תקציר:..."ולפני שבעים שנה אמר ברל כצנלסון: "...אין לחיות במפלגה בלי להרגיש כבוד אליה, בלי הרגשת חברות וגם בלי יחס של חברות וכבוד להנהגה...." רק הנפת דגל של צעירים חסרי מנוח תאפשר את חידוש נעוריה של תנועת העבודה".
בשנת תרצ"ג 1933 אמר ברל כצנלסון "אין לדון תנועה על פי מה שהיא אומרת על עצמה כי אם לפי מעשיה".
כמעט 75 שנים אחרי ולא נותר לנו אלא לדבר על מעשיה במשך יובל שנים מאז הקמתה ועד שנת המהפך ב- 1977. תקופה הרואית ורבת מעשים של יצירת יש מאין, מעשי בראשית על ידי קומץ מנהיגים ואנשי מעשה שהפכו את המחשבה הציונית מחזון ליצירת מופת.
בן-גוריון, ברל כצנלסון, טבנקין היו מנהיגים טוטליים, דבקים ברעיון הציוני והגשמתו עד אין קץ. הם היו שליחי מצווה למשימה שפעמים רבות נראתה חסרת כל סיכוי.
הקמת התיישבות בארץ לא זרועה, יצירת כח מגן המבוסס על צעירים שהכשרתם הצבאית היתה מספורי התנ"ך, מהקרב של שמשון נגד הפלישתים, או הקרב בין דוד לגוליית.
אלה אנשים שהפכו את האגדה למציאות והם לא ידעו שהם כאלה. הם הקימו את ההסתדרות, קופת חולים, חברת העובדים, בנק הפועלים, את זרם העובדים. אבני היסוד שאפשרו את הקמת מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי.
כן, הם היו חסרי מעצורים. הם ידעו יותר לשנוא מאשר לאהוב. הם לחמו מלחמת חורמה לא רק ביריבים הפוליטיים כמו ברוויזיוניסטים. הם גם יצרו פילוגים קשים בתוך תנועת העבודה שגרמו לפילוג בקיבוצים, בתנועות הנוער ויצרו יריבות אישית חסרת מעצורים.
והכל בשם השליחות הציונית-סוציאליסטית וערכי תנועת העבודה שדרשו נאמנות מוחלטת.
אלה היו עיקריה. אותם ביטא ברל כצנלסון: "הציונות שלי לא היתה מעולם ערטילאית כי אם ציונות אנושית המאמינה בקדושת חיי עם וחיי אדם, המבקשת לחנך את האדם מישראל למאמצי עבודה ויצירה, לכבוד אדם, לחירות ולשלום עמים".
לצד היצירה המופלאה היו גם כשלים למופת, כמו האמונה העיוורת בברית המועצות, העדפת הקולקטיביות על פני חרות האדם וחולשת הדעת של היחיד מול המנהיג.
אך אותן סטיות בטלות ב- 60 לנוכח המעשה האדיר, שבשיאו הוקמה מדינה יהודית שקלטה את שארית הפלטה ובה בעת קלטה את מאות אלפי עולי המצוקה מצפון אפריקה ומדינות ערב.
היא הקימה התיישבות ועיירות פיתוח בפריפריה ובגבולות, צבא עברי חזק ומוסדות לעזרה הדדית, שלא הותירו איש רעב בארץ.
אולם חמישים שנות עשייה, תוך שליטה פוליטית על כל המוסדות הבטחוניים, החברתיים, הכלכליים, הקהו את החושים ויצרו את שכרון הכח, רופפו את מוסדות השלטון ומוסריותו והביאו למהפך הפוליטי הבלתי נמנע.
המהפך של 1977 היה לא רק איבוד השלטון ומוקדי הכח הממלכתיים, אלא בישר את התפוררות המוסדות המרכזיים של תנועת העבודה כמו ההסתדרות, חברת העובדים, הפחתת ערכה של ההתיישבות העובדת, ירידת כוחן של תנועות הנוער והעלמותם של מרכזי החינוך וההכשרה של תנועת העבודה.
אך כל אותה תקופה באופן פרדוקסלי המשיכה להתקיים מפלגת העבודה על סניפיה תוך שמירת הקשר ההדוק בין הנבחרים לבין הבוחרים.
כל אלה אפשרו את שובה של מפלגת העבודה לשלטון ב- 1992 בראשות יצחק רבין כמפלגה ראשית ורבת מנדטיים.
ונראה היה שמפלגת העבודה חזרה לימי זוהרה. אך לא היא.
מאז מפלגת העבודה נאבקת על חייה. היא חסרת פרעון כלכלי אך יותר מזה היא נטולת חיות בציבוריות הישראלית בעיקר בדור הצעיר ובשני סקטוריים שם היה כוחה בעבר - יוצאי חבר העמים לשעבר והמגזר הערבי.
מתנועת העבודה המפוארת ורבת זכויות, נותרה גחלת לוחשת נטולת דלק לבערה.
נותרו זכרונות וגעגועים לרעיונות, למעשי השליחות ולאמונה בדרך.
ולפני שבעים שנה אמר ברל כצנלסון: " אין לחיות במפלגה בלי להרגיש כבוד אליה, בלי הרגשת חברות וגם בלי יחס של חברות וכבוד להנהגה".
רק הנפת דגל של צעירים חסרי מנוח תאפשר את חידוש נעוריה של תנועת העבודה.
