היופי השמור

צילום: חן ליאופולד

באחד מימי חודש מאי 1968 הדהד קול פיצוץ במורדותיהם המערביים של הרי יהודה. לכאורה, פיצוץ נוסף במחצבת הר טוב, שייעודה לספק חצץ לבניה. אלא שפיצוץ זה היה שונה בתכלית ממאות הפיצוצים שקדמו לו. הוא חשף פתח קטן לעולם קסום ונפלא, שהיה חבוי במעבה האדמה, נסתר מעין כל חי. בפיצוץ זה התחיל הפרק הנוכחי של מערת הנטיפים ב"שמורת אבשלום", קצת מעל העיר בית שמש.

מבחוץ אתה צופה על נוף בלתי מסעיר בעליל. שרידי מחצבה ישנה. הר גדול נגוס למחצה ומעליו מדלדלים כמה עצים בסלע טרשי. חם מאד. לא המקום אליו היית יוצא לטייל וגם לא היית יכול לבלות בו יותר מזמן קצר. ואז מגיעים אל הפתח. שער בהר. אתה נכנס פנימה ונשימתך נעתקת. תוך דקות אתה עובר לעולם אחר, שלא ידעת על קיומו וגם לא הייתה לך שום דרך לשער שהוא נמצא שם, מתחת לרגליך. בחוץ הכול רותח. שלהי תמוז. אבל בפנים תמיד נעים. גם בחורף וגם בקיץ הטמפרטורה איננה משתנה.

לצייר הגדול יש את כל הזמן שבעולם. והוא משרטט ומתכנן כאן קוים ונתיבי זרימה, תנועה וקצב. מלאכת מחשבת של פירורי סלע צהוב ולבן ואדום וטיפות מים שמתמזגים זה עם זה יום אחרי יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, עידן אחרי עידן. נוטפים מלמעלה ועולים מן הארץ, נפגשים ונפרדים, מתאחדים לעמודים, לקירות, למסכים. מגלים טפח בריכות צלולות, ומסתירים טפח חביונות נסתרים. אלפי אופנים של משחק צורה וצבע. מרקם מדויק של אבן ומים, אטימות ושקיפות, קושי ורכות. פאר ומלכות מהווים רקע לצניעות ועדינות.
המים שואלים והסלע משיב. נטיפים מבארים את דרכם וחלל המערה מקשיב. שיחה מתמשכת דורות. מה שנגלה לעינינו הוא רק מה שכבר סוכם, נחתם ונגמר בין המשוחחים. אל מלאכת שיחתם הם רוחשים כבוד, מתבוננים ביראה ובחשיבות על כל שאלה ועל כל תשובה, על כל קו ועל כל נתיב. יודעים הם היטב, מה שמתחיל כנטיית גרגר סלע דקה יהפוך לבסוף לקיר, מה שנראה כפרפור אחרון של טיפת מים בבריכה שמתחת אינו אלא פתיחה לחיים אחרים.

במקום הכי נמוך במערה, 60 מטר מתחת לפני הקרקע, עוד חביונות מים טהורים. ארבעים שנה לקח לטיפת הגשם לחלחל מבעד למסך האטום המפריד בינינו לבין השמים. אבל היא חפרה וחתרה, חיפשה וביקשה מוצא, עד שלבסוף נתגלתה במעמקים, הצטרפה אל חברותיה בעולם הפנימי.

אל בריכה אחת נוטפים מן הקיר מי תמיד, אבל הבריכה לעולם אינה מתמלאת. רמז יש כאן, הד סמוי למה שקורה עוד למטה למטה ועמוק מזה, נסתר גם עתה מאין רואים. המים אינם נותרים כאן. שוב הם מפלסים דרכם מעבר לסדקים בסלע ושואפים יותר פנימה, אל מערת נטיפים אחרת, שאיש טרם ראה, אבל אין ספק שהיא ספונה אי שם, עידן ועידנים. מי יודע איזה ציורים מתחוללים שם? מי יכול לשער את גודל היופי הנחבא במעמקים.

