מדיניות החינוך בישראל נוהגת בדרך של איפה ואיפה ביחס לתוספות משאבים והעצמת החינוך על ידי מקורות שאינם ממלכתיים. הממסד הפוליטי וועדות החינוך של הכנסת מקפידים על קוצו של יוד בכל הקשור להיקפי השתתפות ההורים בסל התרבות, פעילות מורשת וטיולים ועוד. באותו הזמן נהנים הרשתות הפרטיות, העמותות המוכרות והזרמים שמפעילים כח ולחץ פוליטי מיכולת בלתי מוגבלת של גביית כספי הורים, תקני תקציבים מועדפים, גיוס תורמים. פער המשאבים הזה מותיר את מערכת החינוך הממלכתית בחולשתה, בעיקר באזורי מצוקה, או אזורי מעמד בינוני נמוך" אבינועם גרנות על אי הצדק החברתי הצומח במערכת החינוך.
חרף המדיניות המוצהרת של ממשלת ישראל וחרף ניסיונות לתיקונים ורפורמות, הפערים בין קבוצות של תלמידים הולכים ומעמיקים,. פערי ההשכלה וההזדמנויות בחינוך נעשים גדולים יותר. הכל מעשה ידי אדם – ולאו דווקא גזירה משמיים. הכל נובע מהפער בין ההצהרה והכוונה לבין היכולת להנהיג מדיניות מודרנית צודקת. הנהגת ישראל נתונה ברובה בקונספציה מוטעה של מושג הצדק החברתי.
חלקה אף נתון בחשיבה שגויה הקושרת את הפתרון הרצוי למערכת עם דחיית ההפרטה במשק . ישנם הסבורים, כי רק מערכת אחידה, סטנדרטית, תבטיח שוויון הזדמנויות ושוויון בחינוך .
בפועל, פערי החינוך בישראל נפערים במספר צירים: מתרחב הפער בין ילדים הגדלים בבתים מבוססים ועשירים לבין ילדי שכבות העוני. גדל הפער בין ילדי המרכז והפריפריה. מעמיק הפער בין המצטיינים במערכת לבין הרגילים, המתקשים והכושלים. חוסר צדק חברתי מזדקר בין ילדי החינוך הממלכתי לבין אלו של "הזרמים הייחודיים ".
במשך שנתיים נהנו 70,000 תלמידי היסודיים ב 34 רשויות מהשקעה אסטרטגית בתכנית ניסוי (מבית מדרשה של ועדת דברת): הם למדו בקבוצות מפוצלות בכתות א' ב', הם זכו ליום לימודים ארוך, הם קבלו ארוחת צהריים חמה, הם זכו – הודות לאיגום משאבים – להעשרה, קבוצות תגבור, יותר מוסיקה וספור , יותר זמן מורה.
גם מוריהם נהנו מהסכם תשלום מכובד וזכו בפינות עבודה חדשות. מרבית ילדים אלה, לא כולם – הם משכונות או ערי מצוקה. תכנית הניסוי עומדת להיגנז כבר לקראת השנה הקרובה. למערכת לא היה אורך נשימה של יותר משנתיים למפעל מצמצם פערים מובהק .
ומהיבט אחר לחלוטין: במשך כ-20 שנה מימנו הורי היסודיים של המצטיינים בשפה האנגלית ( "דוברי אנגלית" ) שעות רוחב נוספות ברמה מתקדמת, בחסות הפיקוח על האנגלית. תהליך זה הקל על העומס בכיתות הרגילות וקידם את הילדים המצטיינים, הרגילים והמתקשים כאחד.
לאחרונה, הודיע משרד החינוך כי הסדר זה לא יוכל להימשך בשל גביית כספי הורים (המותרת למטרות אחרות וניתנת להתרה). אילו היו הורי אותם ילדים מתבשרים כי המדינה עומדת למלא את חובתה, ולממן את שעות ההוראה האלה – היה כאן מהלך מושלם לקידום המצוינות וטיפול בפערים כאחד. אולם פתרון הקיצוץ והביטול קל יותר למערכת .
אלו הן רק דוגמאות לתהליך רב משמעות.
ידיו של החינוך הממלכתי הולכות ונכבלות. "חוק נהרי" מזרים משאבים אל מסגרות פרטיות וזרמים שאינם מכירים בליבת החינוך הישראלי. הצעת חוק חדשה נוספת עומדת לבטל את חובת הליבה הרעיונית המוסכמת במדינה דמוקרטית ויהודית.
התוצאה של שני חוקים אלה תהיה אחת: זרמים וקבוצות גדלות והולכות בחברה הישראלית ייהנו מההפקר. הולכת ונבנית עבורם פלטפורמה המאפשרת מתן שירותי חינוך נוספים, כל אלה האסורים על החינוך הממלכתי. כל המסגרות הלא ממלכתיות מנהיגות או ינהיגו יום לימודים ארוך, ארוחה חמה, הסעות אל בית הספר, כיתות קטנות. הן מגבירות את חוסר השוויון במערכת החינוך, גם כשחלק מהן טוענות לטיפול בשכבות מצוקה .
