תקציר: מהו אותו הדבר המביא גם היום, בפרוס שנת 2008 את רובם המכריע של היהודים, לחגוג את חגי ומועדי ישראל? מהו הדבר המעורר בעשרות ומאות אלפי אנשים רציונאליים, חילוניים לפי הגדרתם, לחגוג בלהט את חגי ישראל? ולחילופין, מהו המעורר עשרות אלפי אנשים להתנגד בחדות כה רבה למשמעות ההיסטורית של החגים?
על מנת להבין את הרעיון המסתתר מאחרי המושג 'חגים ומועדים', ראשית יש לצלול לנבכי ההיסטוריה ולהבין מה משמעות המושג 'חברה' ועד כמה ה'חברה' חיונית לאדם.
האדם הוא כפי הנראה היצור היחידי המייחס חשיבות למשהו שהוא מעבר לעצמו, לצאצאיו או להווה בו הוא מתקיים. ראשיתה של ההתייחסות הרחבה למציאות, ומתוך כך קביעה של נקודות זמן מחזוריות כעילה לביצוע פעולות מסוימות שוב ושוב, היא בקביעה על קיומם של עבר, הווה ועתיד. קביעה זו הפכה לאבן בסיס לקיום האנושי ולבניית והתפתחות התרבות.
בתפיסה היהודית, אם נולדת יהודי די בכך. האמונה באל או הכפירה בקיומו אינן פריט הכרחי להיות האדם יהודי טוב או רע.
אולי אין זה מקרה, שהשבת (אף שאיננה חג או מועד) נחשבת לקודש הקודשים בתפיסת היהודית. הרעיון המרכיב את השבת כיום מנוחה, כיום שבו האדם נמצא עם משפחתו וחבריו, עם קהילתו, הינו הסממן הראשון לצמיחתה של התרבות המודרנית. ההבנה כי האדם אינו בעל חיים המחויב כל חייו לעבודה גרידא, לסדרת פעילויות חוזרות על עצמן, הכרוכות כולן בהשרדות ותו לא, היתה ונותרה רעיון מהפכני, שהשפיע השפעה מכרעת על עיצוב דמותה של היהדות ומתוכה על דמותם של הנצרות והאיסלם.
אולם השבת עצמה, למרות ייחודיותה, לא הייתה מסוגלת לשאת על כתפיה את תמצית היהדות.
כל חברה אנושית מפתחת לעצמה מנהגים מחזוריים. פיתויי הסביבה האלילית שבתוכה צמחה היהדות הביאו להבנה, כי על מנת לשמר את קיומה עליה לבדל את עצמה מהסביבה בסדרה מקבילה של מנהגים וטכסים, שיכילו בתוכם מצד אחד את המושך והמפתה בטכסים אליליים, ומצד שני, לשלב באותה מסגרת את אותם ערכים והבנות חדשות על טבעו של העולם ומשמעותו של האדם במרקם הקיום.
למותר לציין, כי סדרת המצוות של 'עשה ואל תעשה' לא תרמה לפופולריות של הדת החדשה. נהפוך הוא, אמנם השבת (והמנוחה) הייתה תוספת מבורכת, אולם התביעות של הדת המתגבשת לא עמדו בשום יחס לפסטיבלי האלילות והנהנתנות שרווחו בסביבה הגיאוגרפית.
אי לכך, כחלק מאותה מסכת, המרכיבה את היהודי ואת זהותו הלאומית, נקבעו סדרת חגים ומועדים יחודיים.
החגים והמועדים חולקו בידי מי שהופקדו בידי החברה, לשמש למטרות כלכלית וחברתית גם יחד.
חלוקת החגים והמועדים לתאריכים שונים מצביעה על תבונה כלכלית והבנה יסודית בפסיכולוגיה האנושית של הפרט ושל ההמון גם יחד.