...לפעמים כל כך חם בעולם הזה. לוהט. החיים נראים כמו מחצבה טרשית וחסרת הדר, שנגזר עלינו לחצוב בה חצץ לבנייה. יום רודף יום. פיצוץ רודף פיצוץ. כן, בוודאי שיש משמעות לכל זה, הלא אנו מייצרים כאן חצץ. חומר גלם חשוב. כאן הוא מקום העבודה, עולם הבחירה. אבל לפעמים זה מעייף ומתיש. לפעמים בא לבכות מרוב הנוף האפור, השגרתי והבלתי מסעיר של החיים. החיים של רובנו אינם המקום אליו היו בוחרים לצאת לטיול מרגש.

...לפעמים, בעיתים של חסד גדול, של עומק לילה ולב, כשהשקט מכבה את השאון העולמי ואת הדיו בלבבות, כאשר אפרוריות היום יום מתכווצת בבושה מתחת לשמיכת החושך, נזכרת הנשמה שטהורה היא. אינה חפצה עוד במלחמת מחשבות קודש וחול, רודפות זו את זו, נושכות זו את זו, עם הרבה חללים בשני הצדדים ובלי ניצחון לשום צד. ואז - רוצה האדם להיות גדול. לגדול ולגדול עד לשמיים. לגדל כנפיים עצומות ולדאות בהן מעל האוקיינוס. לראות הכל מלמעלה. להבין.

רוצה עיניים לאור המחבק ומרפא הכל. ידיים לקבל אותו ופה לאמור לו: אבא, חסרת לי זמן רב. כה רב. ולבכות.

בכי שימיס את פלדת הגוף, שישטוף את ריח העשן שנדבק בו בשל בעירה ארוכה כל כך. שיקרע באחת את בגדי החול המביישים, ויחזור וילביש את נשמותינו באור הראוי להן - אור צח, לבוש מלכות, בגדי קודש.

...פתאום ראיתי בעיניים שהאפור הוא שקר. פתאום נכנסתי לעולם אחר כאן שהיה כאן תמיד, אבל נעלם, והתביישתי כל כך.
איך חשבתי שהנוף משעמם? כן, ככה זה נראה מבחוץ, אבל מי יודע מה קורה שם בפנים?
מה טמון בתוך המחצבות הטרשיות שלי?
איזה יופי שמור לי במעבה האדמה?
איזה הבטחה צפונה בתוכנו? ומתחת לה – עוד הבטחות כמוסות.
אולי מתחת למערת הנטיפים מסתתרת מערת אבנים טובות? גבישי אזמרגד? נטיפים כחולים של ספיר? קירות לבנים של יהלום?

עד מתי נשפוט את עצמנו ואת זולתנו לפי הערך הדל והקלוש של נכסינו, חכמתנו, יופנו, גבורתנו? הלא מה שיש בנו באמת, יקר, רענן, זוהר, מסתורי, עמוק, נמצא בכלל במישור אחר לגמרי. לא רחוק, אבל עמוק. לא בלתי מושג, אבל נסתר מעין.

"אין כל חדש תחת השמש" אומר קוהלת (קהלת א' ט'). "תחת השמש" דהיינו תחת שלטון הזמן והמקום, אין כל חדש. וכשם שתנועת הכוכבים מעגלית - כך כל מה שנע על פני הארץ - סופו לשוב אל מקורו. "סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח. כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא" (קהלת א' ו', ז').
למרות ריבוי הפרטים, הצבעים, הנופים והמצבים בהם מלא העולם שתחת השמש, אין בכל אלו חידוש אמיתי. שכן כל השינויים שבהם - שינוי צורה בלבד, לא שינוי מהותי, והריבוי שבהם, למרות שהוא נראה כמעשיר את הנפש, בסופו של דבר, רק מייגע ומתיש אותה, כמאמר שלמה (קהלת א' ח'): "כל הדברים יגעים", "לא תשבע העין לראות, ולא תמלא אוזן משמוע", אין לדבר סוף...

כל איש יודע, כי קץ לדברים כולם, אולם אשליית העולם צבעונית כל כך, מתוקה כל כך, עד שהלב מתפתה לרדוף ולחמוד, אף שידיו, בסוף כל מרדף, תמיד ריקות.
"העולם הזה הוא "לא", והוא לא מושג", אומר רבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב.
למרות זאת - בדמיוננו אנו מייחסים לו חשיבות עצומה.

