"אם אמת היא, שהדבר המנציח את הכיבוש הוא השתקת הדיון, כי אז הסכמי אוסלו אשמים, כמו ההתנחלויות, במצבנו העגום.
בישראל טוענים אנשי מחנה השלום, ובצדק, כי השעבוד שאנו משעבדים את הפלשתינאים, בנוסף על היותו שערורייה בקנה מידה עולמי, ומכל זווית הסתכלות אפשרית, כולל הזווית היהודית, הריהו גם שעבוד עצמי. מהו שורשו של שעבוד זה? אנשי מחנה השלום טוענים שזהו הכיבוש, ועל כן קוראים שוב ושוב לשים סוף לכיבוש. אלא שהם טועים: עובדה אמפירית היא שאין בישראל אף לא קבוצה פוליטית אחת, אף לא איש ציבור אחד הקורא להמשך הכיבוש. שעל כן ההטפה נגד הכיבוש כמוה כהטפה נגד הסמים, הן בכך שבשני המקרים מדובר בהטפה נגד מה שאין מטיפים בעדו, והן בכך שבשני המקרים ההטפה, יותר משהיא עוזרת לפתור את הדפוס הפתולוגי, הריהי חלק מאותו דפוס.
למעשה: לא רק שאין בישראל מי שקורא בפומבי להמשך הכיבוש (במובן של אחזקה ללא סיפוח חוקי, לא במובן של האקט המקורי של תפיסת השטחים, כמובן), אלא גם שאין איש הקורא בפומבי לסיפוחם. זוהי עובדה מדהימה אשר מחנה השלום מתעלם ממנה לגמרי. כשמצביעים עליה בפניו, הוא מכחיש. כשדוחקים אותו עם הגב לקיר – למשל, על ידי שמבקשים ממנו שיביא דוגמא – הוא מודה, אך מכחיש את חשיבות הדבר: אנשי הימין, כך אומרים בשמאל, מבטאים את הרצון בסיפוח גם אם אינם מעלים הצעה לבית המחוקקים להחליט על סיפוח פורמאלי.
זו אמת. את המסקנה האומרת כי מכאן נובע שאין כל חשיבות לכך אם מישהו מעלה או לא מעלה הצעה לבית המחוקקים להחליט על סיפוח פורמאלי, את המסקנה הזאת אין אנשי מחנה השלום אומרים, היות שהיא נראית להם מובנת מאליה. היא אינה מובנת מאליה. למעשה היא אף אינה תקפה. למעשה היא גם אינה אמת.
העובדה שאין איש הקורא בישראל לסיפוח יהודה ושומרון היא בעלת חשיבות עצומה. אילו היה מישהו קורא לכך היה ניתן לדון בכך. היות שאין איש קורא לכך, אין ניתן לדון בכך. זוהי בדיוק מטרת חסידי הסיפוח: יותר משהם חסידי הסיפוח, הם עוינים לדיון הדמוקרטי. הם אכן רוצים לספח – אבל בתנאי שהדבר ייעשה ללא דיון דמוקרטי.
יש להם סיבה טובה: דיון דמוקרטי יכלול את השאלה, מה נציע לתושבים. הם אינם מוכנים להציע דבר לתושבים. הם רוצים לגרש את כל התושבים זולת אלו שיביעו את נכונותם לחיות בישראל הרחבה ללא זכויות אזרח, שפירושו, פחות או יותר, לגרש את כל התושבים. היו בכל המחנה הזה שני נלוזים שהמליצו על תכנית זאת בגלוי (אמנם אחד מהם המליץ עליה בחצי גלוי: הוא לא אמר "גירוש", אלא "העברה מרצון", וכששאלו אותו, כיצד אתה מציע לעשות שהם ירצו לעבור השיב, תסמכו עליי, יש לי שיטות). שני נלוזים אלה חזרו ואמרו – אתם כולכם מגנים אותנו, אבל בתוך ליבכם אתם חושבים כמונו. משתיקת הימין ניתן להסיק כי לפחות לגבי הימין הם צדקו.
