הפילוסוף היהודי בן זמננו, עמנואל לוינס, כתב פעם: "ההוויה מתקיימת בזכות האתיקה של האדם. מלכות השם תלויה בי. אלוהים מולך רק על ידי סדר אֶתִי, דווקא היכן שהאדם מתחייב לאחר.... האנוש הוא..עצם האפשרות של להיות למען האחר...פני הזולת מורות לי אחריות שלא ניתן לשלול אותה...". מי שסובר כי דבריו אלו של לוינס מייצגים נאמנה את רוחו של המוסר היהודי בהשראתם של נביאי ישראל, לא יוכל להיוותר אדיש אל מצוקתם ונאקתם של עובדי הקבלן.
מקורות
המקורות לתפיסתנו את ענייני הצדק מצויים כולם בשדות הרחבים של הרוח והתרבות. יש מהם היונקים מההומניזם האוניברסאלי, יש מהם היונקים מטבע האדם האנושי המצוי בעם היהודי כמו גם בעמים אחרים בעולם, אך מקור הכוח העיקרי שלנו הוא מקור השפע הבלתי נדלה של המסורת היהודית.
מבחינתנו, מדינה יהודית ולא רק מדינתם של היהודים, פירושה בין השאר עיסוק ערכי ומהותי בפה, בלב ובגוף גם בנושאים כגון זכויות האדם, מושג הצדק, היחס לעובדים זרים, הטיפול בתופעת הנשים המוכות, שכר המינימום של העובדים, התנהלותן של חברות קבלן, יחסי עובד-מעביד, הפערים החברתיים-כלכליים ואפילו סוגיית פיטום האווזים.
בין צדק לצדקה
בבסיס הפעילות של תנועת "במעגלי צדק" עומדת האבחנה בין צדקה לצדק. בעינינו, יש מקום גם לצדקה וגם לצדק. אין סתירה בין הדברים וראוי שהם יעמדו זה לצד זה. החברה הישראלית, כמו כל חברה אנושית אחרת, טוב לה אם את התנהלותה החברתית יכוונו שני מושגי יסוד אלה.
לצערנו, נדמה שהחברה הישראלית השמיטה את יסוד הצדק ונותרה עם יסוד הצדקה בלבד. הצדקה מבורכת, חשובה ואין תחליף לחום אנושי, קירבה אנושית וטוב לב המאפיינים את מעשי הצדקה והחסד.
אך במקרים רבים, ההתנהלות החברתית של מדינת ישראל נשענת רק על מעשי צדקה, ללא המוצקות, האובייקטיביות והביטחון שמקנה הצדק.
העם היהודי נשען במשך אלפי שנים על הצדקה. הגביר, המגבית המקומית, רב הקהילה והשמש שימשו לא פעם ככתובת לכל מצוקה של יהודי באזור מגוריהם. בגלות זה הספיק, במדינה יהודית עצמאית וריבונית זה לא יכול ולא צריך להספיק.
כיום, יש צורך בעיסוק וליבון עקרונות היסוד החברתיים מנקודת מבט של צדק. יש לשאול מהן החובות ומהן הזכויות. יש לדון בסדרי העדיפויות ובסולם הערכים, שאל להם להיות תלויים בגחמות, חיוביות ככל שיהיו, של עשירי הארץ או סתם אנשים טובים. הדיון בהם חייב להיות אובייקטיבי ככל האפשר וכפוף לעקרונות מחייבים, שאינם תלויים רק בטוב הלב האנושי והמקומי, אלא מושתתים על מדיניות ושיטה קבועים, מסודרים ויצוקים בסלע מבחינה מוסרית וערכית.
אלפי עמותות צדקה, גמ"חים לכל דבר שזז או עומד, מופעי התרמה פומפוזיים וראוותניים, תמיכה על בסיס של חברות בקהילה בלבד החליפו במידה רבה את הדיון והמעשה בכל מה שקשור למדיניות ולתפיסה של צדק חברתי.
