אם עומד סדר הדין הפלילי על חשיבות נוכחותו של הנאשם באולם בעת ניהול משפטו , לא תיתכן התעלמות מן העובדה, שנוכחות זו נעשית קונסטרוקטיבית בלבד שעה שהנאשם כלל אינו מאמין שיזכה למשפט צדק בשל השפעת התקשורת על בית המשפט. ניחא ניטלה מן הנאשם האפשרות לדרוש צדק מוחלט, אך גם צדק משפטי איננו?. נראה לנו, אפוא, כי אין לדבר על עקרון הסוביודיצה, על טוהר ההליך השיפוטי, על אמון הציבור בשופטיו ושאר עניינים יגעים, מבלי להזכיר בנשימה אחת את אמונו של הנאשם בבית המשפט. ללא אמון זה אין משפט כלל. עמדתנו הנה, כי הדרך לבניית אמונו של הנאשם כרוכה בפתיחותו של בית המשפט לברר את עומק השפעת התקשורת, על היושב בדין." עו"ד רונאל פישר בברור לעומק ושרטוט מגמות לפתרון מורכבות מערכת היחסים במשולש בית המשפט,הנאשם והתקשורת והשפעת מערכת יחסים זו על עשיית הצדק.
קטעים עיקריים ממאמרו של עו"ד רונאל פישר
לחץ כאן לקריאת המאמר המלא
פרשה ציבורית, המלווה בהגשת כתבי אישום, מעוררת שאלה קשה וסבוכה בקשר עם חלקה של התקשורת בתוצאה המשפטית, שיוציא תחת ידו בית המשפט. שאלה זו ראוי לה שתפורק לשאלות משנה, שעל כולן יש לתת את הדעת. כך למשל, לא נצא ידי חובתנו אלמלא נברר האם בכוחה של התקשורת להשפיע כלל על בית המשפט. יש הסוברים, וזוהי ככל הנראה התפיסה המשפטית השלטת, כי שופט, להבדיל מחבר מושבעים, יודע לנתק עצמו מן ההמולה התקשורתית ולפיכך אין לדבר במונחים של השפעה קונקלוסיבית, או כזו אשר תשנה תוצאה משפטית המושתתת כדבעי על דיני הראיות והדין המהותי .
עוד נידרש לבירור מעמיק ויסודי הנוגע לאופן בו מתמודדים המחוקק ובית המשפט עם פרסומים בתקשורת בעת ניהול הליך פלילי החל משלב החקירה המשטרתית, ואפשר שעוד לפני כן, ועד תום המשפט. ננסה לאפיין את התקשורת הישראלית ולתת בה סימנים, שמא נוטה היא לצדד בקטגוריה או בסניגוריה דווקא, ומה מקומו של החוק והדין המצוי ביחסים שבמשולש: בית המשפט, התקשורת והנאשם (או החשוד).
.....עמדתנו הנה, כי בפרוץ פרשה ציבורית בעלת היבטים פליליים, שסופה הגשת כתבי אישום, על בית המשפט לבחון תחילה את השאלה, האם כמות הפרסומים ותוכנם הביאו לכדי הכרעה תקשורתית במקום משפטית. שאלה זו מכילה בתוכה הן את מידת האמון אשר ירכוש הנאשם לבית המשפט בנסיבות אלה, הן את אמונו של הציבור ביכולתו של בית המשפט לעשות צדק עם הנאשם ולבסוף אף את מידת ההשפעה הסובייקטיבית של הפרסומים על היושב בדין, כפי שהוא תופס אותה. ואין מדובר בטענה מקדמית הבאה מספסלי ההגנה והמצריכה את בית המשפט לתת דעתו לדבר, אלא בחובה קוגנטית הדומה לשאר חובות המוטלות על בית המשפט בעת ניהול הליך פלילי.
