החופש לאהוב

"הוא הבטיח שתמיד יאהב אותי", אמרה האישה. "מגיע לי שיאהבו אותי!". האומנם? האומנם "מגיע לה" שבעלה יאהב אותה? האם את האהבה אפשר לדרוש? ואם לא אדרוש, אלא רק אמתין לה, האם תגיע? כוחה של האהבה הוא בחירות של האחר להעניק אותה וביכולת שלי לקבל אותה, ולהפך. האהבה מתממשת רק כאשר היא ניתנת מתוך חירות. אריך פרום הגדיר את מעשה האהבה כאמנות – אמנות הנתינה ואמנות הקבלה. ואמנות דורשת עבודה והשקעה.

התרבות הישראלית הצמיחה את אחד הביטויים המעכבים ביותר מבחינה התפתחותית:   "מגיע לי" – מגיע לי שידאגו לי, שיראו אותי, שיזהו את צרכי בכל רגע נתון, שיעשו בשבילי. העכבה הטראגית ביותר בתרבות "המגיע לי" מתבטאת במשפט: "מגיע לי שיאהבו אותי". בסדנאות "העידן החדש" מחנכים את המשתתפים לומר ולהרגיש שמגיע להם שיאהבו אותם כביטוי למדרגה רוחנית גבוהה יותר. האדם הבוגר, לעומת זאת, לומד לוותר על עמדת המגיע לי ולוקח אחריות מלאה על חייו. אין בכך כדי לומר שמערכת יחסים זוגית או אחרת לא דורשת שיתוף פעולה. אבל שיתוף הפעולה מושתת על ההנחה שאף אחד לא חייב לי דבר! מותר לאישה לא להיענות לצורך מסוים כזה או אחר של בן זוגה, ולו יש את הבחירה לבדוק אם זה מתאים לו להיות שם בתנאים אלה. על בסיס הנחה מוסכמת זו מתנהלים יחסי גומלין המבוססים על החופש לתת ולאהוב. כאשר גבר חש ש"מגיע לו" שאשתו תטפל בו, הוא למעשה ממתין בציפייה סבילה לקבל מענה לצרכיו. הוא עומד וממתין שמשהו יגיע אליו מבלי שהוא יעשה דבר. זהו מצב נפשי אינפנטילי (תינוקי). ואמנם, מקורה של תרבות "המגיע לי" קשור בחוויית הינקות. תינוקות הם יצורים חסרי אונים ותלותיים. בן אדם, יותר מכל בעל חיים אחר בטבע, נשאר תלוי בהוריו למשך זמן ארוך במיוחד. בחודשים הראשונים הרך הנולד אינו מסוגל לשלוט באיבריו. הוא אינו יכול אפילו להתהפך במיטתו. התינוק האנושי, למעשה, אינו יכול לשרוד באופן עצמאי בשנים הראשונות לחייו, ועל כן היחסים שהוא מפתח עם המטפלים בו הם משמעותיים ביותר להתפתחות הנפשית שלו. תקופת הינקות והילדות המוקדמת היא השלב היחידי שבו לאדם יש זכות מוחלטת לצפות שיעניקו לו ושיטפלו בו. חוויית ה"מגיע לי" היא אותנטית בשלב הזה, מכיוון שהוא לא "ביקש" להיוולד והבריאה טרם סיפקה לו את הכלים לנהל ולקיים את חייו. אחת הסיבות המרכזיות לעיסוק המתמשך ביחסי המטופל עם הוריו (במסגרת טיפול פסיכולוגי) נובעת מהזמן הממושך שבו הוא נאלץ להיות תלוי בהוריו. במשך כל תהליך ההתבגרות, שלמעשה נמשך כל החיים, לומד היחיד לוותר על חוויית המגיע לי ולקחת אחריות מלאה על צרכיו ועל הדרך לסיפוקם. במילים אחרות, הוא לומד לוותר על יחסי התלות באחרים המשמעותיים בחייו ועל תחושת חוסר האונים למול אתגרי החיים. 

מצב נפשי של "מגיע לי" הוא אחד הגורמים המרכזיים לסכסוכים ומשברים בין בני זוג. במצב נפשי זה, בני הזוג מצפים ואף דורשים שבן/ת הזוג שלהם יזהו את צרכיהם וימהרו לתת להם מענה. האישה כועסת ומרגישה מרומה אם זה לא נעשה, ומכאן הדרך קצרה להאשמה, כעס והטחת עלבונות על בן הזוג. היא מאמינה בכל לבה שבן זוגה חייב לה משהו בגלל שהם נשואים. אחת מהחוויות המכוננות בטיפול זוגי מתרחשת כאשר הפסיכולוג פונה לבן הזוג המאשים והכועס ושואל אותו: "מדוע אתה סבור שאשתך חייבת לך משהו?", או כאשר הפסיכולוג מציע לאישה המאשימה את בעלה שהוא כבר אינו אוהב אותה: "האומנם מגיע לך שיאהבו אותך?" בדרך כלל התגובה היא הלם מוחלט. ההלם מתחלף בהדרגה בכעס: "מה זאת אומרת, לא מגיע לי שיאהבו אותי?".