חברה שסיימה זה עתה את שלב הנדודים והפכה לחקלאית כפופה מטבעה למועדי השתילה והזריעה, הקציר והאגירה. בחינת תאריכי החגים והמנהגים הנגזרים מהם תגלה, שכולם כאחד מתאימים לחודשי ועונות השנה, לאותם הזמנים של בין לבין – חילופי העונות, זריעה ושתילה, קציר ואגירה.
מאידך, החגים תוכננו מלכתחילה לשימוש נוסף, על זמני ומשמעותי בהרבה: יצירת אתוסים משותפים, דבק המאחד את כל שכבות החברה בזמנים קבועים, ונטיעת ערכים חברתיים לטובת הכלל, ערכים שבבסיסם עשרת הדברות וההרחבות הנחוצות על מנת לבסס תרבות, גאווה והשתייכות.
לאורך השנים התווספו חגים ומועדים שונים שכולם כאחד משרתים את אותה מטרת על – חיזוק האתוס היהודי, העמקתו ויצירת מחויבות מחודשת שוב ושוב לאותם הערכים הבסיסיים עליה מושתתת היהדות, היינו - תפקידו ההיסטורי של היהודי כראש וראשון לעמים, כמגדל מוסרי של שפיות והגיון לעיניהם של אותם אלו שלא השכילו להטמיע בתוכם ערכים מוסריים וחברתיים.
פיתוחם של אמצעי התעשייה והרחבת המסחר והתיעוש הביסו בסופו של דבר את התרבות החקלאית. כתוצאה מכך, חשיבותם של תאריכי החגים מההיבט הכלכלי פחתה והלכה. היהודי שוב לא נזקק להם על מנת לסמן לעצמו את העונות, אלא רק על מנת לאשרר מחדש את זהותו הלאומית והשתייכותו החברתית. מאוחר יותר, החל מתקופת גלות בבל ואילך, החלו החגים והמועדים אף לשמש כאמצעי זיהוי וחיבור מיידי בינות ליהודים בכל מקום ומקום אליו נפוצו.
מדרך הטבע, המרחק בין הקהילות היהודיות ואורח החיים המשתנה בכל מקום (תנאי אקלים, מצב כלכלי, מבנה החברה וכו'), החלו ליצור לאותם חגים ומועדים מנהגים ותתי מנהגים שברבות הזמן נטמעו במערכת החברתית והפכו למצוות. אולם למרות הכל, הבסיס נותר כפי שהוא מאז ומעולם, חזרה על פעולות קבועות באותם תאריכים ושפה ראשונית.
תקופת ההשכלה, ובעקבותיה המהפכה התעשייתית, העמידו בפני המחשבה היהודית אתגרים לא קטנים. ההתבוללות החלה לנגוס בשכבות המשכילות בכל פה. החילוניות, ומאוחר יותר האתאיזם, גרמו לזעזוע לא קטן ולפחד הולך וגובר בפני התפוררות כללית.
בראיה רציונלית, המנהגים, הכללים והמצוות שהרכיבו את חיי היומיום של היהודי הפכו למגוחכים וחסרי משמעות מעשית משנה לשנה. אוטוריטות אינטלקטואליות חדשות החלו להתחרות על מוחו ודרך ראיית העולם של היהודי. סדרת פילוגים וחילוקי דעות בהגות היהודית תרמו אף הם את חלקם ונדמה היה כי היהדות עומדת על כרעי תרנגולת, ודחיפה הגונה אחת תפורר אותה ותעלים אותה מההיסטוריה.
אולם, בתוך כל התהליכים הללו, נותרו חגי ומועדי ישראל והמנהגים הכרוכים בהם יציבים. רובו המכריע של העם היהודי חזר מדי שנה בשנה לאשרור מחודש של קיומו כעם. הקשר החברתי בין בני העם, הדגשת המיתוסים וחידודם שימשו כגורם מייצב ומאחד שהזמן כמעט ולא נגע בו.