להשלמת עמדתנו נטען, כי מתן מענה לשאלות אלה, יוביל בנסיבות של הכרעה תקשורתית במקום משפטית, לשני פתרונות חלופיים המוצעים על ידנו. האחד, הותרת הפרורגטיבה בידי הנאשם בלבד האם יועמד לדין אם לאו. פתרון משפטי זה נראה במבט חטוף חריף משהו. כמעט בלתי סביר. אנו נראה, כי בפתרון זה מתקיימים האיזונים הנכונים, ואף אין הוא זר כלל וכלל לחוק החרוט. השני, הרחבת המותב היושב בדין, כך שעניינו של הנאשם יבחן בקפידה רבה יותר נוכח החלטת בית המשפט, כי אכן חרב ההשפעה התקשורתית מתהפכת מעל ראשו של הנאשם.
.....זיהינו וחידדנו אינטרסים של שניים ממרכיבי הפאזל. התקשורת ובית המשפט. יתרה מכך, מצאנו כי אינטרסים אלא אינם עולים בקנה אחד, שמא נוגדים הם ממש, פוסלים האחד את רעותו, באים זה במקום זה. פשיטא, כי אנו ניצבים בפני שני גלדיאטורים בזירה ממוקשת היטב. התקשורת נושה במערכת המשפטית. היא מבקשת הכרעה מהירה וחותכת. פסק הדין של התקשורת פעמים רבות רלוונטי מפסק הדין של בית המשפט. הוא ניתן כאן ועכשיו. הוא מכה על הברזל החם .
עמד על כך הנשיא לינדנשטראוס בציינו: "תוצאותיו של אותו דין המתקיים בהליכים רגילים, מאבדות בחלוף הזמן את חשיבותן, שמא תמצי לומר, אפילו את ערכן, ו"פסק הדין" של העיתון או של תוכנית הטלוויזיה, המהיר יותר, החד יותר, שאין עליו "ריסונים" על פי דיני הראיות ועל פי החוק המהותי ובוודאי אין עליו ערעור – הוא המחייב, והוא עדיף, לכאורה, על פני פסק הדין הרשמי". אכן, דברי אלוהים חיים. ואולם, בתווך הנאשם. ומה יהא עליו?
מציעים אנו במאמר זה להצילו מן התופת על דרך של איגוד כמה מן הזכויות העומדות לנאשם לזכות חוקתית אחת היפה לעניינו של "נאשם התקשורת". חזקת החפות, הליך משפטי הוגן, העדר השפעה זרה – כל אלה עשויים, לטעמנו, להיכלל תחת ההגדרה: הזכות להיות מורשע על ידי בית המשפט, כשם מאמרנו. זכות זו משמיעה זעקה. איש אינו מבקש לעצמו את הזכות להיות מורשע. בנסיבות הקשות של "נאשם התקשורת", הזכות להיות מורשע על ידי בית המשפט היא מתנת שמיים.
אנו סבורים, כי אם עומד סדר הדין הפלילי על חשיבות נוכחותו של הנאשם באולם בעת ניהול משפטו , לא תיתכן התעלמות מן העובדה, שנוכחות זו נעשית קונסטרוקטיבית בלבד שעה שהנאשם כלל אינו מאמין שיזכה למשפט צדק בשל השפעת התקשורת על בית המשפט. לא ניתן לדבר במונחים של פומביות הדיון, החובה לנהל הליך משפטי בו הנאשם ער ומבין את המתרחש סביבו ובאותה שעה ממש לזנוח לחלוטין את תחושתו, כי צדק לא ייעשה בעניינו. ובאמרנו צדק, מתכוונים אנו לצדק משפטי.
