תקציר: תשאלו, מה תכליתה של היהדות, מה היא "פקודת המבצע" שלה? ובכן, על שאלה זו ענה הילל הזקן לאותו אדם שביקש ממנו ללמדו את כל התורה על רגל אחת: "מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך", כל השאר הם רק פירושים ונגזרות. האם השתמרה רוח היהדות? האם עקרונות השלום בין אדם לחברו עומדים בראש מעייניי האדם המאמין כיום? הרשו לי לגחך.
ישנם אירועים שיציפו תמיד את אותן תמונות בעיתונים. חג הסוכות, למשל, מהווה הזדמנות מצוינת להעניק לקוראים שנה אחר שנה אותה תמונה של אדם דתי- חרדי הבוחן אתרוג בזכוכית מגדלת. כמה מאמץ משקיע אותו אדם מאמין בעניין כל כך שולי מבחינת היהדות המקורית? תמונה זו, מאז היותי ילד, מעלה בי מחשבות הנוגעות לרוח היהדות ההולכת ונעלמת.
את עקרונות הרוח היהודית תפסו קבצי חוקים למאות ודקדוקים לאלפים. פעמים רבות מדובר בחוקים המרוקנים את היהדות מתוכן. תוך כדי הרהורי בעניין, נתקלתי דווקא בספרי ההיסטוריה במקרה שיוכל להבהיר את המציאות המדוברת.
בשנים 1942-1941 הוחלפו בזה אחר זה גנרלים אנגליים שכשלו בניסיונות לצוד את שועל המדבר הגרמני, ארוין רומל. מה היה סוד הצלחתו של רומל? ובכן, בין היתר, הדרך בה הפעיל את "הקורפוס האפריקני" בשיטת "פקודת המשימה". עקרון זה נתן מענה לבעיה פילוסופית, בעיית ההתמודדות עם הכאוס.
במקרה הזה: ההתמודדות עם התוהו ובוהו של שדה הקרב. הגרמנים למעשה השלימו עם העובדה כי לא ניתן לשלוט בו, לכן החליטו כי הפיקוד העליון יוריד לדרגי הביניים פקודה אחת ובה מטרת הקרב ודרך הביצוע תינתן לשיקול הדרגים הנמוכים. בפשטות, החיילים קיבלו את כוונות הפיקוד שסמך על יכולת אלתור ועל כושר שיפוטם לפעול בהתאם לתנאי הקרב המשתנים.
לעומתו ניסו יריביו האנגלים לשלוט בהתפתחויות בשדה המערכה על ידי פקודות שנפרטו לפרטי פרטים בטרם קרב, הקצינים והחיילים הזוטרים לא הורשו כלל לסטות מהם. כמו כן, יזמה אישית היתה אסורה בהחלט וההכשרה הדגישה את הציות העיוור להוראות. בהפשטה גסה, זו התשובה העיקרית לשאלה מדוע נכשלו האנגלים במשך זמן רב מדי מול הקורפוס הגרמני הקטן. הפיקוד הגרמני היה פיקוד "מונחה משימה" כשהדרך להשגתה ניתנה בידי הדרגים הזוטרים.
הדוגמה הקלאסית הזו, של פתרון פילוסופי לבעיה מעשית בשטח, מזכירה לי את מצב היהדות בימינו. אם נבדוק, נגלה, כי רוח היהדות, "פקודת המבצע" שלה, נשכחה. במקומה קיבלנו יהדות הלכתית-רבנית המדקדקת בדקויות ובדקויות משנה העוסקות בדרך ולא במטרה שהוזנחה מזמן. אלו המכנים עצמם 'שומרי הדת', עברו לעסוק בחוקים שונים ומשונים עד כדי כך, שהם נזקקים לשאלת רב כדי להבין האם מותר להם להזיז את המאוורר בשבת.
תשאלו, מה תכליתה של היהדות, מה היא "פקודת המבצע" שלה? ובכן, על שאלה זו ענה הלל הזקן לאותו אדם שביקש ממנו ללמדו את כל התורה על רגל אחת: "מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך", כל השאר הם רק פירושים ונגזרות.
האם השתמרה רוח היהדות? האם עקרונות השלום בין אדם לחברו עומדים בראש מעייניי האדם המאמין כיום? הרשו לי לגחך. מספיק שתעיפו מבט בטוקבקים בכלל ובמדורי היהדות בפרט כדי להבין כי עיקרון זה של בית הלל, הוא האחרון העומד אל מול חלק גדול מהציבור המאמין.
תופעה נוספת המאפיינת את הסטייה מעקרונות היהדות הבסיסיים, היא תופעה שאני מכנה "הקומבינה הדתית". הקומבינה הדתית תמיד תנסה לעקוף בעיה הלכתית המקשה על ניהול החיים המודרני ודוגמאות בולטות לכך הם היתרי המכירה והעסקה.