בין אנשי חינוך יש חילוקי דעות – האם הזרמים החרדיים, למשל, מגדילים או מקטינים את הפערים בחינוך? האם רשת "אל המעיין" פועלת בשירות הצדק החברתי? אין ספק, בית ספר, שאיננו ממזג תכנים תרבותיים עם דרישות החברה המודרנית להישגיות ותכנים של שנות ה- ,2000 מרחיק את בוגריו, מראש, מחוויית הצלחה בחברה הישראלית.
בתי ספר אלו פועלים בחסות ובעידוד המדיניות הרשמית, וזו אף מתחזקת על ידי חוקים והחלטות חדשות. אם יימשך תהליך הבידול הזה, יעמיק עוד יותר הפער בין בוגרי החינוך הממלכתי והחרדי. ייעלם הסיכוי ליצירת הוויה ישראלית אחת המכבדת שונות. גם המשרתים בצה"ל ימשיכו להגיע ברובם מהחינוך הממלכתי. מנגד, באורח פרדוכסלי, במובן הפוטנציאל הכלכלי, דווקא החינוך הממלכתי יישאר כשידו על התחתונה, עם מינימום שעות הוראה ומשאבים אחרים.
מדיניות החינוך בישראל נוהגת בדרך של איפה ואיפה ביחס לתוספות משאבים והעצמת החינוך על ידי מקורות שאינם ממלכתיים. הממסד הפוליטי וועדות החינוך של הכנסת מקפידים על קוצו של יוד בכל הקשור להיקפי השתתפות ההורים בסל התרבות, פעילות מורשת וטיולים ועוד. באותו הזמן נהנים הרשתות הפרטיות, העמותות המוכרות והזרמים שמפעילים כח ולחץ פוליטי מיכולת בלתי מוגבלת של גביית כספי הורים, תקני תקציבים מועדפים, גיוס תורמים. פער המשאבים הזה מותיר את מערכת החינוך הממלכתית בחולשתה, בעיקר באזורי מצוקה, או אזורי מעמד בינוני נמוך
במבט כולל (ויש כמובן יוצאים מן הכלל), זרם החינוך הממלכתי, הנאמן לליבה החינוכית של ישראל, המאמץ מדיניות של מתן מענה דיפרנציאלי לכל ילד – נתון בין שתי זרועות מלקחיים. האחת, זו הבונה העדפות ברורות לזרמים וכוחות לא ממלכתיים יוצרת פער גדל בינם לבינה. השניה היא זו המגבילה יותר ויותר את הזרם המרכזי בחינוך הישראלי מגיוס משאבים נוספים מההורים או המגזר השלישי .
לרבים מהקוראים תראה הקביעה ביחס להגדלת השתתפות ההורים בסל משאבי החינוך בגידה בערכי היסוד של חינוך ממלכתי המונע בתוקף חוק חינוך חובה. המציאות היא אחרת. ללא השתתפות ההורים, בית הספר לא יצליח אפילו לעמוד במשימות היומיום שלו, שלא לדבר על הגשמת חזון ורעיונות חדשניים . זה עצוב – אך זה ריאלי לומר, כי כל עוד המדינה לא תיקח אחריות על השקעות במצוינים, בהעשרה מוסיקלית מגן עד י"ב , בטיפוח מנהיגות צעירה, במימון מנגנון מווסת של מלגות וסיוע לילדי השכבות החלשות – רק משאבים נוספים יוכלו להבטיח המשך קיומם של בתי הספר.
בישראל של שנת 2007, הקמת רשתות חינוך פרטיות היא עניין של זמן. דרדור רמת המשאבים לבתי הספר (20 קיצוצים מאז 2001) מכרסם במעמד החינוך הממלכתי, ובאמון של ההורים בו. דרך פרצות בחוקים ואולי גם דרך בג"צ, יצליחו קבוצות חזקות של הורים להקים חינוך חלופי – שהוא בעצם חינוך בעיקר לעשירים. מה שעלול לקרות הוא מה שקרה לפני 20 שנה למערכת בתי הספר הציבורית באזורים שלמים של שיקגו, וושינגטון – קריסה והבלטת הפערים בחברה. הדרישות כיום מהחינוך הן גבוהות יותר מאי פעם .
רק איגום חכם של משאבי מדינה מוגברים, השתתפות הורים, מגזר שלישי ורשויות מקומיות – עשוי לאזן את הפערים וליצור מערכת צודקת יותר. ללא מדיניות כזו, מערכת החינוך הממלכתית בסכנת קריסה אמיתית.
