תקציר: אני משער שעלי להתנצל על המרירות. אני מודה, ליבי מר עלי. ולא שחסרות סיבות: אני רק חושב על חגי ישראל וליבי עלי מר. ידידי, אולק נצר, היה הראשון שהיה מניף דגל ישראל ביום העצמאות ועליו טלאי מיוטה כדי לציין שעצמאותנו אינה שווה – אם להשתמש בביטוי של דמון ראניון – אינה שווה יריקה של חצי קוף מת, או יותר נכון, כדי לציין שלמעשה ויתרנו על עצמאותנו, פשוטו כמשמעו, ביום שלקחנו על עצמנו להיות מדכאיו של עם אחר.
טקסים – למשל, חגים – הם כמו מסגרת, או קליפה, שלפעמים יש בהם תוכן, ולפעמים, כשאין נזהרים, הריהם מאבדים את תוכנם. אמירה זו היא בעצמה דוגמא לכך – כי היא קלישאה, וקלישאה היא כמעין טקס מילולי שאיבד את תוכנו. אלא שהיא אמת. אני עצמי מודה, במידה של צער, כי עבורי חגי ישראל מזמן איבדו את תוכנם.
עם זאת איני מסתכל בקנאה כלל בהללו שמעידים על עצמם שאצלם הדבר שונה, שבטי"ת באב בוכים עדיין על בית המקדש, בפורים שונאים את המן, בחנוכה מודים על הנס ובפסח נזכרים בסיפור יציאת מצרים כאילו קרה אתמול. הללו כולם מכחישי שואה בעיניי, היות שבוכים על בית המקדש אך לא על שישה מיליונים, והיות שאומרים שהכל נהיה בדברו ושהוא כולו טוב, שפירושו שגם החורבן וגם השואה לא היו, או גרוע יותר, שהם היו טובים! זאת אומרת, שהללו נגועים בשנאה עצמית מן הסוג העמוק ביותר שיש. הללו גם שונאי ערבים כולם – כי עיקר הדת היהודית בישראל הוא שנאת הערבים על דרך ההעדר. זהו אולי ביזוי הדת הגדול ביותר בהיסטוריה שלנו. הדרך לבטא את שנאת הערבים היא זו, שמכחישים את קיומם, והדרך להכחיש את קיומם היא זו, שמעמידים פנים שהם אינם קיימים. כמו פרסומת שראיתי פעם של ש"ס: "אין דתיים", נאמר שם, "אין חילוניים: כולנו יהודים". מובן מאליו שכולנו יהודים: שהרי מי שאינו יהודי ממילא אינו כלול ב"כולנו".
כבר כשהייתי ילד הטרידו אותי עניינים שכאלה. זו היתה הסיבה שמכל החגים, שנאתי את פורים כבר אז: למה היה צריך להרוג את וייזתא? שאלתי. הסבירו לי שגם הוא היה רשע. מניין לכם? שאלתי. השיבו לי, כי הוא היה בנו של רשע. כבר אז זה היה נראה לי טירוף. אבל פרט לכך לחגים היה עבורי תוכן ממשי. ילדים מאוד כלואים בראיה הדיכוטומית של ממשות כנגד קונבנציה, וזה בא לידי ביטוי בכך שהם רואים את כל מה שקורה בחברות אחרות (במידה שהם רואים זאת בכלל, כמובן) כקונבנציה ריקה, גם אם באותן חברות זה ממשי לגמרי, ואת כל מה שקורה בחברה שלנו כממשי לגמרי, גם אם הוא כולו נובע מקונבנציה.
השבת היתה בשבילנו דבר ממשי – לא כי אנו מצווים לראותה כך אלא באמת – כמו השמים והאבנים. השיר, "ירדה השבת על בקעת גינוסר" (שהוא אחד היפים שהכרתי מעודי) תיאר מציאות ממשית לגמרי, ושירו המאוחר יותר של מתי כספי "שביל באמצע שביל בצד, רחוצים אחד אחד" אף הוא כן: יש להתרחץ לקראת השבת. השבת היא זו – לא המסורת אודותה, אלא היא עצמה – שנפגעת אם אין אנו מקבלים את פניה כראוי. אמנם לפעמים הלכנו בשבת לעבוד בקטיף, אבל קראנו לזה "גיוס" וזה היה חלק משבת: כלומר, בשבתות יש לפעמים גיוסים.
מתי כל זה עבר וחלף? כיצד? מתי הפסקנו להגיד בהתלהבות, "אתה בא הלילה לישון בסוכה?", ולהשתתף בשקיקה בתחרות החנוכיות, מתוך שאיפה להגיע למקום השני (כי כולם ידעו מראש שיודה'לה יגיע למקום הראשון: כי הוא היה אמן של חנוכיות, אפילו אחרי שהבן שלו, דרור, בן כיתה שלי, השתגע)? אין לי מושג. היום כשאני בא לקיבוץ בליל הסדר אני נתקף דפרסיה: לא מפני שהמסורת קפואה, אלא מפני שהאנשים קפואים בתוכה. לפעמים אני פוגש בת כיתה שלי ומתחיל לדבר איתה, והיא אומרת לי, "ששש... אני רוצה לשמוע מה אומרים". מה כבר אומרים? מספרים את סיפור חד-גדיא. מילא אם הילד או הילדה שלה היו בין המשתתפים בריקוד חד-גדיא. מילא אם הריקוד היה שונה במשהו ממה שהיה לפני ארבעים שנה. או אם היו מכניסים איזו וריאציה בסיפור.
