מעגל השנה העברי מסתיים בחודשי אב ואלול.
חודשים אלו מאופיינים בתחושות של עצב, חורבן ומתח של חשבון נפש.
חודש אב שבמרכזו חורבן בית המקדש, חודש אלול שכולו בקשת רחמים וסליחה לקראת ראש השנה.
לאחר חודשים אלו מגיע חודש תשרי – המשופע בחגים:
ראש השנה – שופר ותפוח בדבש
יום הכיפורים – הטהרות מעבירות בין אדם לחברו ובין אדם למקום.
סוכות - חג של שמחה ופריחה של הטבע, שבאות לידי ביטוי בארבעת המינים.
שמחה תורה - שכל ענינה הוא שמחה וריקודים לכבוד התורה.
עניינם של החגים הוא להעביר אותנו תהליך רוחני של מודעות לעצמנו ולַסובב אותנו.
חודש אב קשור לחורבן בית המקדש. בית המקדש, כמו בית רגיל, מסמל את המקום המוכר והבטוח, את המקום שאליו אנו נמלטים לעיתים ממהומת החיים, את השגרה ואת דפוסי החשיבה הישנים והמוכרים שלעיתים לוכדים אותנו.
קשה להתנער מהעבר הקבוע והמוכר. לעיתים אין ברירה, אלא להגיע לכך על ידי חורבן הבית. המציאות יוצרת עבורנו אירועים מזעזעים כדי לנער אותנו מהמוכר והישן, ממלכודות דבש - שנדמה לנו שיש בהן דבש.
על פי החסידות, כל נפילה טומנת בחובה את העלייה הבאה שלנו. כיבוי אורות קטנים יוצר חושך, אבל הכיבוי הזה מאפשר להדליק אורות גדולים יותר. לכן, החורבן של המקדש, שמסמל ריחוק ממלכו של עולם - הקדוש ברוך הוא, מקדים את אלול שמאופיין בקרבה אל מלכו של עולם.
ביהדות, מלבד החזון למלך בשר ודם, שליט ארצי לאומי, קיים מלכו של עולם - הקדוש ברוך הוא.
המושג "מלך" מבטא שליטה, מנהיגות, עוצמה, ובמקביל גם רוך, חמלה, דאגה לפרט ואחריות.
המלכות הארצית דומה למלכות השמימית. הקדוש ברוך הוא הינו מלך העולם, שליט מוחלט בכל המציאות, המקור של המציאות, מי שמחיה אותה ומהווה אותה – כדברי הפסוק "אין עוד מלבדו".
ראשי התיבות של חודש אלול הם אני לדודי ודודי לי.
הקשר בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא משול לקשר בין בעל ואישה.
אלוקים משול לדוד ועם ישראל לרעיה. בחודש אלול ישנה קרבה גדולה יותר בינינו לבין מלך העולם.
בחודש זה, יותר קל לחוש את הקרבה הזו. ישנו ביטוי יהודי, "המלך בשדה". כוונת הביטוי היא, שכל השנה, כדי להתקרב למלך העולם, עלינו לחצות אין ספור מחסומים, לשכות, עוזרים, פקידים, מאבטחים ושרים עד שמגיעים אל חדרו (לשכתו) של המלך. לעומת זאת, בחודש אלול, "המלך בשדה". הוא מגיע לשדה שבו כולם נמצאים. כל אחד יכול לגשת אל המלך בלי כל הזמנה ותיאום מראש – הוא ממש כאן קרוב וממשי.
אך מה מקורה של הקרבה הזו?
קרבה זו מקורה בגעגועים שנובעים מתחושת הפרידה – אנו עומדים להיפרד מהשנה הזו.
להיפרד מכל מה שעשינו ולא השלמנו, מכל מה שלא הספקנו לעשות, מהתסכול שנובע מהמחשבה שאם היו קורים עוד כמה דברים, או אם היה לנו יותר אמצעים, או אם היינו פועלים אחרת – היינו מגיעים למשהו אחר, ואז השנה הזו הייתה נגמרת אחרת.
הזמן שהיה לא ישוב עוד.
מלכו של עולם מסתתר בתוך העולם, עולם מלשון העלם, הוא מתגלה אלינו דרך המציאות, דרך החומר שבו אנו נוגעים ופועלים, מלך העולם מחייה אותו ומהווה אותו כל רגע מחדש.
יש הזרמה תמידית של אנרגיה ממקור המציאות שמאפשרת את קיום המציאות.
לכן, פרידה מהשנה הזו היא בעצם פרידה מכל הסיטואציות שבהן התגלה אלינו המלך במהלך השנה הזו – זוהי בעצם פרידה מ"חלק" מהמלך.
כאשר זוג אוהבים עומד להיפרד לזמן מה מתעוררים רגשות עזים. האהבה נבחנת.