את עומק האשליה שבו יוצר בעיקר, מימד הזמן. "כי עיקר העבדות בבחינת הזמן" כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות, מילה ד', סעיף י"ב), כי תחת הזמן נאחז כל העמל וכעס ויגיעות וטרחות וטרדות של העולם הזה, שהם בחינת עבדות, בבחינת "כל ימיו כעס ומכאובות". "כל ימיו" דווקא, היינו תחת הזמן והימים, בחינת "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" (קהלת א' ג'). כי עיקר העמל והעבדות הוא תחת השמש והזמן, וכל זה מחמת שטות וחסרון הדעת, שמחמת זה נגדל הזמן אצלו ביותר (דהיינו שנוצרת אצלו תחושה דמיונית של זמן גדול וארוך).

 עד שנדמה לו כאילו הזמן של ימיו חייו ארוכים וקבועים, כאילו יתמהמה בזה העולם תמיד וחושב מחשבות בכל עת לעשות לו מעמד פרנסה ועשירות ולבנות לו בתים ובנינים וכלים וכו', וטרוד בזה תמיד ומתייגע עצמו ביגיעות וטרחות גדולות ועבודות קשות כאילו היה עבד משועבד שנמכר לאיזה אדון...

ושוכח שאין שום זמן כלל, והזמן רץ ופורח מאד מאד בכל עת ובכל רגע בלי הפסק כלל, וכמו שכתוב: "ימינו כצל עובר" (תהילים קמ"ד ד'), "לא כצילו של דקל ולא כצילו של כותל, אלא כצל עוף הפורח". כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (מדרש רבה קהלת פרשה א' פסוק ג') ... כי בודאי מי שיש לו דעת אמיתי, הוא מבין היטב שכל הזמן של העולם הזה הבל, כמו שאומרים "ימי חיינו הבל לפניך", ובאמת אין שום זמן כלל, ואפילו בדעתנו הפחותה, שאין אנו יכולין להבין בחינת "למעלה מהזמן" אבל על כל פנים זה אנו רואין גם בעינינו ובדעתנו שהזמן רץ ושט ופורח מאד בתכלית הבהלה והמהירות בלי שום קביעות כלל, ובכל רגע האדם מת ומיום שנולד מתחיל למנות".

את התייחסותנו לזמן מסביר רבי נחמן באופן מרתק (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ס"א): "אך דע, שעיקר הזמן הוא רק מחמת שאין מבינים, דהיינו מחמת ששכלנו קטן. כי כל מה שהשכל (דהיינו ההכרה והתפישה) גדול ביותר, הזמן (דהיינו תפישת ותחושת הזמן) נקטן ונתבטל ביותר. כי בחלום, שאז השכל נסתלק, ואין לו רק כח המדמה (שאזי פעיל בעיקר הדמיון, שממנו בא החלום) אזי ברבע שעה יכולים לעבור כל השבעים שנה, כאשר נדמה בחלום שעובר והולך כמה וכמה זמנים בשעה מועטת מאד, ואחר-כך, כשנתעוררים מהשינה, אזי רואים, שכל אלו הזמנים והשבעים שנה שעברו בחלום, הוא זמן מועט מאד באמת. וזה, מחמת שאחר כך, בהקיץ, אז חוזר השכל אליו, ואצל השכל כל אלו השבעים שנה שעברו בחלום, הם רק רבע שעה אצלו".

כשם שאנו מכירים במציאותנו הרגילה מצב של ערות ומצב של שינה, מסביר רבי נחמן, כך קיימים שני מצבים אלו גם במישור הרוחני. כשאדם ישן הוא איננו קולט את המציאות כהווייתה, הרפתקאות רבות עשויות לפקוד אותו בחלומו, חלקן מבהילות, חלקן מענגות, אבל כולן - דמיוניות! כל זה עשוי להמשך לפי דמיון החלום, אפילו שנים רבות. אולם משהוא נעור וחוזר להכרתו הרגילה, הוא קולט שתודעתו הקודמת - דמיונית הייתה, והמציאות כהווייתה שונה בתכלית, גם אותן "שנים" של אירועים - מתגלות עתה כדקות ספורות...