הצדקה לא עומדת עוד לצידו של הצדק, אלא מבקשת להחליף אותו. לתפיסתנו, הדבר אינו אפשרי. אינו אפשרי לא מהפן הפרקטי (תקציבו של המגזר השלישי בארץ נאמד במיליארדי שקלים בודדים בשנה, תקציב המדינה נאמד בלמעלה מ-250 מיליארד שקלים בשנה) ובעיקר אינו אפשרי מהפן הערכי והמוסרי.
הקיום, הבטחון, הזכויות והכבוד של אזרחי המדינה אינו יכול ואסור לו להיות תלוי רק במעשי הצדקה של אזרחים טובים. הוא חייב להיות מעוגן במדיניות של צדק.
מודעות ותודעה
לשמחתנו, יש בנו את יסוד הנאיביות. אנו מאמינים כי ביסודם רוב בני האדם הם אנשים טובים, שלא במזיד פוגעים באדם אחר כי אם בשוגג. אנו מניחים, שמרבית בני האדם ששותפים במישרין או בעקיפין בפגיעה באחרים ישנו את התנהגותם אם רק ידעו שזו המשמעות של מעשיהם.
כיום, אנו יודעים לומר שהנאיביות שלנו היא לא חלום ברוח, כי אם אמת ממשית בלא מעט מקומות ובקרב לא מעט בני אדם.
בפחות מארבע שנים של פעילות התנועה, הצלחנו, לא מכוחנו, כי אם מכוחם ומוסריותם של אזרחים רבים לחולל שינויים משמעותיים ולעצב בזהות האישית ובזהות הקולקטיבית של אנשים ומדינה עקרונות של צדק ומוסר.
אנו משקיעים מאמצים רבים בהעלאת מודעות לעוולות כמו גם לצדק. דוגמא בולטת לפעילות כזו היא המאבק המתמשך, שאנו שותפים בו על כבודם וזכויותיהם של עובדי הקבלן.
חברות הקבלן מספקות, כביכול, שירותים, לא אנשים. אינך שוכר אנשים על מנת שינקו, ישמרו, יתחזקו וכיוצא באלה, אלא אתה מזמין "שירותים". משל הזמנת נייר למדפסת או חומרי ניקוי למטבח. לשירות המוזמן אין שם ואין פנים. יש לו רק תוצאה: מסדרון נקי, כניסה מאובטחת.
בפועל נוצרה מציאות, שבה העובד אינו מועסק ישירות על ידי המקום שבו הוא עובד בפועל, שהרי מזמין העבודה אינו מעוניין בעובדים אלא בקבלת השירותים. כך מתאפשרת פגיעה ממשית בזכויות הבסיסיות של העובדים. מזמין השירותים משלם לקבלן. אין הוא מעורב בדרך שבה ניתן השירות אלא רק בתוצאותיו. הקבלן פוגע בזכויות עובדיו על מנת להרוויח יותר, ומזמין השירותים, שאינו מעסיק את העובד, נהנה ממחיר המכרז הנמוך ואינו רואה עצמו אחראי לעובד ולזכויותיו. בעולם העסקים, בדרך כלל ההצעה הזולה ביותר במכרז היא ההצעה הזוכה. לקבלנים משתלם אפוא להציע במכרזים השונים מחירי "הפסד" שבסופו של דבר יבואו על גב העובדים. רובם המכריע של המכרזים מוצעים במחירי הפסד, כשאת הפער "מסבסדים" העובדים: בשל מחירי המכרז הנמוכים אין סיכוי שיקבלו את הזכויות המינימאליות שמגיעות להם.
לפני כשנה נחשפה אחת הפרשיות הקשות ביותר של עושק עובדי קבלן (בסרטה של טלי שמש – זהב לבן עבודה שחורה). התברר שבמפעלי ים המלח, משאב לאומי שהופרט ונמכר לידיים פרטיות, מועסקים עובדי קבלן רבים המופלים ומנוצלים לרעה.
אחד מבכירי המפעל, שבתחילה הכחיש נמרצות את קיומם של עובדים אלה, הודה לבסוף בקיומם, אך באותה נשימה נתן לכך הסבר כן ומזעזע: "מה לעשות, יש עבודות שעובדי החברה הרגילים אינם יכולים לעשות". כשנשאל מהי אותה משימה מסתורית שעובדי החברה הקבועים "אינם יכולים לעשות", השיב: "אני לא יכול להעסיק כאן עובד עשרים וארבע שעות ללא הפסקה. זה בניגוד לחוק. קבלן עובדים יכול". במשפט זה גלומה העבדות בת ימינו, שבשירותה עובדים ואובדים אלפי "עבדים". כאן ועכשיו.
