תקציר: אין כאן צרכנות נבונה, בוחרים לא עושים "שופינג" אמיתי למפלגות ולנציגיהן. אולי בשלב זה או אחר שואלים שאלה אחת או שתים, אך בסך הכל מוכנים לקנות את מותגי הפרסומת, מה שכבר שנים לא עושים בקניות בסופר.
ונתחיל מסיפור אבולוציוני על זבוב שלפני המון שנים היה מגיש כדור בשר לאהובתו כמתנת כלולות. כעבור עוד נתח נכבד של שנים, המתנה השתכללה והזבוב עטף את כדור הבשר במשי. ללא ספק הרבה יותר יפה ומכובד כמתנה לחתונה. אבל הזבוב לא שקט על שמריו והשלב האבולוציוני הבא מעניין לא פחות. נו... מה אתם אומרים? כדור בשר מוגש עם משי מצופה זהב או עם רטבים מיוחדים? מנחשים? התשובה מעניינת והיא המתאבן למאמר הזה.
הזבוב בשלב המתקדם של האבולוציה מגיש לאהובתו כדור משי ללא בשר, וזה עובד. כך גם הסחלבים שמושכים את המאביקים אבל לא נותנים כל תמורה של צוף. האם הם נענשים על כך? לא ולא. יש יתרון גם לרמאים, כמו שאומרים בעגת הרחוב: "הפריירים לא מתים הם מתחלפים". זכרון הרמאות לא מחזיק זמן רב ולפעמים אפשר לראות תופעה שבה אנשים מרמים ומשקרים במודע.
כך מתנהל ה"בזאר" בלי הפרעה, על פי עקרון ה - "אני לא אספר עליך ואתה לא תספר עלי", משפט המוכר ממושגי העולם התחתון, אבל אומץ גם על ידי "ישרי הדרך", אלה שבזים לעולם התחתון. יש עוד אפשרות, לפיה אנחנו, האזרחים, מכירים את הרמאי ויודעים את מעלליו, אבל לוקחים את זה בקלות, כי כבר אין כוח לריב, או שמקבלים את זה כמתת שמים - "אין ברירה" - או שיש כאלה שמוכנים לראות ברמאי "אתרוג" שיש לשמור עליו כדי לממש מטרות אחרות.
אז למה נועד הפתיח הזה? פשוט כדי לנחם את עצמי, אולי לומר שלא השתבשה עלינו דעתנו ואנחנו חכמים ונבונים ויודעים לבחור את נציגינו בצורה הטובה ביותר. כן, שבכנסת יושבים הראויים ביותר וכך גם בבתי המשפט, במשטרה, בצבא ובכלל.
וכעת לגופו של עניין. נתחיל בתקציב 2008 עם הבשורות החברתיות הראשונות מאז הוקמה מדינת ישראל. בשורות שיחזירו אותנו למדינת הרווחה, טיפול באבטלה וטיפול בעוני. לצד הממשלה פועלת "מועצת חכמים", דבר מבורך כשלעצמו, שכן זהו השלב הראשון בתהליך. אך השאלה היא, האם הצעת התקציב מתמודדת על שתי הסוגיות.
על כך אין תשובה, שכן לצד הצעת התקציב עדיין קיים חוק ה"קונטרה", חוק ההסדרים. שרי הממשלה מכל הקשת הפוליטית, ולכאורה גם הקשת האידיאולוגית, הצביעו בעד. לפי שעה נראה שגם בכנסת לא יתחוללו מהפכות, אלא לכל היותר קוסמטיקה ומראית עין, שכן כל מפלגה תרצה להוכיח לבוחריה עמידה על עקרונות.
ונעבור לסעיף הבא, שרות בצבא. ככל שמתבהרת תמונת מחדלי מלחמת לבנון השניה, שאחד הביטויים שלה הוא ריבוי הצל"שים, כך עולה דרישה של נבחרי ציבור לפתור את בעיית המשתמטים. דרישה שמתחזקת אל מול סיפורי הגבורה של החיילים במלחמה, אירועים שנגרמים בדרך כלל בגלל כשלי הדרג הצבאי והפוליטי. ומי הם המשתמטים? הטרף הקל, כמובן, הציבור החילוני שמיוצג על ידי הזמרים והשחקנים המפורסמים. דרישה שכל כולה מראית עין.
נבחרי הציבור לא קוראים להחרים שחקני כדורגל שבמקרה הטוב מטיילים בצבא כ"ספורטאי מצטיין", אבל זה הכסף הקטן, שכן לא ברור לי מהיכן נשאבת החוצפה לבוא בטענה ולו הקטנה לחילוניים, כשחוק טל פוטר אוכלוסיה ענקית משרות בצבא. זה החל מוועדת טל האומללה, שנתבקשה להגיש הצעה לפטור את החרדים משרות צבאי ולאפשר להם להשתלב בעולם העבודה.
הפתרון ברור וידוע לכולם וכבר נעשו על כך מחקרים ובדיקות אין ספור. הכוונה היא להקים רשות לשרות לאומי, כאשר תינתן לכל צעיר וצעירה באשר הם אפשרות לבחור בשרות צבאי או אזרחי. אבל זו משימה מורכבת, המצריכה עבודת שכנוע רבה, דבר שנבחרי ציבור - לפחות מרביתם - לא אוהבים, ולכן הם בוחרים באופציית כדור המשי, מראית העין. הם בוחרים, ואנחנו, כמו אשת הזבוב, אוכלים ואומרים תודה.
ומכאן הדרך סלולה וברורה. ראש ממשלה יכול לפצל את מפלגתו ולקחת את מי שבא לו, רק בגלל קומבינציה שהדמוקרטיה מאפשרת לו, ולהקים את מפלגת קדימה. במקום למחות על העיקרון, בוחרי הליכוד רצו, לפחות רבים מהם, אחרי המנהיג, מבלי לבדוק שאלות יסוד של מהות וחזון. וכמובן שהפטנט הזה יעבוד הלאה, וכל בלוף שימכרו לציבור ייקנה במחיר כזה או אחר, כי אין כאן צרכנות נבונה, בוחרים לא עושים "שופינג" אמיתי למפלגות ולנציגיהן.
אולי בשלב זה או אחר שואלים שאלה אחת או שתים, אך בסך הכל מוכנים לקנות את מותגי הפרסומת, מה שכבר לא עושים בקניות בסופר. דווקא בדבר כל כך מהותי כמו החזון של המדינה והנהגתה, דווקא כאן בוחרים מוכנים לקנות את מראית העין ולהצביע למפלגות קיקיוניות ללא חזון ברור אלא, על בסיס תדמיות.
לסיום, משהו אולי לא פופולארי. זה מזכיר לי את קרבות הגלדיאטורים שבהם הציבור מריע למנצח ושוכח מה המקור לקרבות הללו.