אותו צדק האמור להישען על דיני הראיות והדין המהותי, גם עם הישענות זו היא על מקל, ואינה צדק אבסולוטי. ניחא ניטלה מן הנאשם האפשרות לדרוש צדק מוחלט, אך גם צדק משפטי איננו?. נראה לנו, אפוא, כי אין לדבר על עקרון הסוביודיצה, על טוהר ההליך השיפוטי, על אמון הציבור בשופטיו ושאר עניינים יגעים, מבלי להזכיר בנשימה אחת את אמונו של הנאשם בבית המשפט. ללא אמון זה אין משפט כלל. עמדתנו הנה, כי הדרך לבניית אמונו של הנאשם כרוכה בפתיחותו של בית המשפט לברר את עומק השפעת התקשורת, בנסיבות המתאימות, על היושב בדין.
זהו בירור אישי, אינטימי, היוצר תחושה ראשונית בלתי נעימה. בית המשפט נחשף עירום ועריה למול הנאשם. הוא בוחן את עצמו בגלוי. נכון, מוכן ומזומן לאפשרות, כי ניתק האמון בין הנאשם לבית המשפט. זהו בירור חיוני. שמא יש לומר, הכרחי. על כן הצענו בפתח דברינו, כי בירור זה ייעשה מיוזמתו של בית המשפט. לא על הנאשם החובה לברר את השפעת התקשורת על בית המשפט. זהו תפקידו של מי שבידו היכולת לזכות או להרשיע. לטעמנו ולשיטתנו, סעיף 71 לחוק בתי המשפט בגרסתו הקודמת והחדשה כאחד לא רק שמייתר כל צורך בקיום דיון בשאלת ההשפעה של התקשורת על בית המשפט אלא אף מחייב את השופט היושב בדין לברר ברצינות, כל אימת שנחשף התיק שבפניו לפרסומים בתקשורת, מה מידת ההשפעה של אלה עליו. אמת, טרם נתגלה השופט בישראל אשר ידיח עצמו ויניח ידו מלשפוט בתיק שלפניו, בשל השפעתם הרעה של פרסומים בתקשורת על יכולתו לעשות משפט צדק. אמת, חזון העצמות היבשות הוא זה.
ואולם, האם נאות מי מבין השופטים אך לברר את השפעת התקשורת עליו בתיק שלפניו? האם נאות מי מהם לפרוס בפני הנאשם וסניגוריו, התביעה ופרקליטיה, מערכת סדורה של שיקולים פסיכולוגיים, מוסריים, מצפוניים ומשפטיים, כתובים עלי פרוטוקול, מהם יכולנו ללמוד, כי השופט היושב בדין כלל ער להשפעה בתוכה הוא נתון. שהרי מודעות להשפעה, הסכמה בדבר קיומה, קבלתה כעובדת יסוד עולם והצגתה כנתון בהליך המשפטי מהווים יסוד מוסד של כל משפט המבקש להיות משפט צדק. אפשר ולאחר שיונחו הדברים לפני הצדדים, ייזמו הם את פסילתו של השופט. אפשר ויהא השופט עצמו פוסל במומו. כך או כך, סעיף 71 לבדו צריך היה להכתיב כללי משחק אחרים מאלה הנהוגים בבתי המשפט.
לא זאת אף זאת, עצם הכפירה בקיומה של ההשפעה, מעמיד את השופט בחזקת אפיקורס למול החוק החרוט וכל ישותו הלגיטימית מונחת בספק לאור מינותו, שאין הוא מקבל את מצוות המחוקק כפי שהיא. ההנחה, שאין לשופט אלא הראיות שלפניו, צריכה היתה לפנות את מקומה להנחה, כי אין לשופט אלא מכלול העניינים המשפיעים על שיקול דעתו במתן פסק הדין ובהם אף פרסומים מטעם התקשורת מקום שזו אכן פרסמה. תיאטרון האבסורד המתרחש מדי יום בבתי המשפט, נשען על הסכמתנו כחברה לעמוד למשפט בפני שופטינו שעה שאלה אינם מכירים בהשפעה של התקשורת עליהם ועל החלטותיהם, ומבחינה זו עוברים הם על החוק אשר מחייבם להניח, כי מושפעים הם גם משופעים.