כידוע לנו, השנה העברית הנוכחית מוגדרת בהלכה כשנת שמיטה. באותו פרק בתורה בו נכתב איסור השמיטה, מופיע גם העניין הבא: "וכי ימוך (ירד מנכסיו) אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו (לא תפקיר אותו) ... וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך" (ויקרא כ"ה ל"ו). כלומר, עבור האדם המאמין קיים איסור לקיחת ריבית על הלוואה שניתנה ליהודי נזקק וציווי זה מופיע שלוש פעמים בתורה (גם בשמות כ"ב, ודברים כ"ג).
למעשה, קיים כאן איסור מפורש לעבוד עם בנקים הלוקחים ריבית מהנזקקים להלוואה, וכידוע, מזה בדיוק מתפרנסים הבנקים. תשאלו: הכיצד מסעדה המוכרת חזה הודו בחמאה נחשבת טריפה, והבנק הגובה ריבית לעומתה כשר למהדרין? אמנם נכתב בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו", אך הסיכוי התיאורטי שפרה תניק תרנגול הודו קלוש ועדיין ההלכה אוסרת.
הבנק, מאידך, עובר בגלוי ובמפורש על שלושה לאווים מדאורייתא ועדיין פוקד אותו רובו המכריע של הציבור החרד לדבר האל. כיצד ניתן להתעלם מהציווי המוסרי בתורה ולעשות עסקים עם בנק המרוויח סכומי עתק, אך משליך את אחיך אל הרחוב בשל פיגור בתשלומי המשכנתא? איך בכל זאת עובד אדם ירא שמים עם הבנקים? קומבינה. שהרי "בתחבולות תעשה לך מלחמה". לשם כך נסלל כביש עוקף ספר ויקרא, במסלול הירוק של "היתר עסקה". מדובר בהכשר הניתן לבנק, נייר שלא זה המקום לפרט את תכנו. מסתבר שכשבאמת רוצים, אפשר להכשיר אפילו את שרץ הבנק למינהו.
אותו העניין בדיוק צץ גם בדיני השמיטה החלים כאמור השנה. המצווה היא לשמוט את הקרקע ולא לגדל בה דבר בשנה השביעית. בכל זאת, אין מצב להשאיר את עם ישראל ללא הגזר שיעטר את ראש הקרפיון של הגפילטע. לכן גם פה פורחים הסטארט-אפים עוקפי השמיטה. "היתר מכירה", "אוצר בית דין", "מצע מנותק" כולן קומבינות שלא זה המקום לפרטן, המתירות הלכתית להמשיך ולגדל ירקות ופירות בזמן ובמקום שהתורה אוסרת זאת במפורש.
ובכן, לא רק שהעיסוק בדקדוקי עניות הלכתית הגיע למחוזות הזויים ביותר, אלא שהוא מסיט את המיקוד מעיקרי הרוח והמוסר שבדת היהודית. השאלה שצריכה לעלות ממגמה זו היא: מדוע נזקק הציבור הדתי ובמיוחד החרדי, לכל כך הרבה הלכות וציווים מבלי שיפעיל את שכלו באופן עצמאי. מדוע הוא נזקק לקומבינות על מנת לעשות ההיפך הגמור מהציווי המקורי, במקום להשלים פשוט עם העובדה כי הדבר אינו אפשרי. לשם מה כל ההתפתלויות האלו?
כדי לענות, יש קודם לכן להשיב על השאלה מדוע ילדים קטנים נזקקים לגבולות. התשובה היא בטחון. כשהגבולות ברורים, הבטחון שחש הילד איתן יותר. כנראה שגם אצל חלק מהציבור הבוגר הדבר הוא כך. ללא גבולות ברורים, ללא מי שיאמר להם מה עליהם לעשות בכל דבר עניין, הם עלולים לחוש ככבשים תועות ובטחונם יתערער.
ייתכן כי דרך ההלכה ודקדוקיה מתאימים לחלק גדול מהציבור ואין בכך כל רע. אבל בכך מפסידה היהדות קרב אחרי קרב ומאבדת את אותם אנשים שאינם מעוניינים לציית בצורה עיוורת להלכות והם נזקקים לרוח העניין. לכן, לדעתי, צריכים קברניטי הציבור הדתי לבדוק כיצד התרחקו כל כך מרוח היהדות וכיצד הרחיקו בשל כך רבים משורשיהם. בטוחני כי קיימת דרך נוספת בה יוכלו כולם לבטא את עקרונות הדת היהודית מבלי להסתבך עם דקדוקי ההלכה.
אז אם יוצא לכם ללכת במדבר, אל תשכחו את פקודת המבצע, את עקרונות הרוח היהודית בנדודיכם. כדאי גם שתקחו מאוורר, רק אל תזיזו אותו בשבת.