בחברה הקפיטליסטית מקור הפרנסה העיקרי הוא עבודה. אכן, עבודה אינה רק פרנסה. בעולם המודרני, עבודה קובעת במידה רבה גם את מעמדו החברתי של האדם. עובד מנוצל, מדוכא, חלש, החושש לפרנסתו, אינו מידרדר לתחתית רק מבחינה כלכלית, אלא גם במובן החברתי. האם עבודתם של עובדי הקבלן היא עבודה או עבדות? האם לעובדה שה"עבודה" הפכה למצרך ולשירות, חסר פנים ושמות, אין מחיר מוסרי כבד מדי מכדי שנשלם אותו?
חשוב לזכור: אין מדובר בקבוצה של פרזיטים עצלנים המבקשים לחיות על חשבון החברה כולה, כדימוי שלעתים מבקש משרד האוצר לתת לקבוצה זו. מדובר בקבוצה גדולה ביותר באוכלוסייה אשר מבקשת להתפרנס בכבוד מבלי להיזדקק לחסדיהם של אחרים. קבוצה של אנשים המשכימים מדי בוקר לעבודתם, שבים לא פעם בשעות מאוחרות לביתם, עוסקים בעבודות שרובנו לא היינו מוכנים לעשות ובכל זאת חיים בדלות נוראה.
בשנים האחרונות התפתח דיון חשוב אודות מתן קצבאות אל מול היציאה לעבודה. הדיון על מתן קצבאות לווה במחלוקות אידיאולוגיות עמוקות, אך סביב החשיבות לתגמל כחוק ובאופן הוגן את מי שבחר לצאת לעבודה אין מחלוקת! הרי גם שמאל חברתי וגם ימין חברתי יסכימו בוודאי, שאדם שוויתר על קבלת קצבה ויצא לעבודה ראוי להתפרנס בכבוד, אם כך – מה השתבש בדרך?
מתחת לאפנו קורם עור וגידים שוק עבדים מודרני. מבלי דעת אנו נהנים ומשתמשים בשירותי העבדים החדשים. וכי מי מאתנו אינו פוגש במאבטחים ובמנקות? מי מאתנו אינו נעזר בשירותיהם של הקופאיות או פועלי העבודה במפעלים? כאשר אנו חשים בנוח בבית הקפה, במידה רבה זה בזכותו של המאבטח העומד בחוץ בקור ובחום. כאשר אנו מסיימים את תפילותינו בבית הכנסת או את עבודתנו במשרד, לא גמדים, רואים ואינם נראים, מנקים אחרינו, אלא מנקים ומנקות קשי יום, שעובדים תחת לחץ מתמיד, בשעות לא שעות ובתנאים מבזים ופוגעניים. האם כל זה מטריד אותנו?
בקניון מלחה בירושלים פגשנו במנקה העובד 16 שעות ברציפות. בסופרמרקט בבאר שבע השייך לאחת מרשתות הענק נמצאו קופאיות העובדות במקום במשמרות בנות שמונה שעות רצופות, כשאין להם אפילו תא שירותים אחד (אם ברצונן להתפנות, עליהן לרוץ לשירותים בקניון קרוב, וכמובן להחתים את כרטיס העבודה ביציאתן ובחזרתן, על מנת שהמעסיק יחסוך עוד כמה שקלים על גבן...). בבית ספר תיכון יוקרתי מצאנו עובדי מטבח העובדים במשרה מלאה אך משתכרים רק 70% משכר המינימום. בעסק מצליח ראינו עובד שמעבידו מעסיקו בשתי משמרות רצופות בנות שמונה שעות כל אחת, על מנת לא לשלם לעובד שעות נוספות החל מהשעה התשיעית. על מנהל בית ספר שמענו שביקש מתלמידיו להרים את הכסאות על השולחנות בסוף יום הלימודים מכיוון ש"המנקה מקבלת שני שקלים לכיתה". האם לכל זה יש משמעות עבורנו? האם אין פגם מוסרי בכך שאנו מבלים בקניון רמת אביב, עורכים קניות בסופרמרקט בבאר שבע ולומדים בבית הספר התיכון המדובר? כמובן, אין אלה אלא דוגמאות מספר. מציאות זו קיימת בכל מקום, בכל עת ובכל שעה.