"ובאמת - בהשכל הגבוה למעלה משכלנו, גם מה שנחשב אצלנו לשבעים שנה ממש הוא גם כן רק רבע שעה או פחות". ממשיך רבי נחמן.

יש דרגות תודעה גבוהות יותר. ביחס אליהן, הערות שלנו נחשבת אף היא כשינה ומה שאנו מכנים מציאות אינו אלא דמיון.

למרות זאת, מוסיף רבי נחמן ומתייחס לקושי שבדבר "אין אנו מבינים זאת. כי גם בחלום, אם היה אחד בא אצלו בשעת החלום והיה אומר לו שכל זה שנדמה לו שעוברים ימים ושנים, שבאמת אינם כלום, והכל הוא רק רבע שעה - בודאי לא היה מאמין לו, כי לפי הדמיון שבחלום נדמה לו שעוברים ימים ושנים ממש".

והיכן הם כל בני האדם החולמים אודות העולם הזה והצלחותיו, הבונים וטווים חלומות משנים קדמוניות? היכן הם עתה לאחר שנגוז אותו הרף עין של חלומם?
על זה עונה בחכמתו שלמה המלך "המתים אינם יודעים מאומה, ואין עוד להם שכר, כי נשכח זכרם. גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם - כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש" (קהלת ט' ה'-ו').

למרות האמור - אנו מנסים להמשיך ולחלום את החלום הזה בלי הפרעה, להתיידד עם הזמן ולמצותו ככל האפשר. אך הזמן, אליבא דאמת, חבר בוגדני הוא מאין כמוהו.  המרחק מן העיניים הנוצצות ותקווה לעתיד של הנערים לעיניים הכבויות ורפיון הידיים של הזקנים - מרחק קצר הוא עד למאד. "הנה האדם הוא "עוד לא" והנה הוא "כבר לא" אומר רבי נתן. "כי תחת הזמן" הוא כותב (ליקוטי הלכות מילה ד' סעיף ג') "אין שום חיים כלל, כי שם עיקר אחיזת סיטרא דמותא (צד המוות), כנראה בחוש לכל, שהזמן הולך ומת בכל יום בכל עת ובכל שעה, כי כל בני האדם וכל מין בעלי חיים אשר על פני האדמה מימות עולם, כולם הולכים ומתים בכל שעה ובכל יום, כי היום והשעה שחיים לא יחיו עוד".

כלפי מה הדברים אמורים? וכי יש אפשרות אחרת לחולם מאשר להמשיך בחלומו? האם יש ביכולתנו לברוח מן העולם הזה ותעתועיו?

יש מוצא ויש דרך לעבור את החלום הזה בלי להסתבך ברשת הצבעונית והקטלנית של תעתועיו. יש תודעה ומצב בנפש, שבבואנו אליו אין עוד למוראות הזמן או פיתויו שליטה בנפשנו. מקום זה נקרא "למעלה מן הזמן", "למעלה מן השמש" ולמעלה מן המחזורים המעגליים של לידה ומוות.

"תחת השמש" - אין חדש, אבל מעליה - יש.
שם, נוצצות העיניים תמיד, אבל לא מתקוות אשליה של חלומות כוזבים בעולם הזה, לא מהתגשמות משאלות רגע שאיש לא יזכור, כי אם מחבור אל מה שמעל ומעבר לזמן, שמעל ומעבר למקום.

"כי עיקר החיות באמת הוא רק מחי החיים (מקור החיים והחי לנצח), שהוא למעלה מהזמן", ממשיך רבי נתן בדבריו (שם). כי "השם יתברך הוא למעלה מהזמן כמובא, וזה העניין הוא באמת דבר נפלא ונעלם מאד ואי אפשר להבין זאת בשכל אנושי" כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ס"א).