רגשות עמוקים מאוד לא תמיד מצליחים לבא לידי ביטוי בחיי היום יום, אבל לפני פרידה התחושות העמוקות ביותר מתעוררות וגורמות להתחדדות של הרגשות.
השנה הנוכחית עומדת להסתלק, השמש של השנה הזו שוקעת, אנחנו בעצם נפרדים מכל התקוות, ההצלחות, המפלות וההישגים. בסוף השנה מתעוררות תחושות שהכל כלה ואובד, שום דבר לא נצחי.
זה בעצם ענינו של אלול – רגשות עזים שמתעוררים בעקבות פרידה.
מה שקורה לפני ראש השנה קורה בזעיר אנפין בכל יום. הגבול בין הימים בלוח העברי הוא השקיעה.
זה זמן מתאים, כי נקודת הזמן הזו תואמת גם למה שקורה בטבע באותו רגע – השמש שוקעת, האור של היום הזה נעלם.
היום הבא מתחיל בעצם בחושך, שממנו לאחר מכן יפציע היום.
כאשר השמש שוקעת אנו מסיימים יום שלא ישוב יותר. את האפשרויות והסיטואציות של היום הזה לא נחווה יותר, יהיו אמנם סיטואציות דומות, אבל זהות לאלו בדיוק לא יהיו לעולם.
על פי רבי נחמן צריך להתעורר באותו זמן ולהתפלל, כי מי יודע מה ילד יום – ומיד אחר כך צריך להתכונן לקבל את היום החדש, שזו בעצם בריאה חדשה שלא הייתה מעולם.
כשרואים שקיעה, זה מרגש מפעים ויפה כל פעם מחדש, אבל מעבר לחוויה האסתטית אנו חווים באותם רגעים חוויה מיוחדת של פרידה מהזמן שהיה וגם מבחינה מסוימת – מכל ההתגלויות של המלך אלינו ביום הקודם.
בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד, אומר שבערב ראש השנה האנרגיה והחיות של העולם מסתלקת, ואז על ידי תקיעת השופר חוזרות לעולם חיות ואנרגיות חדשות וגבוהות יותר. כאלה שמעולם לא היו בעולם . מכאן נובעת גם תחושת ההתחדשות, שבאה לידי ביטוי באמרה "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". יוצא מכאן שכל שנה יורד לעולם פוטנציאל גבוה יותר.
כאן נשאלת השאלה, אם יורדים כל שנה אורות גבוהים יותר, איך זה שלעיתים אנו חשים נסיגה משנה לשנה?
על כך עונה בעל התניא, שהדבר תלוי בבחירה של האדם. אנו רואים כי ההתקדמות הטכנולוגית מאפשרת להגיע להישגים בלתי רגילים מחד, ומאידך אם לא עושים בה שימוש מושכל היא הופכת להיות הרסנית.
ניקח לדוגמא את הדואר האלקטרוני – כמה ברכה ותועלת טמונים בו. אך כשעומדים כל יום מול עשרות הודעות זבל, ועוד הודעות לא רלוונטיות, אפשר להבין מהו שימוש לא מושכל. עד כדי כך שיצא מחקר שטען שעובדים מפתחים חרדה בפתיחת תיבת המייל שלהם...
דוגמא יותר קיצונית היא גילוי האטום. כמה ברכה ניתנה לאדם להאיר את חשכת הליל באמצעות כורים אטומיים, וכמה הרס וחורבן עלול הגילוי הזה להביא עלינו על ידי הנשק הגרעיני.
שנה חדשה, יום חדש, חודש חדש – השמש שוקעת, הזמן עובר ולא ישוב עוד, תחושת הפרידה והגעגוע לזמן ולאפשרויות שחלפו לבלי שוב מעורבים ברגשות סיפוק על מה השגנו, אורות חדשים יורדים לעולם, פוטנציאלים חדשים באים.כעת, בשנה החדשה, ביום החדש, נוכל לעשות יותר. יש לנו יותר כלים.
האם אנו ערוכים לקבל אותם?
"תראה סימנים בדרך", אומר רבי נחמן. הדרך שאנו הולכים בה זרועה סימנים. בחסידות נאמר, שמכל מה שאדם שומע, רואה וחווה הוא צריך ללמוד משהו, אחרת זה לא היה קורה לו.
האם קראנו נכון את כל הסימנים שהחיים שלחו לנו היום, החודש, השנה?
האם ניתחנו נכון את כל האירועים? האם כל מה שממשיך איתנו צריך להמשיך?
האם נפרדנו כמו שצריך מהזמן הקודם?
האם בזמן החדש שמגיע נשנה את הבחירה שלנו?
האם בשנה החדשה נמצה את כל האפשרויות שניתנות לנו ליצור חברה טובה יותר?
שנה טובה
חודש טוב
יום טוב