סיפורם העגום של עובדי הקבלן מסמל, אולי טוב יותר מכל סיפור אחר, את הידרדרותה המוסרית של החברה הישראלית. שתיקתה של החברה הישראלית על כל רבדיה, למן הגופים המחוקקים ועד לאחרון האזרחים, מסמלת אולי יותר מכל את התנערותה של החברה הישראלית מאחריות.
מדינה שבה כבוד האדם היה למרמס ולמעלה ממאה אלף עובדים בה חשופים לעושק ולניצול, כשהחברה האזרחית שותקת ולא פעם אף מסייעת, ולו בעקיפין, לעושק המדובר. זוהי חברה רקובה מבחינה מוסרית. אין דרך אחרת להביט על הדברים: כולנו, עד אחרון האזרחים, נהנים מעבודתם של עובדי הקבלן, אך עוצמים את עינינו אל מול הפגיעה המתמשכת והסדרתית בהם. אשר על כן, כולנו שותפים לשחיתות מוסרית זו.
הפילוסוף היהודי בן זמננו, עמנואל לוינס, כתב פעם: "ההוויה מתקיימת בזכות האתיקה של האדם. מלכות השם תלויה בי. אלוהים מולך רק על ידי סדר אֶתִי, דווקא היכן שהאדם מתחייב לאחר.... האנוש הוא..עצם האפשרות של להיות למען האחר...פני הזולת מורות לי אחריות שלא ניתן לשלול אותה...". מי שסובר כי דבריו אלו של לוינס מייצגים נאמנה את רוחו של המוסר היהודי בהשראתם של נביאי ישראל, לא יוכל להיוותר אדיש אל מצוקתם ונאקתם של עובדי הקבלן.
נדרשת נטילת אחריות כדי להיאבק ולנצח את השחיתות המוסרית. בספר דברים הונחה אחת מאבני היסוד של חברה מתוקנת. מה שנראה עד לא מזמן כל כך טבעי מוטל כעת בספק: "לא תעשוק שכיר, עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך; ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליך הוא נושא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים כד, יד-טו). ודומה שאך מן הראוי הוא, כי נפרש את המילים "ואליך הוא נושא את נפשו" כמכוונות אלינו. אלינו, אל כל אחד ואחד מאתנו, נושא עובד זה את נפשו. ואל כל אחד מאתנו מופנית קריאתו הנואשת. בכל אחד מאתנו תלוי אותו עובד מנוצל. האם נוכל לעמוד מנגד?
לצד החובה להתגייס לעזרתם של עובדי הקבלן, חשוב לזכור שאין מדובר כאן רק במאבק בעל אופי הסתדרותי שמבקש להציל עובד קבלן זה או אחר. מדובר במאבק כללי-ערכי על דמותה של מדינת ישראל. הפגיעה בעובדי הקבלן אינה רק פגיעה בהם, אלא פגיעה אנושה בזהותה המוסרית והיהודית של מדינת ישראל. לא רק את עובדי הקבלן אנו מבקשים להציל, כי אם את כולנו, מפני הידרדרות לתהום השחיתות המוסרית.
השחיקה בזהותה היהודית של המדינה באה לידי ביטוי גם, ואולי בעיקר ב,היעדרם של הצדק ונורמות מוסר ואתיקה ראויים.
האם יש בכוחנו בכדי להגן על בן האנוש ועל המוסר היהודי? האם האדם הפשוט יכול לתרום למאבק על זהותה האנושית והיהודית של מדינת ישראל?
עשייה לשינוי חברתי
אנו משתדלים לא להסתפק רק בהעלאת המודעות לקיומן של עוולות, אלא להציע גם דרכים מעשיות לחולל שינוי. אנו מבקשים להעמיד מקסימום כלים מעשיים, ששימוש מושכל בהם יביא לתיקון חברתי.
