תקציר: התרבות היהודית ככלל, היא תרבות של ניגודים שרק קיומם ההדדי מאפשר את ההתעלות, את הנגיעה במופלא. הכוחות חייבים להיות מובחנים ומופרדים על מנת שחיבורם יעצים כל אחד מהם ויצור את הנשגב. כדברי הפיוט "וכל מאמינים", "הכל יכול וכוללם יחד". בבסיסה עומדות תמיד התביעות המנוגדות של הארצי והשמימי, של האנושי והאלוהי, של האין והאינסוף.
הגענו לגבורות במתן כפינו
הגענו שמימה באוירונינו
אך קערת הפלא משם לא הבאנו
אל תחתית חיינו...
(מתוך "מסוד המנוצחים", א.צ. גרינברג)
הפיוט "אנא בכח", שהולחן ע"י חממה, נגע באופן עמוק ביותר בלבם של עשרות אלפי מאזינים משום שעולה בו הכמיהה והערגה העמוקה לנשגב. הפיוט מציג את האוקסימורון, או בשפה היהודית "תרתי דסתרי", את הכוחות המנוגדים והסותרים של הקיום האנושי שרק אריגתם זה בזה מאפשרת את ההתעלות, את קיומו של הנשגב.
התרבות היהודית ככלל, היא תרבות של ניגודים שרק קיומם ההדדי מאפשר את ההתעלות, את הנגיעה במופלא. האיחוד בין העליונים לתחתונים, בין השמים לארץ, בין הקודש לחול, בין הפן הנקבי לזכרי, בין הדין לרחמים, בין הנסתר לנגלה, בין הגוף לנפש, בין החומר לרוח, הם שעומדים בבסיס התפיסה היהודית.
העולם נברא מתוך ההבדלה - בין שמים לארץ, בין הים ליבשה, בין האור לחושך. הכוחות חייבים להיות מובחנים ומופרדים על מנת שחיבורם יעצים כל אחד מהם ויצור את הנשגב. כדברי הפיוט "וכל מאמינים", "הכל יכול וכוללם יחד". התרבות היהודית אינה תרבות המשתיתה את הקיום האנושי על רגש אחד, על החמלה או על האהבה בלבד, אלא נותנת מקום לכל הרגשות, ומאחדת בין הניגודים. בבסיסה עומדות תמיד התביעות המנוגדות של הארצי והשמימי, של האנושי והאלוהי, של האין והאינסוף.
הפיוט פותח במילים "אנא בכוח גדולת ימינך". הפייטן מודע לכך כי צירוף של שני הכוחות המנוגדים – "אנא בכח", סגולת הבקשה מול סגולת התקיפות, התחינה מול העוצמה, רק שילובם מביא ל"גדולה" שהיא השגב, הרום והתפארת. הפייטן מייחל שהאל יפעל באמצעות שני הכוחות המנוגדים, שמאפשרים את ההתעלות וכך "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה", הצרורה – האישה העגונה, תותר מכבליה. כולנו כעגונה האסורה בעבותות מייחלים לשחרורנו מהכבלים. מבקשים להתעלות מעל ההוויה הרדודה רווית הצרות. משוועים שהכוח המצמית ייהפך לכוח המצמיח.
עצם כתיבת הפיוט מהווה אוקסימורון. הפיוט מבוסס על אחד משמות האלוהות, המורכב
מ-42 אותיות. את כתיבת הפיוט מייחסת המסורת היהודית לתנא ר' נחוניא בן הקנה, ולדעת חוקרים הוא מהמאה ה12. הפיוט מורכב מ-42 מילים, כאשר האות הראשונה של כל מילה בפיוט היא אחת האותיות של שם האלוהות (כלומר, שם האלוהות הוא צירוף האותיות א'ב'ג'י'ת'צ'ק'ר'... י'ת'). הפייטן מילא במילותיו דפוס קשיח ביותר של 42 ראשי תיבות, אותן חילק ל-7 שורות בנות 6 מילים בשורה. מתוך האילוצים הללו נפרץ פרץ יצירתיות ועמקות. הסד שקבעו לו אותיות הראשית הפך לסדן ממנו התעלה. סוד הצמצום מאפשר הגבהה לשחקים.
הבחירה בשבע שורות אף היא אינה מקרית, שכן, המספר שבע מייצג בתרבות היהודית את השלימות הנוצרת מאיחוד הניגודים. ששת ימי החול ויום השבת-הקודש הם הייצוג הראשוני של שלימות זו.