על כן, התנגדות הימין לדיון חשובה יותר לאין ערוך, ומכל בחינה שהיא, כולל מן הבחינה של הנצחת הכיבוש, מתמיכתו בסיפוח. שעל כן, מי שרוצה בסיום הכיבוש חייב לדרוש מבית המחוקקים – ומן הציבוריות הישראלית בכלל – דיון בהקדם האפשרי, כלומר מיד (למעשה: לפני ארבעים שנה) על חמש שאלות אלו: מה נעשה בשטחים שכבשנו? מה נציע לתושבי השטחים שכבשנו? מה נדרוש מהם? איזו התניה תהיה – אם בכלל – בין מה שנציע לבין מה שנדרוש? כיצד נסיים את הסכסוך הישראלי פלשתיני? ברור כי מחמש השאלות האחרונה היא החשובה, וכי הארבע הראשונות כפופות לה. אמנם יש על כך חולקים, כלומר כאלה שאומרים שחשיבותם של הארבע הראשונות אינה מושפעת מן החמישית.
שעל כן גם על כך יש לדון.שעל כן, ישראל משועבדת לכיבוש לא משום שיש בה חסידים של המשך הכיבוש, ואף לא משום שיש בה חסידים של סיפוח, אלא משום שאין בה דיון. ההתנחלויות היו המצאה של הימין שמטרתה הפחות חשובה היתה להביא לידי סיפוח, ואילו מטרתה היותר חשובה היתה לכפות על ישראל את הדיון בעד ונגד יישוב השטחים, ומאוחר יותר את הויכוח על שאלת עתיד ההתנחלויות, כאמצעי להשתקת הדיון על שאלת עתיד השטחים, ששתי החלופות בה אינן "ליישב" כנגד "לא ליישב", וגם לא "להוריד" כנגד "להשאיר", אלא "לספח" כנגד "להחזיר".
שעל כן עצם השתתפותו של השמאל ומחנה השלום בויכוח על יישוב השטחים, ולאחר מכן בויכוח על עתיד ההתנחלויות – השתתפות זו לבדה היא נצחון הימין, ומראש. אחזור: עצם השתתפותו של השמאל ומחנה השלום בויכוח על יישוב השטחים, ולאחר מכן בויכוח על עתיד ההתנחלויות – השתתפות זו לבדה היא נצחון הימין, ומראש.
השימוש בויכוח כטקטיקה להשתקת ויכוח אינה חידוש. חשיבות המקרה הנוכחי היא בכך שמחנה השלום בישראל הריהו שותף מלא לימין במה שנוגע לאסטרטגיית השתקת הויכוח המדיני בישראל. ממש כשם שההתנחלויות באו למנוע את הדיון בתוכנית הסיפוח, מתוך תקווה להביא לידי סיפוח ללא דיון, כך באו הסכמי אוסלו להשתיק את הדיון בתכנית שתי המדינות, מתוך תקווה להביא לידי מימוש תכנית זו ללא דיון. אם האמור בפסקאות האחרונות הוא אמת, כלומר, אם אמת היא, שהדבר המנציח את הכיבוש הוא השתקת הדיון, כי אז הסכמי אוסלו אשמים כמו ההתנחלויות במצבנו העגום.
בכך אין הכוונה לשיפוט ערכי, או מוסרי, או אנושי: מכל שלוש הבחינות הללו (הערכית, המוסרית והאנושית), מחנה השלום עולה לאין שיעור על מחנה המתנחלים. אלא ששני המחנות כאחד תומכים במדיניות האחת המשותפת לשניהם – המדיניות של הימנעות מדיון מדיני ומהחלטה מדינית – שהיא שורש שעבודה של ישראל. שניהם שותפים, למעשה, גם לפילוסופיה שמאחורי המדיניות האמורה.
זוהי הפילוסופיה של הציונות המעשית, היא הגרסא המקומית לריאל-פוליטיק: אין להעלות שאלה לדיון והכרעה כל עוד העם אינו בשל; העם אינו בשל כל עוד יש סיכוי שהוא יכריע בניגוד לדעתי; הדרך לעזור לעם להבשיל היא להקל עליו להכריע כדעתי; הדרך לעשות זאת היא ליישם את התכנית שאני דוגל בה כאילו הוחלט עליה, ואז לדרוש מן העם להכיר בכך שהיא יושמה, שזה קל בהרבה מאשר לבחור בה מראש.