אחד העקרונות שמנחים אותנו בעת בחירת פרויקטים מעשיים הוא מידת היכולת של הציבור הרחב ליטול בו חלק.
אנו ממעטים בפרויקטים שעיקרם פנייה או דרישה מראשי השלטון לחולל שינוי. לעיתים אנו אכן בוחרים במהלכים שתחומם הוא חקיקה, הגברת אכיפה של הרשויות וכד', אך על פי רוב אנו מתמקדים בפעילויות, שמאפשרות ל"אזרח הקטן" להיות שותף בבנייתה של חברה מתוקנת וצודקת.
אם ניקח את תופעת הניצול של עובדי הקבלן, הרי שבתחום זה הקמנו את פרויקט "נאמני תעסוקה". בשנה החולפת נטלו בו חלק תלמידים מ-25 בתי ספר, שתפקידם היה לקחת אחריות ולדאוג לעובדי הקבלן שבתחום מוסד הלימודים שלהם.
עד לא מזמן, כל מנהל, מורה או תלמיד שהיה מתוודע לניצול המאבטחים או המנקים בבית הספר בו הוא מלמד או לומד היה טוען שהדבר אינו באחריותו משום שמדובר בעובדים המועסקים על ידי קבלן חיצוני.
האמנם העובדה שלרוב מדובר בשימוש בשירותיו של קבלן חיצוני פוטרת אותנו מאחריות למה שאותו מעסיק מעולל לעובדיו חסרי הישע? האם יכולים אנו לטעון בבטחה שאין לנו חלק ביצירת חוליים מוסריים אלה שפשו בחברתנו? האם לנוכח שתיקתנו המתמשכת נוכל לומר בפה מלא כי "ידינו לא שפכו את הדם הזה"?
עוולות חברתיות חמורות ביותר נעשות גם במוסדות חינוכיים רבים. ברוב המקרים התוודענו אליהם באמצעות תלמידים ערניים ורגישים. מהו המסר החינוכי שאנו מעבירים להם, גם אם רק בשתיקה והעלמת עין, בהשתקת קול הזעקה לנוכח מציאות משוקצת זו?
פעמים רבות אנו נתקלים באנשים שטוענים "להגנתם", כי אין הם מעורבים בסוגיות חברתיות מכיוון ש"אינם מבינים דבר בכלכלה". האם צריך להיות חתן פרס נובל בכלכלה או בוגר החוג לחשבונאות ומנהל עסקים כדי להבין את העוולות שבמעשים המתוארים לעיל? האמנם טענת הבורות פוטרת אותנו מאחריות לעוולות חברתיות אלה? האם פוטרת היא אותנו מלפעול לפחות במקומות הקרובים אלינו? האם יש צורך בידע כלכלי כלשהו על מנת למחות כנגד רמיסת צלם אלוקים של אנשים רבים כל כך?
נכון. יש היגיון כלכלי רב ונוחות מסוימת בהעסקת מנקים באמצעות חברות חיצוניות ולא באופן ישיר על ידי המוסד עצמו. אך האם ההיגיון הכלכלי והנוחות המסוימת הם המדד היחיד למעשינו? האם המוסר היהודי אינו אמור להוות שיקול חשוב, אולי מכריע, בדרכנו, בוודאי זו החינוכית? האם משמעות הדבר היא שכאשר אנו פוגשים בכניסה למוסד מאבטח העומד בחוץ שעות ארוכות, בקור ובגשם, ללא מחסה מינימאלי, עלינו לעצום עין ולהשלים עם המצב? האם קופאיות במרכול שנאלצות לעשות את צרכיהן בחצר האחורית או להתאפק במשך שמונה שעות מפני שבעל העסק אינו טורח לאפשר להם זכות בסיסית זו, הן בעיה של המעסיק ולא שלנו, ועלינו להמשיך לכלכל ולפרנס את עסקו?
