבר המדליק, מבחר אתרים שאפשר להעביר באמצעותם את החג, ועוד שלל רעיונות יצירתיים כגון אלה.
מהן הסיבות לכך? ניתן למנות כמה גורמים, למן הסלידה שהצליחו הממסד הדתי והמפלגות הדתיות על שלוחותיהם לעורר בקרב חלקים ניכרים מן הציבור כלפי כל דבר שריח יהודי נודף הימנו; רמתו הירודה של החינוך ההומניסטי בכלל, והחינוך לערכי תרבות יהודיים – לאו דווקא דתיים – בפרט; השפעות כלל עולמיות של חילון ונטישת המסורת, מי בבעיטה ומי בסתם אדישות.
אך ראש לכל היא הבּוּרוּת. לפני כמה שנים, הזמינה לשכת עורכי הדין את חבריה ליום כיף ב"חול המועד חנוכה". רב חשוב אחר נתבקש לבוא להרצות באחד מימי החנוכה בבית ספר מכובד באחת הערים הגדולות, כשהמארגנים מבטיחים שיכינו לו חדר בו יוכל לשהות כל ימי החג, כיוון שיהא מנוע מלנסוע בחג החנוכה...
תמה אני כמה ישראלים מצויים, אפילו אלה שנתקלו פעם בביטוי עצמו, ידעו שמקור הכותרת של מאמר זה – "כתרנגולים בבני אדם", הוא מנהג ה"כפרות" בערב יום הכיפורים (שבאופן אישי אני סולד ממנו). התרנגול המסכן שעומד לשחיטה, על לא עוול בכפו, מתבונן בפליאה באדם המסובב אותו מעל לראשו תוך כדי קריאת פסוקים, שהראשון שבהם הוא "בני אדם יושבי חושך וצלמוות". בעבר, היה המנהג המשונה, שמזכיר טקסים פגאניים בשבטים אפריקניים נידחים, אבן פינה בתרבות היהודית, אך כיום – בדומה למנהג חג רבים אחרים – נותר רק כשריד עמום לפולקלור עממי.
זוהי דוגמא, אחת מני רבות, לפער שקיים כיום במדינת ישראל, הידועה בציבור כ"מדינה יהודית ודמוקרטית", בין שני העמים שחיים בה. מדינה אחת – לשני עמים.
מצד אחד, עם יהודי-דתי-מסורתי, שמקיים זיקה – ברמה זו או אחרת, לתרבות ישראל, מורשתה ומסורתה. מצד שני, עם ישראלי-חילוני-כנעני, שניתק מזמן, מרצון או מאונס, משורשיו והחגים. בשביל האחרון, החגים הם משהו זר, אם לא מנוכר. לעתים מטרד, ולרוב משהו אקזוטי, השייך לעולם של אתמול.
הבעיה הגדולה של התרבות הישראלית בת ימינו ביחס לחגים היהודיים אינה השמירה על דיני החג או מסורותיו אלא הבורות. מעם הספר היינו לעם הארץ, ואם פעם חלמה אם יהודיה שבנה יהיה מאור הגולה, היום היא מייחלת ומתפללת שיצמח ויהיה מאור הגוֹל, או למצער "כוכב נולד".
חלק מבני העם הישראלי המצוי יספרו לחבריהם בפליאה כיצד חוו, לראשונה בחייהם, חוויה מרגשת בסדר המגניב שעשו בליל הפסח האחרון עם חבריהם לטרק בקטמנדו שבנפאל. אחרים יספרו בהתרגשות על בית הכנסת הראשון שאליו נכנסו בחייהם, במיניאפוליס או בבוקרשט.
אצל רבים, "ראש השנה" הוא ראש השנה האזרחית, יום כיפור היה לחג האופניים, סוכות הפך שם קוד לדיל של הרגע האחרון לטוסקנה או מרמריס, חנוכה היה שם נרדף לחג הפסטיגלים וההצגות לילדים. פורים הוא מועד מצוין לחופשת סקי בהרי האלפים, ופסח היה לחג הפיתות הקפואות והטיולים לחופי סיני.
ההתרחקות מלוח החגים היהודי ניכר היטב גם בפער השפה העצום. מגדל בבל הישראלי הצמיח כאן בליל של שפות: עברית. ארמית. צה"לית. תנ"כית. גששית. ביאליקית. אלתרמנית. עגנונית. שינקינית. רק נדמה לנו שאנו מדברים באותה שפה.
הסופר חיים באר סיפר פעם בהשתאות, כי בהרצאה שנשא לפני תלמידי תיכון בנושא חגי ישראל, תיאר להם בהתרגשות את אהבת הנעורים שלו: ה"מחזור" של סבתא שלו. בתוך שניות פרצה כל הכיתה בצחוק רועם. כמה מן היושבות בשורה הראשונה העלו סומק על פניהן, כשהסופר הנבוך לא הבין על מה המהומה. כשנפל האסימון, לא ידע את נפשו.
עמיתו, המשורר רוני סומק, שניצב פעם בפני קבוצת תלמידים, ניסה לתרגם להם מעגנונית לעברית מודרנית את הסיפור "בדמי ימיה": "אמי מתה עלי בצעירותה", פתח וקרא בפאתוס. אחד התלמידים, שלא הבין גם את התרגום, הרים את היד: "למה רק בצעירותה היא מתה עליו? מה, עכשיו, היא כבר לא אוהבת אותו?".