אמנם כדי להגיע לתפישת למעלה מהזמן צריך לפעול נכון דווקא בתוך גבולות הזמן, וכמו שמוסיף לבאר רבי נתן (שם סעיף ג'): "הכלל, שעיקר החיות האמיתי הוא בבחינת למעלה מהזמן. אך אי אפשר לבוא לזה, כי אם על ידי שהאדם בא בתוך הזמן, ששם עיקר הניסיון והצרוף שלו, וצריך דווקא להאריך ימים בזה העולם, כי בכל יום שחי יותר וזוכה לקדש עצמו כראוי, אזי משלים דעתו בכל יום יותר וזוכה בכל יום ויום להיכלל יותר בבחינת למעלה מהזמן, שזה עיקר התכלית".

הדרך להעפיל למעלה - לטפס בסולם שהושלך אלינו משם. להתחבר לדבר היחיד בעולם החומר שמקורו במה שמעבר לחומר. רצון הבורא. ובכלל רצונו - המצוות הנוגעות בזמן ממש, ונאבקות איתו בשדה שלו ממש. "וכן יש זמן שמסוגל ביותר לבחינת ביטול (אל התכלית הרוחנית והנצחית) שהוא זמנים המקודשים, שהם כל הימים טובים ובראשם שבת, שהוא מעין עולם הבא, ששם עיקר הביטול" ("ליקוטי הלכות" הלכות מילה הלכה ה' סעיף י"ח).

בטרם יכריע אותנו הזמן בשגרתו הממיתה ובחלומותיו הפורחים, מופיעה בתוכו יציאה למעל הזמן - שבת. והוראתה פשוטה וחד משמעית - לעצור את הכל. להתנתק, ולו ליום אחד בלבד, מטרוף העשייה, הבניה והשינוי בעולם האשליות.
לקחת אויר רוחני, להתבונן לרגע מבחוץ, או יותר נכון, מלמעלה, על כל המעשים, ורק אז - במוצאי שבת, לחזור, עם השקפה מרוממת יותר, אל מרוץ הזמן.

צילום: חן ליאופולד         למצולמים אין קשר לכתבה

ובכל שנה - חגים ומועדים. אחת לשנה, כל אחד בזמנו ובמועדו, פורץ את שגרת הזמן ומרומם אותה למקום אחר, פעם לעולם החרות של פסח ופעם להתרגשות של מתן תורה, פעם לשמחה המפתיעה של פורים, שמגלה הנהגת ה' בתוך הטבע, ופעם ללב הנשבר בתשעה באב על מעשינו שהובילו לחורבן כל הקדוש והזך.

אמנם גם כאן קיימת סכנה של שגרה וחוסר מעוף, סכנת "מצוות אנשים מלומדה", עקרה וחסרת לב. כי כשאין האדם יודע, ואינו מבין בנפשו מי הוא המצווה אותן, וכי אינן אלא שער מופלא לעלות אל הנכסף ומתוק מכל - חי החיים, אזי עול נוסף הן, ומצטרפות, לדאבון לב, לחיילותיו המדכאים חיים של הזמן. פסח - יכול להפוך לסיוט מדכא של ניקיונות ולחץ. שבת - ליום שאי אפשר לעשות בו כלום ותשעה באב - לזמן שיעבור כבר...

גם את החולי הזה מנסה רבי נחמן לרפא. והוא משיב לחגי  ישראל ומועדיה, שערי מעל הזמן האדירים, את כבודם ומעלתם. ביד אומן, הוא נוגע במצוות התלויות בזמן, מסיר מעליהן את האבק האפרורי והמבזה שהשלכנו עליהן בעיוורוננו, ומדליק בלבנו מחדש את האהבה אליהן ואל המצווה אותן. וכשאוהבים, שבים ועולים אליו, מעל לזמן, כי "אהבה הוא בחינת התאחדות הזמן, כמו שכתוב (באהבת יעקב לרחל) "בעיניו כימים אחדים באהבתו" (בראשית כ"ט כ') ("ליקוטי הלכות", הלכות ראש השנה הלכה ה' סעיף א'), שעבור האוהב, ומתענג על מצוות קונו, עובר הזמן וחולף במהרה, מרוב הדבקות והעונג המושפעים אליו ממי שמעבר לזמן - מחי החיים.