טענה נדושה זו, של "אי הבנת תהליכים כלכליים", אינה פוטרת אותנו מלגלות רגישות, אכפתיות ואחריות לתהליכים מוסריים וערכיים. עד המקום שבו נדרש פענוח גרפים ונתונים קרים, ישנו מרחב גדול שדורש הכרעות ערכיות. מרחב זה תובע מאתנו, מכל אחד מאתנו, הצבת אמות מידה מוסריות שיונקות את חיותן מתורת ישראל. אין היגיון כלכלי בעולם שבכוחו לתרץ ולהכשיר את השרץ שנגלה אלינו בדמות המאבטח העומד בכניסה לאולפנה ללא תנאים מינימליים, או את עובדת הניקיון וילדה הקטן שמנקים מדי ערב את בית הספר ומשתכרים משכורת רעב?
גם הטענה שלפיה מדובר בתנאי עבודה שקובע גוף חיצוני אינה מחזיקה מים אל מול העמדה המוסרית. האמנם בית הספר נמצא תחת אחריותנו רק עד השעה שבה תלמידיו יוצאים לביתם? האם מדינה שעוברת במהירות לשיטת העסקה של עובדים באמצעות קבלנים חיצוניים, שמחויבים רק למיקסום רווחיהם ולא לשיקולים ערכיים ומוסריים אינה צריכה לעניין אותנו? האם אנו באמת פטורים מכל אחריות למצב זה?
גורמים שונים משמיעים באוזנינו לא אחת את הטענה שאַל לנו להתערב בנעשה באותן חברות קבלן, שהרי העובדים עצמם יודעים כי אלו הם תנאי העבודה ומקבלים אותם. "תנו לעובדים להחליט אם הם רוצים לעבוד בתנאים אלו אם לאו".
גם אמירה ליברלית-כביכול זו אין בכוחה לכסות על העוול הנורא. בניגוד למה שחושבים רבים, לא כל המעסיקים מזדעזעים למקרא נתוני אבטלה גבוהים או מנוכחותם של מאות אלפי עובדים זרים. להפך. יש לא מעט אנשים שמציאות זו נהדרת בעיניהם. היא גורמת להם נחת, משלשלת לכיסם הון רב. אחוזי אבטלה גבוהים ונוכחותם של עובדים זרים רבים מוזילים את שכר העבודה. בתנאי שוק כאלה, כל מי שנתמזל מזלו ומצא מקום עבודה, יסכים לעבוד בה כמעט בכל תנאי, ובלבד שתישמר זכותו להביא מעט פרנסה לביתו. הפחד מאובדן מקור הפרנסה, גם אם הוא דל, מונע מהעובדים לעמוד על זכויותיהם. אם יעשו כן, יפוטרו לאלתר ומתוך מעגל המובטלים הגדל והולך יופיעו עבדים חדשים שימלאו את מקומם. יש מי שקורא לתופעה זו "הסכמה" של עובדים לתנאי עבודתם. לאמתו של דבר, בפני עובדים אלה לא ניצבת כל אפשרות אחרת. רק שתיקה, התרפסות וכניעה יאפשרו להם לשמור על ה"שום-כלום" שיש להם.
עובדים אלה, שיש מי שכבר הגדיר אותם כ"עובדים שקופים", הם הבעיה שלנו, של כולנו. הקנס השרירותי שסופג המאבטח או עלבונה של מנקה המשתכרת שכר חרפה, הם לא רק דוגמא לאנשים קשי יום, הנאבקים יום יום על הזכות להביא פרנסה למשפחתם. הם גם אות קלון על דמותה היהודית והמוסרית של מדינת ישראל. אות קלון על מצח כולנו.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" הוא צו יסודי בעולם היהודי והוא לא נועד רק להזכיר את העבר, אלא גם לשמש מצפן להווה ולעתיד. והנה אנו מגלים, שדור דור ועושקיו, דור דור ועבדיו. דור דור ועוולותיו.
החובה לזכור ולהזכיר את יציאת מצרים נועדה לחדד את רגישותנו למצוקת "האחר", לסבלו, לתחנוניו. היא מבקשת לסייע לנו בבנייתה של חברה מוסרית וצודקת יותר. אל מול כל אותן עוולות חברתיות קשות שניצבות, כאמור לעיל, לפתחנו ממש, בתוך בית המדרש ועל ספו, אנו חייבים להשמיע קול אמיץ, בהיר, צלול וחד שמבטא אחריות ומוסריות.