(בסידור התפילה נוספה שורה שמינית לפיוט, הנאמרת לאחר קריאת שמע, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ה8 מייצג את הנצח, את האינסוף וכך גם צורת הספרה).
השלמות אף מובעת בכך ששם האלוהות ובעקבותיו הפיוט פותח באות א' ומסיים באות ת'. הפייטן הוסיף על כך את האות א' המסיימת את המילה הראשונה – "אנא" ואת האות ת' המסיימת את המילה האחרונה – "תעלומות".
הפנייה לאל אף היא מופיעה ב-7 תארים שונים: נורא (איום, מפיל אימה ופחד), גיבור, חסין, קדוש, יחיד, גאה ויודע תעלומות.
הכוחות המנוגדים, האוקסימורון, מופיעים בפיוט במילותיו הראשונות – "אנא בכח", במרכזו "רחמי צדקתך", ובסיומו - "יודע תעלומות". המהויות הסותרות של הידיעה והתעלומה, של הרחמים והצדק ושל התחינה והעוצמה, הן המאפשרת הכללת כל הכוחות והן משמיעות את קולנו.
גם הקולות הנשמעים בפיוט מהווים אוקסימורון. שכן, אנו הוגים את המילים, אך בה בעת אנו מבקשים מהאלוהות לשמוע את הקולות הראשוניים הפרה-ורבליים. אנו מבקשים מהאלוהות שלוש בקשות - "קבל רינת עמך", "שוועתנו קבל" ו"שמע צעקתנו". איננו מבקשים מהאל לשמוע את התפילה, את התחינה או את הבקשה. שכן, השוועה, הרינה והצעקה הם קולותיה של הנשמה העורגת, המשתוקקת לאור ולא קולותיו של השכל הבהיר המביע את כאביו במילים.
נראה שעל חממה שרתה מעין השראה אלוהית בעת שהלחין את הפיוט. עצמתו של הפיוט, ההשתוקקות והערגה מובעים בכל תו וצליל. הפנייה אל הגבוה, העילאי, נשמעת גם למי שאינו מבין את המילים.
את הפיוט שרים מנין של עשרה גברים, אותם ניתן לשמוע הן כקבוצה והן כיחידים.
כל מילות הפיוט נאמרות כפי שנכתבו, מלבד שלוש "טהרנו" ו"חסין קדוש" עליהן חוזרים בעת השירה, על מנת לאפשר לנו לחזור ולהישטף במילים אלו טהרה וקדושה. הסלסול כלפי מעלה, היחיד בכל השיר, הוא במילה "קדוש" המעלה אותנו לגבהים.
בפיוט אנו פונים אל האל בשני אופני פניה : בלשון נוכח – שגבנו, טהרנו... ובלשון נסתר – כבבת שמרם, נהל עדתך... החיבור בין שני הכוחות המנוגדים, הנוכח והנסתר, מאפשר הבעה עמוקה ומשמעותית יותר.
הפייטן פותח בלשון נוכח, מבקש מהאל לקבל את רינת עמו אך משפנה אל האל בתארו "נורא", נפלה עליו אימת הדיבור הישיר והוא עובר לפנייה נסתרת. כך ממשיך הפייטן עד למילים "זוכרי קדושתך" – תחושת האפסות האנושית מובעת במילים אלו במלוא עדינותה. אנו, עמך, אין בנו הכוחות לדעת, להכיר, לחוות את הקדושה. יש בנו רק עקבות של כוחות הקדושה, בזכרוננו. הכרה באפסות, המשולבת עם זכרון הקדושה מאפשרת התאוששות ועמידה מחודשת, נוכחת מול האל ומכאן – "שוועתנו קבל", פנייה נוכחת אל האל מתוך תעצומות הנפש.
חממה, בלחנו, חש במעבר בין הדיבור הנוכח לנסתר. שורות הדיבור הנוכח מושרות פעמיים ושלוש בעוד ששורות הדיבור הנסתר מושרות רק פעם אחת. שכן, הכמיהה וההשתוקקות, השמעת קולות הנפש מאפשרים חזרה בעוצמה גוברת של הפנייה הישירה.
ישנו סיפור ידוע על רב חסידי שהיה נוהג לשים בכל אחד מכיסיו פתק. בפתק מימין כתב "בשבילי נברא העולם" ומשמאל "ואנכי עפר ואפר". התודעה, המאפשרת קיומם של הכוחות המנוגדים והמחברת ביניהם, היא לטעמי עיקרה של רוח התרבות היהודית.