תפקידה של ההגנה מן הצדק אינו נפקד מתיקון עולם זה, שאנו מציעים. תפקיד חדש מוטל עליה. משעשה בית המשפט לבירור ההשפעה של התקשורת על יכולתו לנהל הליך משפטי הגון והוגן, נתייתרה לכאורה ההגנה במתכונתה הקודמת. שוב אין צורך, כי הנאשם יבקש את ביטול האישומים. אילו ימצא בית המשפט, כי אין אפשרות לנהל משפט, ממילא יבטל את האישומים. אילו יחפור בתוך עצמו ויראה כי טוב, ממילא נבחנה השאלה בדבר ביטול האישומים על רקע הגנה מן הצדק-הרשעה על ידי העיתונות, ואין עוד כל מקום לעורר את הסוגיה. הצעתנו הנה, כי ההגנה מן הצדק, לא תדרוש את ביטול האישומים אלא תפתח פתח לנאשם להחליט האם ימשך משפטו אם לאו. נבהיר. ביטולם של אישומים מכוח הגנה מן הצדק יוצר תוצאה סבירה בהתחשב במכלול הערכים הבאים לידי ביטוי בסוגיה זו .
מצד אחד החובה להעמיד נאשמים לדין בבחינת ביצור שלטון החוק ומן הצד השני החובה להגן על זכותו של הנאשם להליך הוגן. ביטולם של האישומים אינם מזכים את הנאשם. אין הוא בחזקת מי שנמצא חף מכל פשע לאחר בירור משפטי. החמאה מרוחה על ראשו. אי בירור אשמתו היא כורח הנסיבות. הכרח בל יגונה.
מצב דברים זה פוקק את האפשרות, כי הנאשם חרף השפעתה הרעה של התקשורת על בית המשפט, ישליך יהבו על בית המשפט וייתן אמונו בשופט אשר בירר השפעה זו בקרבו. הוא גם מונע את האפשרות, כי הנאשם יזוכה ולא יידרש להתהלך כל חייו ואות קין על מצחו. על כן מציעים אנו, כי תיוותר הפרורגטיבה בידי הנאשם האם להמשיך במשפטו אם לאו לאחר החלטת בית המשפט, כי אכן התקשורת פעלה להשפיעה על ההליך וצלחה. הסדר זה אינו זר למשפט, אף כי הוא נראה תמוה משהו. הסדר זה קיים בחוק לטיפול בחולי נפש הקובע, כי אם תיתכן אפשרות הרשעתו של הנאשם, תהא הזכות בידיו לבחור האם להמשיך בהליך אם לאו.
חרף ההבדלים בין המקרים ואפשר שגם הטעם הרע הנותר מן הצורך לגזור מעניינם של נאשמים חולי נפש על נאשמים שהוכו על ידי התקשורת, נראה כי התכלית החקיקתית אשר ביסוד ההסדר שבחוק לטיפול בחולי נפש תואמת למדי את עניינו של "נאשם התקשורת". האינטרס החברתי במיצוי הדין עם נאשם חולה נפש הנו חלש במיוחד. בצדק, אפוא, מושכת החברה את ידיה מן האחריות לתוצאת משפט פלילי שכזה ומותירה אצל הנאשם לבדו את הזכות "להעמיד עצמו לדין".
האינטרס החברתי במיצוי הדין עם "נאשם התקשורת" חייב להיות גם הוא מוחלש במידה משמעותית. התשובה לשאלה האם בית המשפט ימצא האם נאשם כזה ביצע או לא ביצע את המעשה המיוחס לו, הנה יותר עניין לסקרנות אנושית מאשר לחובה חברתית. שהרי "נאשם התקשורת" מתאפיין בכך, שהורשע כבר. אין באמת ולא יכול להיות אינטרס חברתי חזק בבירור אשמו. עד כאן עניינה של החברה. ואילו מנקודת מבטם של הנאשמים, גם הראשון וגם השני, ברור כי משניטל האינטרס הציבורי בבירור אשמם נותר אך האינטרס הפרטי של מי מהם להוכיח את חפותו. נראה, כי איש לא יחלוק על כך, שאינטרס זה יכול להיות מוכרע רק על ידי הנאשם עצמו.