לא די בהשמעת קול. אנשים אלה, שאנו חולפים על פניהם עשרות פעמים מדי יום, אך לא אחת מתקשים אנו להיזכר בתווי פניהם ולשמם לא שאלנו מעולם, הם-הם "נאקת בני ישראל" של ימינו. הם עדיין נמצאים ב"מצרים", תחת עול השעבוד, ממתינים לצאת מעבדות לחירות. עיניהם תלויות בנו, עיניים שבורות, נפולות, מיואשות, אך אנו לא תמיד מבחינים בהן.
ואם נשוב לפרויקט "נאמני תעסוקה", הרי שהתלמידים שהשתתפו בו למדו אולי את השיעור החשוב והמאלף יותר בנושא כבוד האדם. הם הבחינו בעובדי הקבלן.
בפעילותם, שכללה בין השאר איסוף שקל מכל תלמיד ורכישת שי לחג בכסף זה, למי ששומר עליהם ומנקה אחריהם, משום שאלה לא יקבלו לעולם שי לחג ממעסיקם הישיר. או המקרה בו תלמידי בית ספר ליד האוניברסיטה בירושלים, שלמדו להכיר ולהעריך את העובדים בבית ספרם, גילו שעובדי הניקיון הערבים לא מקבלים שחרור ממעסיקם לחג עיד אל פיטר, ולכן החליטו התלמידים לשחרר את העובדים שלושה ימי עבודה וניקו במקומם את הכיתות והמסדרונות.
הסיפור בבית ספר ליד"ה הוא דוגמא מוצלחת למעשה שנובע ממקור יהודי. שהרי לפעילותם של התלמידים מתלווה לימוד של המציאות כמו גם המקורות היהודיים הרלוונטיים. במקרה זה, התברר לתמידים שהמסורת היהודית מתבטאת בצורה ברורה מאוד בכל הנוגע ליחס לעובדים שאינם יהודים. על פי היהדות יש לתת גם לאותם עובדים לחם לאכול ובגד ללבוש, אך לא רק. היחס אליהם צריך להיות הרבה יותר רגיש וצודק, עד כדי כך שאפילו השבת, המיועדת למנוחה לעם היהודי היא יום מנוחה גם עבור הגר אשר בשעריך. ביום שאינך עצמך עובד, אסור לך לדרוש ממנו שעבוד: השבת ניתנה לגר, לזר הלא יהודי, לא פחות מאשר ניתנה לך: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". כלומר, אותן חובות ואותם משפטים המגנים על הזכויות של העובדים היהודים, חלים גם על העובדים הלא יהודים.
וכמו סיפורים אלה ישנם עוד עשרות סיפורים, שכל אחד במקומו הצליח לחולל שינוי משמעותי שנכנס תחת הקטגוריה של צדק. לא עוד הסתפקות באיסוף וחלוקת מזון, אלא ניסיון עיקש לדאוג לכך שכל אזרח ישראלי יעמוד באופן עצמאי על רגליו. יתפרנס בכבוד ולא יאלץ להזדקק לחסדיהם של אחרים, רק משום שמעסיקו מתעקש שלא לשחררו לחג מקודש עבורו במקרה הנ"ל.
פעילות זו של "נאמני התעסוקה" היא המשכו של פרויקט הדגל של "במעגלי צדק": התו החברתי. לא אכביר כאן במילים אודות הפרויקט, אלא אתייחס רק למרכיביו העיקריים.
מדובר בתו איכות אשר ניתן לבתי עסק (כיום, בתחום ההסעדה בלבד) שמקפידים על כבוד האדם, זכויות עובדים ונגישות לאנשים עם מוגבלויות.
הרעיון העומד בבסיס התו הוא מתן אפשרות למקסימום מאזרחי המדינה להיות שותפים בעשיית צדק, פשוטו כמשמעו. ככל שיותר אנשים ידרשו את התו, כך יותר בתי עסק יבחרו להתהדר בו ובתוך כך להבטיח את העמידה בקריטריונים שמרכיבים אותו (תשלום שכר מינימום, החזרי נסיעות, כבש כניסה, תפריט בכתב ברייל וכד').
