הצדק החברתי בישראל הפך להיות למוצר נדוש, מנוצל ובלוי. הוא משומש ברוב המקרים על ידי אינדיבידואלים בהקשר רחוק ומנותק מהמושג חברה.אדם היוצא לרחוב על משכורתו, אינו רואה לנגד עיניו את חזונם של אבות הציונות, אלא את צרכיו האישיים והאגואיסטיים.
צדק חברתי יכול להיות הקרבתו של חייל אחד חטוף על מזבח בטחונם של מיליון חיילים בעתיד.
צדק חברתי יכול להיות העלאת שכר הבכירים בעשרות אחוזים על מנת שימשיכו לנהל את המשק ובכך ימנעו קריסה טוטלית של כלל החברה.
צדק חברתי יכול להיות הכתבת קווים מנחים אידיאולוגיים בתוכניות החינוך והעלמת נתחים שלמים של דברי הימים מספרי העיון.
צדק חברתי יכול להיות כפייה מסודרת של תרבות מערב אירופאית על חשבונה של תרבות מזרחית.
צדק חברתי יכול להיות שלילת זכויותיהם של זוגות חד מיניים להורות.
צדק חברתי יכול להיות הגברת הפיקוח על הפרט וחדירה לחייו תחת טיעוני ביטחון.
כל המשפטים הכתובים מעלה הינם נכונים ומדויקים ולכל אחד מהם עולם אפולוגטי משלו.
הצדק החברתי בישראל הפך להיות למוצר נדוש, מנוצל ובלוי. הוא משומש ברוב המקרים על ידי אינדיבידואלים בהקשר רחוק ומנותק מהמושג חברה.
טובת החברה, כלומר הכלל, כלומר האנתרופולוגיה וההיסטוריה בהתהוותן, יכולה להצדיק את פעולותיהם של מוסוליני, היטלר ואפילו סטלין – ביחס למדיניות הפנים שלהם אל אותה קבוצה המוגדרת על ידם כאזרחים – ולשפוט אותן כפעולות אשר היטיבו עם הכלל.
אין בגינונים הדמוקרטים והשוויוניים, כביכול, שום עירבון לטובת הכלל.
היחיד הוא הגיבור של הדמוקרטיה ועידן החופש והזכויות.
"פסטיבל החירויות" המתנהל בעולם המערבי מאז המהפכה הצרפתית, עדיין לא הוכיח את עצמו כמשחרר בשום מובן. השעבוד והצדק החברתי הם שני מושגים ערטילאיים המשמשים יחידים במאבקים אגואיסטיים, יומרניים ונטולי חשיבה חברתית אמיתית.
חברה היא מושג מאיים. היא באה תמיד על חשבון היחיד. צדק חברתי כפשוטו הוא טובת החברה והיא כשלעצמה חרב פיפיות המסוגלת לרצוח בעודה באיבה כל מחאה "חברתית" שהיא בעצם הבעת חוסר סיפוק קיומי של מספר אינדיבידואלים על צרות ימיהם ולילותיהם.
הפשטנות השטנית הזו היא תוצאה ישירה של מנגנון הניפוח הקולוסאלי של האינדיבידואל במאה השנים האחרונות לערך. המאבק הוא כבר מזמן לא חברתי אלא אישי. אדם היוצא לרחוב על משכורתו, אינו רואה לנגד עיניו את חזונם של אבות הציונות, אלא את צרכיו האישיים והאגואיסטיים.
אין כאן מחאה ישירה כנגד תקופת האגואיזם הגדולה של המאה העשרים ואחת. יש כאן הבעת סלידה וגועל אל מול יומרנותם של המייללים בשם צדק חברתי, בשם אידיאלים של המאה התשע-עשרה, בשם טובת הכלל אשר בינה לבין המציאות הסוציאל-פוליטית בישראל עומד רק האינטרס האישי והאופורטוניסטי.
היומרנות הזו חיסלה את משמעות המושג – חברה. היומרנות הזו מונעת מהנהגת המדינה, תהא אשר תהא, לפעול לטובת החברה באופן משמעותי וקונקרטי, ביחס ישיר להקשרים הפוליטיים אליהם אנחנו נקלעים. בישראל כיום אין חברה. יש אנשים, יחידים, הרואים את החברה כמעין תפאורה להצגה בה הם השחקן הראשי והצופה. הקתרזיס מושג על ידי מערך הישגים אישי ולא לאומי, אגואיסטי ולא חברתי.
פרנצ'סקו, הקדוש האיטלקי של המאה ה- 13 הגיע ממשפחה עשירה ללחום את מלחמתו של האחר והשונה ממנו. גם מרקס הקדיש את חייו למהפכה בחייהם של מעמדות אשר את סבלן הוא לא חש על בשרו מעולם (את מרקס לאור התקופה, עוד ניתן היה להאשים בגחמות אגואיסטיות ומגלומניות).
לעומת שניהם, ויקי כנפו יצאה למאבקה מתוך סבלה האישי והישיר. מחאתה נבלעה אי שם באזור מצפה רמון ברגע שהגיע מזור, זמני או לא, לצרותיה. צודקת או לא, מחאתה של ויקי כנפו אינה מחאה חברתית, היא מחאה אישית, אופורטוניסטית שבמקרה הטוב, סיפקה אייטם עם חיי מדף למעלה מן הממוצע.
בדברים האמורים לעיל זה ניתן למצוא כמעט עידוד לחזור אל חיקה של הדיקטטורה המבכרת את קורותיה של החברה בדפי ההיסטוריה על פני חיי היומיום של אזרחיה המדוכאים.
בדברים האמורים לעיל ניתן למצוא קריאה להתעלמות ממאבקם של הסובלים, של החלשים, של המקופחים.
כוונתם האמיתית של הדברים האמורים לעיל היא להצביע על חוסר האונים המשווע של חברה, אם תרצו ישראלית, אם תרצו מערבית, לרפא מחלות תוצרת המאות ה- 20 וה-21 באמצעות תרופות שיוצרו במאות ה – 18 וה – 19, ותוקפן, כנראה, כבר פג מזמן.