באחד משיעורי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, אגב הילוכנו באחד מנתיבי המשפט העברי, הזכרתי את שמו של מחבר ספר הכוזרי, ריה"ל-רבי יהודה הלוי. לנוכח עיני העגל שנתלו בי, ביקשתי לדעת מה יודעים תלמידי, בני המאה ה-21, דור ה-SMS, על האיש ותרומתו לתרבות היהודית. למרבה הפתעתי, איש מכל הנוכחים, כולם מן הסתם משפטנים מבריקים לעתיד, בעלי ידע כללי ואינטליגנציה מעל לממוצע, לא היה יכול לנקוב בשם הספר שחיבר (אחד ידע שיש על שמו רחוב בתל אביב). מיואש לחלוטין המשכתי ושאלתי, בניסיון אחרון להציל משהו מכבודם האבוד, אם מישהו מהם שמע פעם על מקומו המרכזי בשירה העברית, או היכן חי האיש? האצבע שהורמה בשורה האחרונה, מהוססת משהו, עודדה את רוחי: "כן, אני ושב שהוא חי בספרד". עיניי אורו: "וזו מניין לך?" "מה זאת אומרת", השיב התלמיד בבטחה, בגלל "ריה"ל מדריד".
מה עוד נבקש באשר לחגים היהודיים, מדור שבתודעתו מתקשר "סידור" לסידור עבודה, ו"מבצע דני" הוא שם נרדף לפרסים המסתתרים מתחת למכסה מעדן החלב של שטראוס.
פער זה אינו מבטא רק תהום לשונית או תרבותית. הוא מבטא נתק עמוק, עמוק מאד, בין שני העמים, היהודי והישראלי.
בחוקי היסוד נטלה לעצמה מדינת ישראל את הכתר של "מדינה יהודית ודמוקרטית". לא הכל רוצים בו. יש שרואים בו נטל מכביד. אך כל עוד נתון הוא בראשינו, עלינו ליצוק בו משמעות. למועדי ישראל תפקיד חשוב ביותר בעניין זה. לאו דווקא בצד הריטואלי-הלכי שלהם (שאותו כמובן, ימשיכו למלא בקפדנות כל שומרי המצוות), אלא בצד הערכי, הסמלי והתרבותי.
חגי ישראל ומועדיו, שרובם בנוי מסביב לציר ההיסטורי והחקלאי, יכולים וצריכים לשמש מנוף לביסוס והטמעת ערכי יסוד יהודים.
כך, באשר לרעיון החירות, שנגזר במסורת היהודית מיציאת מצרים, שכמעט כל החגים (בנוסף למצוות יסוד אחרות דוגמת תפילין, ציצית וקריאת שמע) סבים-חגים סביבו.
כך, באשר לרעיון של אקולוגיה ושמירת הסביבה. ערכי הטבע שלובים וארוגים במסכת החגים היהודית: חג הקציר, חג האסיף, חג הביכורים. זאת יכולה להיות הזדמנות מצוינת להתחברות מחודשת של האדם המודרני האורבני עם הקרקע, החי והצומח, וכל מה שהם מסמלים.
כך, באשר לרעיונות של סולידאריות, שוויון וצדק חברתי. המתבונן בפסוקי התורה יגלה שמועדי ישראל אינם שם פרטי, אלא שם משפחה. בכל הציוויים על החגים מודגשת העובדה ששמחת החג אינה מתקיימת, אלא אם כן מסביב לשולחן מסבים לא רק בני המשפחה הקרובה, אנ"ש-אנשי שלומנו, אלא גם "הגר, היתום והאלמנה". בחג הפסח צריכים הכל להסב אל שולחן הסדר. לא רק העשירים ובעלי האמצעים, אלא גם העניים.
דבר זה קיבל ביטוי חריף בדברי הרמב"ם בהלכות יום טוב: "חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו כל אחד כראוי לו... וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים, אבל מי שנועל דלתי ביתו ואוכל ושותה עם בניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו מצווה אלא שמחת כריסו".
גם האיסור ההלכתי לעשות מלאכה בכל ימות המועד, שעשוי להיראות זר ומוזר לישראלי מצוי בן ימינו המבלה את שבתותיו ומועדיו בשיטוט אינסופי במרכזי הקניות ובקניונים הקיבוציים, נועד לנתק לשעה קלה את האדם מרדיפת הממון והרכושנות שמלווה אותו. זהו יום – או שבוע – "ללא קניות", שבו מפנים האוריינטליזם והקונסיומריזם – תרבות הצריכה והצריחה - את מקומם למשהו יותר רוחני ופחות רכושני.
כיום הזה, נמצאים מועדי ישראל במצב קריטי, אבל עדיין יציב. הם נושמים בקושי, נשימה עצמונית, אך זקוקים בדחיפות למכשירי חמצן והחייאה מלאכותית, שינערו וירעננו אותם, ויפיחו בהם מחדש את רוח החיים המחודשת והמתחדשת, אולי ברוח חזונו של הראי"ה קוק: "הישן יתחדש, והחדש יתקדש".
לו רק נשכיל לעשות כן, חגי ישראל ומועדיו עשויים לשמש כתוכנית ההתנתקות הגדולה שלנו. התנתקות משגרת החיים היומיומית, והתחברות מחודשת לערכים של צדק חברתי, שוויון, סולידאריות ורוחניות.
הנדע לעמוד באתגר זה?