פרויקט זה הוא בן מעט יותר משנתיים. בתחילת הדרך התקשינו להתגבר על חומות הציניות, מכשולי הסקפטיות וכמובן העושק רחב ההיקף שמתרחש בתחום. לגייס את חמשת המקומות הראשונים לקח זמן רב, אך מאז הדברים נראים אחרת. לשמחתנו, כיום ישנם כבר למעלה מ-350 בתי עסק שמחזיקים בתו החברתי ומדי יום מצטרפים עסקים נוספים. העובדה, שלמעלה מ-60 בתי עסק היו צריכים להשקיע כסף בבניית כבש כניסה ושלמעלה מ-250 בתי עסק היו צריכים לערוך שינויים בכל הנוגע לזכויות עובדים מוכיחה, שיש סיכוי לחולל שינוי חברתי משמעותי ושלחברה האזרחית יש כוח עצום.
גם התו החברתי יונק את כוחו מהתפיסה שמחברת בין ערכי היהדות לצדק חברתי. התקשינו להשלים עם העובדה שהמדד היחיד להגדרת עסק ככשר אם לאו הוא ההפרדה בין בשר לחלב וטהרת הכלים. האם יתכן, שעסק שמפריד בין בשר לחלב אך מנצל את המלצרים או שוטפי הכלים ייקרא 'כשר'?
אנו מבקשים להרחיב את המושג כשרות לעקרונות היסוד היהודיים והחברתיים. מקום אשר מנצל את עובדיו או חסום בפני אנשים עם מוגבלויות אינו כשר, לא מוסרית, לא חברתית וגם לא יהודית (אגב, גם עסקים שאינם מחזיקים בתעודת הכשרות הקלאסית יכולים לקבל את התו החברתי).
אפילוג
העולם שלנו הוא עולם שיש בו חתירה מתמדת לבנייתה של חברה מתוקנת ברוח ערכי היהדות. הנאיביות והתום נשזרים בו יחד עם עקשנות, פעלתנות וריאליזם חברתי.
עיקר המאמצים, המשאבים והאנרגיות שלנו מופנים לרצון הבלתי מתפשר לייצר פה נורמות מוסריות ראויות. פעמים משמעות הדבר עבודה בכיוונים פוליטיים של חקיקה ומאבקים כנגד מדיניות שלטונית מעוותת ופעמים מדובר בעשייה חברתית, ששותפים בה אזרחים רבים המאמינים שעוד ניתן לתקן את שדרוש תיקון.
מדובר כמובן בעולם מורכב. אין אנו רוצים לשחרר את הממשלה מאחריותה, אך גם אין אנו רוצים לשחרר את האזרח הפשוט ממחויבותו.
התו החברתי, למשל, מתעקש להעמיד בפני כל אדם את הדילמה היכן לקנות או לבלות. האם נהיה מוכנים לצרף שיקול ערכי לסך השיקולים שלנו היכן לקנות או לבלות? האם נעדיף על פני הטעם או המחיר את ההגינות והצדק כלפי בני אדם?
שאלה דוגמת זו מונחת לפתחנו לא פחות מאשר לפתחם של מעצבי דעת קהל ומתווי מדיניות.
האם אנו נשכיל לחשוף את פניהם של האנשים השקופים: עובדי הקבלן, אנשים עם מוגבלויות, מפוני גוש קטיף, עובדים זרים, נשים שנסחרות ואחרים? האם נצליח לראות בהם את צלם האדם שיש בכל אחד?
תפיסת הצדק החברתי של "במעגלי צדק" מושתתת על כל אלה: על המסורת היהודית, על אבחנה בין צדק לצדקה, על החובות והזכויות של בני האדם, על הרצון לקבוע נורמות חברתיות ומוסריות ראויות ועל הניסיון העיקש, הקשה אך האמיתי לשמור על צלם האדם. שלנו ושל האחר.
דומה כי זו הדרך הנכונה ביותר לבנות כאן חברה יהודית צודקת.