באמתחתנו פתרון נוסף לקושי הנוצר מעת שמנוי וגמור עם בית המשפט, כי אכן השפעה רעה עומדת לפתחו. פתרון זה רדיקאלי פחות מן הקודם, אך אפשר שהוא נותן מענה מספק פחות עבור הנאשם. מציעים אנו כי בהינתן סיטואציה משפטית המצביעה על סיכון ממשי לקיומו של הליך בלתי הוגן כלפי הנאשם בשל השפעת התקשורת, יורחב באופן אוטומטי המותב היושב לדין.
הרחבה זו תעשה, כמובן, בהתאמה למותב הקבוע בחוק בתי המשפט. העברת ההכרעה השיפוטית למספר גדול יותר של שופטים עשויה, לשיטתנו, להבטיח בחינה קפדנית יותר של הכלים הלגיטימיים העומדים לרשות בית המשפט להבדיל מלחץ, השפעה וציפייה ציבורית שאין מקומם בהחלטות שיפוטיות. אמת, אין ולא יכולה להיות ערובה בידי נאשם כלשהו, כי הרכב שופטים שמניינו עצום ורב, יהא נקי מהשפעה תת-הכרתית. ואולם, אין כל ספק, כי אגד של שופטים מחוסן יותר מפני לחץ ציבורי, מסוגל לסימביוזה והפריה אהדדי המרחיקה במעט את עוצמת ההשפעה הרעה ואף מקרין אמינות גבוהה יותר כלפי הנאשם והציבור בהכרעתו המהולה לעולם בחשש, כי ניתנה תחת השפעה אסורה.
מציעים אנו, אפוא, תיקון חקיקתי העולה בקנה אחד עם הזכות המוקנית ממילא לכל שופט לפי חוק בתי המשפט, אלא שאנו ענייננו בחובה ולא בזכות. תובעים אנו הרחבתו של מותב מקום, שהשפעת התקשורת קנתה שביתה ושוללים אנו באותה נשימה את שיקול דעתו של היושב בדין לעניין זה.
פ\4\3\1
* תודתי מסורה לעורכת הדין ליאת דר על סיועה הנמרץ בכתיבת מאמר זה.
** תודתי מסורה לנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, כבוד השופט מיכה לינדנשטראוס ולשופט ישעיהו שנלר על הערותיהם המצוינות והחשובות למאמר זה.
[] סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי. וכן, ראה כב' השופט טירקל בבג"צ 7323/98 מ"י נ' ברוך רגואן, פ"ד נג (4), 126, כב' השופטת דורנר, ע"פ 1632/95 עוזי אזולאי משולם ו – 11 אחרים נ' מ"י, פ"ד מט (5) 534, 547, וע"פ353/88 וילנר נ' מ"י, פ"ד מה (2) 444, 450 . נוכחותו של הנאשם במשפטו, להבדיל מנוכחותו של בעל דין במשפט אזרחי, נתפסת כערובה להבטחת הגינותו של ההליך. ערובה זו נדרשת בשל הסכנה המרחפת מעל ראשו של הנאשם, כי יורשע ויושם מאחורי סורג ובריח. נזקו של המשפט הפלילי, העוסק בדיני נפשות, מחייב את בית המשפט לשתף את הנאשם בכל שלב ושלב בהליך העלול להחריב את חייו. הנאשם הוא העד, בה' הידיעה, לכך כי נעשה עמו צדק. מובן, כי אין משמעות לעדותו אם אין הוא מאמין ביכולתו של בית המשפט לעשות עמו צדק שעה שהושפע על ידי התקשורת.