בתחילת המאה העשרים עמדה התרבות היהודית בפני השבר הגדול מכל - מלחמת העולם השניה והאידאולוגיה הנאצית (שמקורה באלה שנחשבו לפסגת הנאורות וההשגים התרבותיים) הרצחנית. אלה הבהירו חד-משמעית לעם היהודי, כי להיוולד יהודי הינה גזרה, שלרצון החופשי, לאינדיבידואליות ולבחירה אידיאולוגית אין משמעות ברת תוקף גם בעולם המודרני, ה'נאור'. לא הקומוניזם, לא הקפיטליזם, ואף לא האתיאיזם הצליחו להגן על היהודי בפני האנטישמיות.
הקמת מדינת ישראל נראתה בבסיסה כפתרון מושלם: מדינה חילונית בעלת זיקה תרבותית היסטורית לתולדות העם. מקום אליו יוכל היהודי להגיע מכל קצווי העולם ומכל התרבויות השונות ולממש את חלומו ההיסטורי, מקום בו יוכל למצוא את מקומו בחיק העמים.
אולם מהי מדינה ללא אתוס? מהי חברה ללא משהו מאחד, משהו המרחף מעל לכל ומעניק זהות רגשית בסיסית? מהי הדרך הקצרה ביותר בה ניתן להשיג תחושת אחווה וחיבור בין קבוצות אנשים שהגיעו מאירופה, מרוסיה, מארצות הברית ומאפריקה?
מהו אותו הדבר, המביא גם היום, בפרוס שנת 2008, את רובם המכריע של היהודים לחגוג את חגי ומועדי ישראל? מהו הדבר המעורר בעשרות ומאות אלפי אנשים רציונליים, חילוניים לפי הגדרתם, לחגוג בלהט את חגי ישראל? ולחילופין, מהו המעורר עשרות אלפי אנשים להתנגד בחדות כה רבה למשמעות ההיסטורית של החגים, אבל להתעקש להתאסף באותה התאספות קמאית, יחד עם משפחתם באותם תאריכים מוסכמים, לשיר שירים, להדליק נרות, ללמד את ילדיהם אותם סיפורים עבשים, את המנהגים של אבות אבותיהם, למרות שמלכתחילה הם מזלזלים באותם הדברים בריש גלי?
התשובה ברורה: ללא קשר למידת ה'דתיות' של היהודי מלידה, לכמות הידע על מקורותיו, לזיקה ההיסטורית או הלאומית. כל דבר ששרד זמן כה רב, חייב להיות בעל משמעות, ואותו הדבר מונח כל העת - חגים ומועדי ישראל.
ואם נרהיב עוז לקלף את כל ההסברים המלומדים ונרשה לעצמנו לגעת בגלעין המקורי הראשוני של הישות ממנה אנו מורכבים, נודה בפני עצמנו שככלות הכל, היות ואנו אכן יצורים חברתיים מטבענו, הרי שאותם מילים ישנות נושנות, אותם טכסטים קדומים שעברו מדור לדור, אותם מנהגים סמליים, עם או בלי פרושים, אכן יוצרים בנו יראת כבוד עצומה ותחושת גאווה חריפה על ההשתייכות (ולו הקלושה ביותר והמרוחקת ביותר) למסורת תרבותית כה שורשית, כה ראשונית, מסורת ששרדה את כל הנסיונות להכחידה.
התחושה שאני ואתה יושבים באותה הקונסטלציה התרבותית, משתמשים באותן מילים, ודרכן מסתופפים בחברתם של ענקי תרבות ורוח, מקימי ובוני התרבות האנושית, הינה חלק ממרכיב הזהות של ה'אני'. אפילו גדולי ה'כופרים' (למעט נזירים, שהינם, ככלות הכל, מיעוט מבוטל) שיוצאים בהתרסה בוטה נגד רעיון החגים וה'פרימיטיביות', הכרוכה בו לטענתם, אינם מסוגלים להוציא את עצמם מהכלל. והראייה: ההתרסה, הבוטות ועשיית ה'דווקא'.
בברכת חגים מספקים..