כשאבי היה בחיים הוא היה מקבל את תפקיד האקטואליזטור של ההגדה. מדי פעם, אחרי קטע קריאה מן ההגדה, הוא היה מקבל לקרוא פרפראזה פרי עטו על הקטע: "כנגד ארבעה בנים דיברה ראש הנקרה" (ראש הנקרה זה הקיבוץ שלי), או "עבדים היינו לשימן, ויענה אותנו..." (שימן היה המרכז של המשתלה שהיתה הענף החשוב של הקיבוץ שנים ארוכות), וכדומה. הוא גם היה ממציא את כתב החידה של האפיקומן. לפני אבא שלי זה היה יואב תומר, שאגב, גם הוא מת מסרטן, ואחריו זה היה דלומי, ואחריו חומי, שלכתבי החידה שלו קראו "חידת חומיצר", ואחריו אבו-חים, שבאמת זה שם בדיחה, כי השם האמיתי שלו זה חים, כביכול הוא האבא של עצמו.
אלה היו החידושים היחידים בלילות הסדר. חוץ מזה הכל היה תמיד אותו הדבר, כולל התחרות במי שר יותר מהר את "אחד מי יודע", והרגע הזה שמגיעים ל"א-א-חד אלוהינו", שלפניו יש השתהות, ותמיד יש איזה טמבל ששוכח להשתהות, וכל הותיקים משתהים בכוונה אפילו יותר מדי כדי לחנך אותו, ורק הקול באס של שמחי חסר, חסר נורא, כי בינתיים גם הוא כבר אינו איתנו, כמו שנהוג לומר. ואפילו אף אחד אינו אומר "כוס שנייה נרים לזכרו של יואב תומר", או כוס שלישית למוטקה יחזקאלי (זה אבא שלי) או כוס רביעית לשמחי, כי כל אלה הם התכנים שבאים וחולפים, והמסגרת, היא העיקר.
אני משער שעלי להתנצל על המרירות. אני מודה, ליבי מר עלי. ולא שחסרות סיבות: אני רק חושב על חגי ישראל וליבי עלי מר. ידידי, אולק נצר, היה הראשון שהיה מניף דגל ישראל ביום העצמאות ועליו טלאי מיוטה כדי לציין שעצמאותנו אינה שווה – אם להשתמש בביטוי של דמון ראניון – אינה שווה יריקה של חצי קוף מת, או יותר נכון, כדי לציין שלמעשה ויתרנו על עצמאותנו, פשוטו כמשמעו, ביום שלקחנו על עצמנו להיות מדכאיו של עם אחר. אף פעם לא הצלחתי לדבר עם אולק על פוליטיקה, כי הוא תמיד מדבר כמי שיודע הכל, ושמעתי אומרים כך גם עלי, וזה לא עוזר שמכחישים, אבל על כל פנים, בעניין הזה הוא צודק במאה אחוז: אני איני מעלה על דעתי איזו דרגה של אטימות צריך בשביל לשמוח ביום העצמאות שלנו, במצב הקיים.
אולי לשיא האטימות הגיעה לפני מספר שנים התוכנית "בטברנה עם הג'ינג'י", כלומר עם שמעון פרנס – ואין לי כלום נגד הג'ינג'י, להפך – אבל זה היה שיא השיאים. בשבוע שאחרי המבצע של צבא הגנה לישראל בג'נין, כשג'נין מתבוססת בדמה ובהריסותיה, עוד לפני שהיה סיפק בידי התושבים לחלץ את הגוויות מבין ההריסות, כשהאויר מלא בצחנת מוות ובאימה, החליטו המפיקים לעשות את התכנית במחנה הצבאי המאולתר במבואות ג'נין. מה עשו? הקיפו את המחנה בטנקים לשמירה, ובתוך המחנה הביאו זמרים ובדרנים מן השורה הראשונה, עם נגנים ומחוללים, ואפילו ערכו לאחד החיילים מסיבת יומולדת הפתעה, והביאו לו את אימו ואת חבריו ואת שרית חדד, והיה שמח עד השמים.
למחרת סיפרתי על כך לידידה. היא השיבה: כן, היתה מסיבה נהדרת.
טקסים – למשל חגים – הם כמו מסגרת, או קליפה, שלפעמים יש בהם תוכן, ולפעמים, כשאין נזהרים, הריהם מאבדים את תוכנם. לא, לא, זה לא מה שרציתי להגיד. מה שרציתי להגיד הוא זה, שלפעמים, כשאין נזהרים, התוכן עצמו נהפך לקליפה, ואז נכנס תוכן אחר, שאינו מזוהה, לא כתוכן (שהרי יש לנו תוכן כבר) וגם לא כמסגרת (שהרי גם זו קיימת), וגם לא בכלל.
עצבי ישראל, על במותייך.
