תקציר: רבן גמליאל אמור היה לגלות עמדה מתפייסת כלפי השלטון הרומי, אך כנראה שעוצמת תפקידו הנשיאותי ובעיקר אופיו, שהיה אסרטיבי, סמכותי, לא מעט תוקפני, מתנשא ואף מתנקם, חיזקה מאוד את מעמדו ועמדתו. להסדרת טקסי הפסח היתה משמעות רבה בהקשר האידיאולוגי-המסורתי, והיא הובלטה במגמתו של רבן גמליאל – להציג את החג כמסגרת מיתולוגית של יציאה מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה. מסרים אלה, בדור שהיה כה סמוך לשלהי המרד הגדול ברומאים, נדמו כטלטול הגלימה האדומה מול השור.
שני המרכיבים המרכזיים בחג הפסח – סעודת ליל הפסח ו"ההגדה", או כפי שנכון וראוי יותר לומר – ה"הלל" (שבח על החירות ויציאת מצרים) ו"ההגדה" (סיפור היציאה ממצרים) התגבשו בדורו של הנשיא, נשיא הסנהדרין, רבן גמליאל – רבן גמליאל דיבנה, אי-שם במעבר בין המאה הראשונה לשניה לספירה.
במשנה שנינו כדלקמן: "רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור. פסח - על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה – על שום שנגאלו אבותינו במצרים. מרור – על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'. לפיכך אנחנו חייבין להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם להדר, לברך, לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו: הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה. ונאמר לפניו הללויה" (פסחים י' ה').
משניה זו, בנוסף לפירושיה ולפרשנותה מהתוספתא ומשני התלמודים, מרכזת את רבדי מפעלו של רבן גמליאל דיבנה בזיקה לחג הפסח, ומבליטה את מכלול היסודות החשובים של החג ובנוסף מדגישה את פרי תרומתו קרי: "ביטול" הכרונולוגיה ההיסטורית החותרת להשתתפות נצחית באירוע הקדמון, המקראי; הודיה לאל על הנס ויסוד החירות והגאולה.
לפנינו, לכאורה, מהלך דתי, ריטואלי ותו-לא, אלא שקיבועו בדור שלאחר המרד מקבל משמעות מיוחדת. כלומר, תחת הנמכת הפרופיל המרדני, מה שהביא לחורבן הבית ולמטר הגזירות שהונחתו על הקהילה היהודית, קורא הנשיא רבן גמליאל דרור למחשבות מרדניות.
מדוע? כיצד זה קרה?
ובכן, לאחר החורבן, חורבן הבית השני, הועתק המרכז הסנהדראי מירושלים ליבנה, כשבראש המערכת הועמד רבן יוחנן בן זכאי (=ריב"ז), מי שמילא, אם כי ללא זכות אבות גניאולוגית (העדר זיקה לבית הנשיאות הקדמון), תפקיד של נשיא הסנהדרין.
ריב"ז עסק בהתקנת שני ערוצי תקנות – האחד, העקרוני, לצורך איזכורו של בית המקדש והאחר, הפרגמטי – למלא את החלל החסר של חיים בהעדר מקדש.
לכותב שורות אלה נראה כי ריב"ז ביקש, תוך כדי חיזוק מעמדו של הסנהדרין ביבנה, להופכו, כמעט לחלוטין, לחלופתו של המרכז הירושלמי ההרוס, החרב, ומתוך כך לשאוב עוצמה פוליטית רבה של הנהגת העם ביהודה, בעיקר על רקע העובדה, שהוא, ריב"ז, לא נמנה על בית הנשיאות המיתולוגי ונדמה כמו תיפקד כמעין אוזורפטור.
בכל מקרה ריב"ז נזהר מללבות שוב את אש המרד, והוא, כך דומה, עמד בראש אסכולה מובילה של התפייסות עם הרומאים, מטעמים פרגמטיים לחלוטין, ומחשש שהתפרצות נוספת של המרד תנחית על הציבור היהודאי מכת מוות. אסכולה זו, שהתגבשה עם הזמן, החליטה להתעלם, פשוטו כמשמעו, מהמרד הגדול ומאירועיו, למעט אסונותיו – חורבן הבית ותוצאותיו, כדי לא לעורר את התחושות הקנאיות, הקיצוניות של ה"חבר'ה", הצעירים, כנגד הרומאים. ניתן לעלעל באלפי העמודים של כתבי חז"ל וכמעט שלא להיתקל בעדות על המרד הגדול, כמו לא היה אלא משל ואגדה.
את מקומו ביבנה ירש רבן גמליאל, לאחר שחלפה תקופת ה"צינון" שלו מבחינתם של הרומאים, מכיוון שביתו נרדף על ידי השלטונות הרומיים כמי שתמך במרד הגדול. רבן גמליאל זכה בהכרה רומית, ובתקופתו בוטל "מס היהודים" והונפק מטבע רומי מיוחד שנכנס כהילך פיננסי למחזור המטבעות, המכריז רשמית כי "הוסרה החרפה מעל גביית מס היהודים".
רבן גמליאל אמור היה לגלות עמדה מתפייסת כלפי השלטון הרומי, אך כנראה שעוצמת תפקידו הנשיאותי ובעיקר אופיו, שהיה אסרטיבי, סמכותי, לא מעט תוקפני, מתנשא ואף מתנקם, חיזקה מאוד את מעמדו ועמדתו. אחד הביטויים לכך התגלה בהסדרת תקנות סנהדראיות, כמעט בבחינת תקדים, של פסיקות כמו הסדרת תפילת שמונה עשרה, דחיית הנוצרים מהקהילה היהודית, חתימת המקרא ו...הסדרת טקסי הפסח, כאלה שעברו מהריטואל הקרבני בבית המקדש למפגש הביתי בחוג המשפחה.
להסדרת טקסי הפסח היתה משמעות רבה בהקשר האידיאולוגי-המסורתי, והיא הובלטה במגמתו של רבן גמליאל – להציג את החג כמסגרת מיתולוגית של יציאה מעבדות לחירות משעבוד לגאולה. מסרים אלה, לכאורה בלבד, אין בהם כדי לתשתת סכנה מסוימת, אלא שבדור, שהיה כה סמוך לשלהי המרד הגדול, נדמו מסרים אלה, ודומים להם, כטלטול הגלימה האדומה מול השור. מסרים מסוג זה עלולים היו למצוא מסילות לליבות הצעירים המרדנים, שהיו נכונים למרוד שוב ברומאים.
והנה, לא בכדי שסמוך לפטירתו של רבן גמליאל פורצת מרידה גדולה של יהודים (117-115/114) בתקופת הקיסר טריאנוס, וזו התפרסה על פני מצרים, קיריני, לוב, קפריסין ובבל/מסופוטמיה, ובשלהי התקופה אף התגלגלה לפרובינקיה יהודה בשם "פולמוס של קיטוס" (בימי הנציב לוסיוס קווייטוס). אין להוציא מכלל אפשרות כי זו נרקמה כבר בימי הנשיא רבן גמליאל, שאולי בהקשר זה ניתן גם להבין את נסיעותיו-מסעיו מחוץ למרכז של יבנה.
לאור זאת ניתן אולי להבין את העדר הנשיאות היהודית מפטירתו של רבן גמליאל ועד לאחר מרד בן כוסבה (תקופה של 20 שנה), בבחינת ענישה רומית.
.jpg/view_photo)
