תקציר: ההגיון המשותף לאמנת קיוטו והסכמי ברטון וודס הוא הגיון פוליטי-כלכלי-חברתי, עקרון יסוד של התערבות אחראית ב"שוק" והכפפת הכלכלה לערכים חשובים לא פחות, כגון יציבות חברתית, זכויות ורווחה אנושית, ועכשיו- גם סביבתיות. להגיון הזה יש שם, לדרך המחשבה הזו קוראים סוציאל-דמוקרטיה. ירוק הוא לא ה"שחור החדש" אלא פשוט עוד גוון המרכיב דרך פוליטית, השמה את ערכי האדם, החברה והסביבה לפני ערכים אחרים.
התנועה הסביבתית בישראל רוחשת כמרקחה לקראת שינוי פאזה של הפוליטיקה הירוקה בארץ. מהלך כזה של כינון כוח פוליטי חדש הוא לא נטול מכשולים, גם אם יש לו תשתית רחבה של פעילי ארגונים ירוקים להישען עליה, אולם השאלה העמוקה יותר היא, האם ניתן לקדם פוליטיקה ירוקה כשלעצמה, האם יש קיום אמיתי לאג'נדה פוליטית-ירוקה נטו, ללא תשתית אידיאולוגית ופוליטית רחבה יותר?
המודעות הגוברת בקרב הציבור בישראל ובעולם לשאלות סביבתיות ונכונותו להתגייס לפעולה ציבורית, היעלמות שינוי והישגי מפלגת הגמלאים בבחירות האחרונות - כולם מאותתים לפעילי סביבה מרכזיים ופוליטיקאים בעלי נגיעה לתחום (וכאלו שאין להם אבל זקוקים לאג'נדה) שהגיע הזמן.
הכול מתחיל בפוליטיקה הארצית כמובן, הערכות שנעות בין מעבר אחוז החסימה וכניסה לקואליציה עם תיק הגנת הסביבה ועד ל7-10 מנדטים עם תיק משמעותי באמת לנושאי סביבה (כמה שזה עצוב), כגון פנים או תשתיות, מבטיחות לזריזים והחכמים שבין אנשי הסביבה כסאות מרופדי עור צבי, וחשוב מכך - הזדמנות ממשית להשפעה על חקיקה, מדיניות וקבלת החלטות.
מקומי זה סביבתי - ישראל נכנסת לשנת בחירות אחת לפני הבחירות הבאות לכנסת, הבחירות המוניציפאליות בסוף 2008 מעוררות עניין כבר עכשיו, גם בתנועה הסביבתית. עם המוטיבציות של הפוליטיקה הארצית, ושטח בוער בסוגיות סביבתיות ורוחש ארגונים וקבוצות אזרחים פעילות, ברור לכל פוליטיקאי מקומי שלא ניתן להתעלם מסוגיות הסביבה, וברור לארגונים ופעילים ירוקים שיש כאן הזדמנויות שאסור לפספס.
מול היתרונות הברורים עומדות לא מעט מכשלות בפני עלייתו של כוח פוליטי סביבתי. שיתוף הפעולה בין קבוצות וארגונים אינו מובן מאליו, והעומדים בראש מפלגת "הירוקים" הקיימת, לאו דווקא מקובלים כמנהיגות מייצגת על כל הכוחות שבתמונה. מחלוקות טקטיות ועקרוניות רבות צריכות להפתר בכדי לאפשר פעולה משותפת אפקטיבית, וזאת עוד לפני הפוליטיקה האישית (מי אמר כיסא ולא קיבל?) ותמיד יש גם פוליטיקה אישית.
אולם, ההיערכות בחיפה וברמת גן למשל, מעידה על יכולת מחודשת של מפלגת "הירוקים" לרקום קשרים ושותפויות מעבר לפערים מקומיים ואישיים. בין אם מתוך התבגרות פוליטית ובין אם מדובר על קריאת המפה הפוליטית ומוטיבציות להישגים עתידיים, נראה שמובילי מפלגת הירוקים, הנשענים על נוכחותם המשמעותית במועצת העיר ת"א והנהלתה, פועלים במרץ לחיזוק השורות וגיבוש כוח למול אתגרי הקלפי הקרובים.