לא ניתן לדרוש מאדם אחר שיאהב אותנו, ובוודאי לא דרך כעס ואיומים, גם אם אנו זקוקים נואשות לאהבה וחשים ראויים לה. אהבה איננה חוויה טריוויאלית. האהבה היא חוויה נרכשת. גם אם יאהבו אותנו הקרובים אלינו, לא נוכל להרגיש נאהבים אם איננו יודעים לקבל אהבה.  
המעבר מהתאהבות לאהבה ממחיש יותר מכל את המעבר מהעמדה האינפנטילית של מגיע לי לעמדה הבוגרת והבשלה של אחריות אישית לאהבותי. כל ילד וילדה בני 12 יכולים לזכות במפתיע בחוויית ההתאהבות. לשם כך הם לא השקיעו דבר. זה בא להם כמתנת חסד. מתנת ההתאהבות מעניקה לנו טעימה קצרת מועד "מהדבר האמיתי" - תחושת חיבור עוצמתי לאדם אחר! מושא ההתאהבות מקבל מימדים גדולים מהחיים. האדם המאוהב חווה את העולם כנפלא ומדהים. השקיעה והזריחה הטריוויאליים, כביכול, מקבלים משמעות נשגבת ורומנטית. חוויית ההתאהבות היא כאמור מתנת חסד ואינה פונקציה של התפתחות. כל אחד יכול לזכות בחוויה זו מבלי שהשקיע דבר. במתנת ההתאהבות הבריאה העניקה לנו רמז להמשך האפשרי, אם רק נבחר לקחת אחריות על התפתחותנו האישית. ההתאהבות היא כמו חלום הנחווה כמציאות... עד שמתעוררים ממנו. כשפגה חוויית ההתאהבות נפתח שלב חדש ביחסים. אבל זיכרון חוויית ההתאהבות לא היה לשווא - הוא הותיר בנו רושם עז, אשר נועד להעניק לנו השראה לשלב החדש במערכת היחסים, שלב האהבה. זו התפכחות משלב המגיע לי לשלב האחריות האישית, שבו כל חוויה רגשית משמעותית הוא תוצאה של עבודה והשקעה.

מהוויה צרכנית להוויה מעניקה
כאמור, תחושת המגיע לי נובעת מהיותנו יצורים בעלי צרכים אינסופיים המצפים לסיפוק. העובר בבטן אמו מקבל מענה לכל צרכיו באופן מיידי. המזון והחמצן מסופקים דרך חבל הטבור. לאחר הלידה ניתק חבל הטבור והתינוק חווה חסך בחמצן ובמזון. חוויות של חסך ילוו אותו כל ימי חייו. ככל שהתינוק מתפתח עולם הצרכים שלו גדל ומתרחב ותופס חלק נכבד מהחוויה הסובייקטיבית שלו. האדם הוא למעשה הוויה צרכנית החווה חֶסר תמידי.

כל חיינו אנו מתמודדים עם עולם מגוון של צרכים. יש שיאמרו כי אופן ההתמודדות שלנו עם הצרכים שלנו מבטא יותר מכל את האופי והאישיות הייחודית של כל אחד מאיתנו. האדם מאופיין כהוויה צרכנית, אשר צרכיה משתנים ומתפתחים במשך החיים, כמו גם אופני ההתמודדות עמם. ישנם צרכים הישרדותיים ברמה הקיומית-פיסית (מזון ואויר), ישנם צרכים נהנתנים-הדוניסטים (מתוקים למיניהם, שעשועים) ישנם צרכים לא הישרדותיים אך משמעותיים להתפתחות נפשית תקינה (אהבה, חברות, נתינה, הגשמה עצמית), וישנם צרכים שעל פניו הם מיותרים ואף מסוכנים ומזיקים לגופנו ונפשנו (אלכוהול, סמים).
האופן שבו האדם מנהל את צרכיו וסיפוקיו משקף במידה רבה את דפוסי אישיותו. באיזו מידה הוא מסוגל להכיל את הסבל הכרוך בחסך, דהיינו, מהי יכולת האיפוק שלו? איזה צורך הוא בוחר לספק ועל איזה צורך הוא מוכן לוותר? עד כמה הוא מונע על ידי סיפוקים רגעיים לעומת סיפוקים ארוכי טווח? מהי מידת ההשקעה בצרכים פיסיים לעומת צרכים רגשיים ורוחניים? למעשה, האישיות האינדיווידואלית צומחת במרחב הדינאמי שבין הצורך וסיפוקו.           