פילוסופיה זו מבטאת אי הכרה בריבונות ישראל. ריבונות ישראל היא זכותה וחובתה של המדינה לדון בשאלות מדיניות, להגיע לידי הכרעה, וליישם את ההכרעה. במקרה שלנו המדובר בהכרעה משותפת עם הפלשתינים, כמובן, שעל כן נדרש משא ומתן עם הפלשתינים. עובדה מדהימה היא, שאין כמעט איש בישראל ער לה, שעד לעצם היום הזה ישראל לא קיימה משא ומתן מדיני עם הפלשתינים – כלומר משא ומתן על שאלת דמותו המדינית של הסכם השלום – אפילו פעם אחת.
כאמור, ממש כשם שמחנה הימין ומחנה השלום שותפים כבר ארבעים שנה בהשתקת הדיון המדיני בין הימין לשמאל בתוך ישראל, על ידי הצפת סדר היום בדיונים על השאלות השניוניות, כך גם ישראל ופלשתין שותפות בהשתקת הדיון המדיני ביניהן על ידי הצפת סדר היום בדיונים על השאלות השניוניות. דבר זה הינו קל מאוד, היות שהשאלות השניוניות נראות כמעט תמיד בעלות חשיבות כה גבוהה, ואף לא פעם הן אכן חשובות, ולעיתים מזומנות אף בוערות. ממילא הדיון בהן לוחץ. לא רק זאת אלא אף זאת: שמובן כי יש להן השלכות חשובות על השאלות המדיניות עצמן, כך שהדיון בהן במקום בשאלות המדיניות נראה טבעי.
מחנה הימין אומר, פרידה מיהודה ושומרון אינה באה בחשבון. מחנה השלום אומר, פרידה מן המצב בו יש לנו רוב יהודי, היא הדבר שאינו בא בחשבון. מחנה הימין שותק, לאות שהוא מסכים. מחנה השלום אומר, גם גירוש אינו בא בחשבון. מחנה הימין שותק, לאות כי הוא חולק. היות ששני המחנות מסכימים כי פרידה מן המצב בו יש לנו רוב יהודי אינה באה בחשבון, שניהם פוסלים מראש וללא דיון את החלופה של סיפוח יהודה ושומרון תוך הצעת אזרחות מלאה לתושבים – מותנית במה שנרצה להתנותה בו, כמובן. שני הצדדים טועים: הכל בא בחשבון פרט להתאבדות לאומית. המשך המצב הקיים פירושו, כך נראה, בדיוק זה – התאבדות משותפת של ישראל ושל פלשתין, והצפת האזור בנחלים של דם, כלומר אפוקליפסה.
התקווה היחידה למנוע זאת היא על ידי דיון פתוח ודמוקרטי בכל החלופות, כולל החלופה שהציעו הנלוזים בקול רם ושכל הימין מאמץ בסתר – היינו, הגירוש: לא משום שהיא רעיון מוצלח, חלילה: ככלות הכל, חלופה זו היא דרך המלך לאפוקליפסה. אלא שללא פתיחת הדיון לכל החלופות המוצעות לא יהיה הדיון דמוקרטי, וללא דיון דמוקרטי בוודאי שלא נוכל למנוע את האפוקליפסה.
הסיסמא אינה צריכה להיות, "די לכיבוש". הסיסמא צריכה להיות, "די לסירוב לדיון המדיני". לא "שלום עכשיו", כי שלום אי אפשר לעשות עכשיו. מה שאפשר לעשות עכשיו הוא להתחיל מייד בדיון המדיני על שאלת השלום, ולהזמין עכשיו את הפלשתינאים למשא ומתן מדיני לקראת שלום. אם כך נעשה בוודאי לא יהיה לנו שלום עכשיו אבל, מי יודע, אולי מחר בבוקר, או מחרתיים.
המשוררת הלאומית שהבטיחה כי השלום יבוא מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים היתה נביאת שקר (היא כזכור גם שמעה את פעמי המשיח). אין כל דרך להבטיח שהשלום יבוא מחר. צריך לחפש דרך לבטל את ההבטחה של מה שנראה כי מובטח באמת שיבוא מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים, הוא האפוקליפסה.