היות והכוחות כבר בתנועה, אנו נדרשים לשאלה העמוקה יותר - האם יש הצדקה לפוליטיקה ירוקה כשלעצמה? מובן שניתן להשיג הישגים משמעותיים עם סיעה קטנה שמעניין אותה "רק דבר אחד" ומנצלת את כוחה כלשון מאזניים במשחק הקואליציוני. אולם פוליטיקה כזו אינה שלמה אל מול הבנה של עומק המשבר הסביבתי, כמו גם ניתוח הסיבות הגורמות לו -סיבות הנובעות מעצם הסדר החברתי-כלכלי ושאלות כמו הקשר בין הון לשלטון והאיזון והוויסות של כוחות השוק.
בבסיסן של בעיות סביבתיות עומדות סיבות כלכליות ושלטוניות. המזהם מזהם כי זה משתלם לו בסדר כלכלי חברתי מסוים, עבריין או רשות פוגעים בטבע ובסביבה כי הם משרתים מטרה או ערך אחר - לרוב רווח כלכלי. בבואן לנסות להתמודד עם המשבר הסביבתי המרכזי של ימינו - ההתחממות הגלובלית ושינויי האקלים, הבינו אומות העולם הנאורות (לא כולל את ארה"ב של בוש, כמובן) כי נחוצה מערכת שלמה של הסכמים בינלאומיים- כלכליים ושלטוניים לא פחות מאשר "סביבתיים", בכדי להתמודד עם הבעיה.
מורי ורבי פרופ' דני גוטווין, משווה את אמנת קיוטו להסכמי הסחר הבינלאומיים, כגון הסכם ברטון-וודס שנועד לקדם יציבות מוניטרית בינלאומית, על-ידי מניעת השתוללות שערי מטבע במדינות שונות, ועל-ידי ריסון פעילות ספקולטיבית במסחר במטבעות. הסכם שהיה נחוץ לעולם ביציאה ממשבר גדול קודם - מלחמת העולם השנייה.
ההגיון המשותף לאמנת קיוטו והסכמי ברטון וודס הוא הגיון פוליטי-כלכלי-חברתי, עקרון יסוד של התערבות אחראית ב"שוק" והכפפת הכלכלה לערכים חשובים לא פחות (כאלו שגם משקפים אגב, ערך כלכלי - אך כזה הנמדד לטווח ארוך יותר) כגון יציבות חברתית, זכויות ורווחה אנושית, ועכשיו- גם סביבתיות.
להגיון הזה יש שם, לדרך המחשבה הזו קוראים סוציאל-דמוקרטיה. ירוק הוא לא ה"שחור החדש", אלא פשוט עוד גוון המרכיב דרך פוליטית, השמה את ערכי האדם, החברה והסביבה לפני ערכים אחרים.
הפוליטיקה הסוציאל-דמוקרטית היא המובילה את המדינות המצליחות, ההוגנות, וגם הסביבתיות ביותר במציאות הבינלאומית של ימינו. במדינות סקנדינביה ניתן לראות את הביטוי המלא ביותר של פוליטיקה כזו, עם חקיקה סביבתית מהמתקדמות שקיימות בעולם, וחשוב אף יותר - כאשר הדאגה לסביבה מגובה בחברה צודקת ושוויונית, חינוך ורווחה לכל והון ציבורי המשפיע על השקעות אתיות גם במישור הסביבתי.
פוליטיקה "ירוקה" נטו, היא, אם כך, עוד זרם בפוליטיקה הסקטוריאלית שאנחנו מכירים ממפלגות קטנות בכנסת. פוליטיקה, שלא רק שאינה משיגה מספיק למטרותיה, אלא אף שותפה פעילה בהנצחת מצב שלטוני קיים ועלוב - לסביבה, לחברה ולעתידה של ישראל.
כמו הגמלאים (ושינוי, אם כבר הזכרנו אותה) לא ישמשו חברי כנסת של סיעה ירוקה אלא עלה תאנה מסוג הנקנה בזול, על דש חליפתו של אולמרט, ביבי או ברק. עלה תאנה, שכשמסתכלים על התמונה הגדולה, מבינים שישרת בדיוק את הסדר השלטוני-כלכלי-חברתי הקיים, זה שגרם למשבר הסביבתי מלכתחילה.
