"מיל, שביקש לבסס את חירות האדם כעקרון עליון, כזה המביא את מרב האושר לבני האדם, היה וודאי טוען כי מה שמוצג בימינו כחירות מחשבה וחופש ביטוי, אינו אלא מסווה לכפיה וסוג חדש ומסוכן של קונפורמיזם דכאני המתנסח במונחי ליברליזם. התלות הכלכלית המוחלטת של האדם בחברה מקשה מאוד על ההפרדה בין תחומו של הפרט לתחומה של החברה, לשני הכיוונים".
שעבוד הוא, מן הסתם, היפוכה של חירות. כבעלי גוף ומושג זמן אין איש מאיתנו יודע את משמעה של חירות מוחלטת, אבל גם אשלייתה של זו נדחקת אל מול אשליית החירות המגולמת בחופש הצרכני. סיסמת הלווין הותיקה "החופש שלך לבחור", מסמלת אולי טוב מכל את גלגולו של החופש, ממושג מטפיסי למושג צרכני, מכמיהה לאינסוף, להתעמקות בדקויות ההבדל בין ברירה לברירת מחדל.
ג'ון סטיוארט מיל, בחור שהבין בבחירות, חילק את עקרון "חירות הפרט" לשלושה סעיפים עיקריים:
1. פרטים רשאים להפריע את חרותם של פרטים אחרים רק לשם הגנה עצמית.
2. ניתן להפעיל כפיה נגד פרט בחברה רק כדי למנוע נזק לאחרים.
3. פרט מחויב לדין וחשבון על התנהגותו רק כשהיא נוגעת לאחרים. בתחום שאינו נוגע לחברה הוא זכאי לעצמאות מוחלטת.
כל זה טוב ויפה, אבל כתמיד, הבעיה היא בהגדרות: מתי דרושה הגנה עצמית? מהי כפיה? מהו "תחום שאינו נוגע לחברה"? האם תתכן פעולה (שאינה מחשבה או רגש) שהיא אוטונומית לחלוטין? בנסיון להתוות גבול זה בין הפרט לחברה, מיל משייך לתחום הפרט את כל מה שאינו מזיק לאחרים "בלא הסכמה מדעת". כל התנהגות הגורמת נזק לקטינים, למשל, שמעצם הגדרתם על פי מיל, אינם עומדים על דעתם באופן מלא – היא פסולה.
והנה עדין אנחנו נותרים עם שני סעיפים עמומים:
- מהו תחומו העצמאי של הפרט?
- מה פירושה של "הסכמה מדעת"?
מיל מודע לכך שמה שאדם מעולל לעצמו יכול להסב בעקיפין או ברבות הזמן נזק לחברה בכלל. הוא פוטר את הענין במושג "חשש היזק" (היזק מוגדר כ"פגיעה ממשית, מוחשית, בחייו, בגופו, בבריאותו או ברכושו של איזה אדם שאפשר להצביע עליו"), וטוען שהחברה יכולה לספוג את התחום האפור של החשש מהיזק למען החופש שלה ושל פרטיה. אך נראה כי חשש ההיזק של מיל הפך להיזק של ממש, בהתחשב בדרכים שמצא האדם, בתבונתו, להזיק לעצמו ולפרטים האחרים בחברה.
הנה, כדוגמא, שניים מהתחלואים הנפוצים בחברות מערביות מודרניות: העישון והשמנת היתר (אוביסיות). המעשנים בוחרים מדעת לצרוך מוצר עליו מוטבעת אזהרה כי הוא "עלול לגרום למחלות חמורות ואפילו מוות". לפי מיל, זכותם, כבגירים, לצרוך מוצר זה שיזיק להם בלבד. באופן עקיף, כמובן, מערכות הבריאות, על המסים הכבדים שהן גובות משאר הפרטים בחברה, סופגות מאוחר יותר את אותה החלטה עצמאית שלקח הפרט החופשי. צדו השני של המטבע, הוא כמובן זכותן של חברות הטבק, (לצורך עניננו, התאגדות של פרטים), להמשיך ולמכור מוצר הגורם נזק מוצהר הן לפרט והן לחברה כולה. הפרט עושה שימוש לרעה בחירויותיו שיזיקו באופן עקיף לחברה, והפרטים שכנגדו – חברות הטבק במקרה זה – עושות שימוש לרעה בחירויותיהן המאפשרות להן להזיק לבגיר האחראי.
מקרה סבוך מעט יותר הוא מקרה האוביסים, שהנזק העצמי שחירותם מאפשרת להם לגרום לעצמם, הוא תוצאה ישירה של חברה המעודדת - במסגרת גבולות חופש הביטוי כמובן - צריכת יתר של מזון, ושל תאגידים המורשים - בחסות חירות הקנין - למכור מזון לקוי לשכבות חלשות באוכלוסיה. הסכנה האמיתית לפרט נמצאת במקומות שאינם מוכרזים כמסוכנים – בפורנוגרפיה היומיומית של הטלוויזיה הפופולרית, לדוגמא, בניגוד לדוכני חוברות הפורנו המוכרזים כ"אזור מסוכן" - מפני ששם הוא פועל כמי ש"לא הסכים מדעת", כלומר למעשה הוא אינו בן-חורין. עלינו להגדיר מחדש את המושג "הסכמה מדעת" ושל מושג חשוב נוסף במשנתו של מיל: מושג הכפיה. אם להשתמש שוב בדוגמת האוביסים – הלוא אם היינו רואים אדם המלעיט את חברו בכח בגלונים של שמן לטיגון ברור היה לנו שניתן להגביל את חירותו ולכפות עליו לחדול, אבל האם אין פרסום יומיומי, התומך בצריכת יתר, מהווה סוג אחר של הפעלת כח ושימוש בכפיה?
מיל, שביקש לבסס את חירות האדם כעיקרון עליון, כזה המביא את מרב האושר לבני האדם, היה וודאי טוען כי מה שמוצג בימינו כחירות מחשבה וחופש ביטוי, אינו אלא מסווה לכפיה וסוג חדש ומסוכן של קונפורמיזם דכאני המתנסח במונחי ליברליזם. התלות הכלכלית המוחלטת של האדם בחברה מקשה מאוד על ההפרדה בין תחומו של הפרט לתחומה של החברה, לשני הכיוונים. מיל ביקש להגן על האדם מפני עצמת יתר של הממסד המדיני, אבל לא חזה כי בדמוקרטיות ליברליות, רבים מחוקי החרות שניסח מנוצלים יותר על ידי פרטים המתאגדים למטרות כלכליות (תאגיד זכאי להשתמש ברבות מזכויות הפרט אך אינו יכול להיענש כפרט), מאשר על ידי פרטים המבקשים למצוא את חירותם בדל"ת אמותיהם. האחריות הגבוהה למעשה הבחירה שהטיל מיל על הפרט התבוני משמשת כיום כעלה התאנה הקפיטליסטי.