[] בית המשפט העליון אמנם הביע במהלך השנים עמדות שונות בסוגיה זו אליהן נתייחס בהמשך דברינו בהרחבה, ואולם עיקרם של דברים מניח תשתית הגונה המאפשרת לקבוע, כמעט בנחרצות, כי התפיסה המקובלת הנה זו שהצגנו בפתח המאמר. שכן, אפילו אלה מבין השופטים הנוטים לפתוח את סגור לבם ולדבר בהשפעת התקשורת על בית המשפט, מעדיפים ניסוח ממנו עולה, כי הסכנה מצויה בניסיון ההשפעה ופחות בהשפעה גופה.
[] ההגנה מן הצדק במסגרת הזרוע של הרשעה על ידי העיתונות, הנה ההגנה הרלוונטית לסוג השאלות הנזכרות למעלה. הגנה זו אינה מופיעה ברשימת הטענות המקדמיות בסעיף 149 לחוק סדר הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982 משום שהיא יציר הפסיקה, ואולם מקומה הטבעי של הגנה זו במסגרת הטענות המקדמיות במשפט הפלילי, שכן מטרתה להביא לביטול האישום ומייתרת היא, עם קבלתה, את ניהולו של המשפט.
[] "חזקת החפות", עמ' 14.
[] סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי. וכן, ראה כב' השופט טירקל בבג"צ 7323/98 מ"י נ' ברוך רגואן, פ"ד נג (4), 126, כב' השופטת דורנר, ע"פ 1632/95 עוזי אזולאי משולם ו – 11 אחרים נ' מ"י, פ"ד מט (5) 534, 547, וע"פ353/88 וילנר נ' מ"י, פ"ד מה (2) 444, 450 . נוכחותו של הנאשם במשפטו, להבדיל מנוכחותו של בעל דין במשפט אזרחי, נתפסת כערובה להבטחת הגינותו של ההליך. ערובה זו נדרשת בשל הסכנה המרחפת מעל ראשו של הנאשם, כי יורשע ויושם מאחורי סורג ובריח. נזקו של המשפט הפלילי, העוסק בדיני נפשות, מחייב את בית המשפט לשתף את הנאשם בכל שלב ושלב בהליך העלול להחריב את חייו. הנאשם הוא העד, בה' הידיעה, לכך כי נעשה עמו צדק. מובן, כי אין משמעות לעדותו אם אין הוא מאמין ביכולתו של בית המשפט לעשות עמו צדק שעה שהושפע על ידי התקשורת.
[] ר' גם חיבור לשם קבלת התואר "מוסמך במשפטים" מאת מר ישגב נקדימון "הגנה מן הצדק: ביקורת שיפוטית על ההעמדה לדין בבית המשפט הפלילי", דצמבר 1998, אוני' תל-אביב, עמ' 228.
[] סעיף 170 (א) לחוק סדר הדין הפלילי. לעניין זה ראה גם דבריו של כב' השופט בך בע"פ 4427/95 פלוני נ' מ"י, פ"ד נא (2), 557, 562: "האמור בסיפא של סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי מהווה חריג לכלל זה, ולפיו רשאי סניגור לבקש לברר את אשמת הנאשם, אפילו אם קבע בית המשפט שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין. מטרתה של הוראה זו היא לאפשר דיון משפטי, בו עשוי להתברר שמא לא ביצע הנאשם כלל את מעשה העבירה, או שאיננו אשם בעבירה מסיבה אחרת כלשהי שלא מפאת היותו חולה נפש". כן ראה ע"פ 460/89 ועקנין פנחס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4), 788 ,עמ' 791-792 ות"פ (בית שאן) 825/99 מ"י נ' אבוטבול סעדיה´תק-של 2000 (4), 148.