אם האדם הוא הוויה צרכנית בלבד וצרכיו הם חלק מקיומו העכשווי, הרי שהוא בעצם עבד לצרכיו. המהות הקיומית שלו הופכת להיות הצורך עצמו ולא האדם החווה את הצורך. לעומת זאת, ההכרה המודעת לקיומו כ"אדם" החווה את צרכיו ולא כאדם המזוהה עם צרכיו, משנה באופן מהותי את חוויית העצמיות שלו. כעת הצרכים הם משניים לקיום ההוויה העצמית שלנו, ואף באים לשרת את ההוויה העצמית הזו ולא להפך. זוהי יציאה פסיכו-רוחנית מעבדות לחירות.

בספר בראשית ב', פס' 4 כתוב: "ואלה תולדות השמים והארץ בהבראם". הפסוק בא מעט לפני תיאור הבריאה של האדם – "ויצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (פס' 7). מה ניתן ללמוד על הבריאה של האדם על בסיס פסוק 4 לעיל? ניתן לחלק את המילה "בהבראם" בשני אופנים: האחד – 'בהב ראם', והשני 'בה בראם'. החלוקה הראשונה מציגה בריאה שתחילתה במילה הב (כלומר, תן לי, מגיע לי, הב לי. זה מזכיר לנו במעט... נביחה של כלב). החצי השני של המילה, "ראם" (מלשון לראות), מרמזת על זיהוי האדם עם צרכיו. החלוקה הראשונה (הב-ראם), אם כן, מרמזת על בריאת האדם כיצור צרכני במהותו, אשר מימושו בעולם יבוא לידי ביטוי רק על ידי מימוש צרכיו. החלוקה השנייה האפשרית של המילה בהבראם (בה' בראם), מרמזת על ההוויה האלוהית של האדם מחד, ועל יכולת הנתינה של האדם מצד שני (שכן האות הא, כאשר מבטאים אותה, היא הא של נתינה: הֵא לך, כלומר, קבל). מהות הבריאה של האדם על פי החלוקה השנייה, הוא דווקא בנתינה ולא בסיפוק הצרכים. באמצעות הנתינה האדם מתחבר אל סביבתו ויוצר חיים מתוך עצמו. שתי החלוקות קיימות זו לצד זו: האחת רואה את האדם כיצור צרכני בלבד, והשנייה רואה באדם ישות מעניקה. בתהליך התפתחות האישית, אנו מוזמנים לעבור מההוויה הראשונה לשנייה, משלב המגיע לי לשלב האחריות האישית על חיי. אין בכך כדי לרמוז לוויתור על הדאגה לצרכינו, אלא להיזהר מלראות אותם כמהות הקיומית שלנו.

צילום: חן ליאופולד.

כאשר מושיטים לנו יד של נתינה ואנו באים לקחת, כף היד שלנו מופנית כלפי מטה. כאשר אנו באים לקבל (ולא לקחת), כף היד פונה כלפי מעלה. כשכף היד פונה כלפי מטה, היד הלוקחת היא אקטיבית והיא נוטלת מידו המושטת של הנותן. כשכף היד פונה כלפי מעלה, היא ממתינה לאחר שיניח בה את מתנותיו. קבלה, לעומת לקיחה, מכירה בצורך האישי שלי באחר, אך גם מכבדת את החופש של האחר לבחור אם, מתי וכיצד לתת מעצמו.
האם נוכל בחיי הזוגיות שלנו לתת לבני ובנות זוגנו את החופש לתת לנו מעצמם? לאפשר להם להעניק לנו בדרכם ובעיתוי המתאים להם? להכיר בכך שהם לא חייבים לנו דבר מלבד רצונם החופשי לבחור לחלק את חייהם איתנו? לדעת שבכל רגע נתון אנו בוחרים מחדש להיות איתם ולחיות לצידם, ובכל רגע נתון אנו יכולים לבחור אחרת? לדעת שבכל רגע נתון אנו נדרשים לקחת אחריות על בחירותנו מבלי לחלק אחריות זו עם אדם אחר?
המילה אחריות מכילה את המילים חירות ואחר. יצירת אינטימיות עם האחר המשמעותי בחיי מותנית ביכולתי לקחת אחריות על בחירותי, ובעיקר על סיפוק צרכי, מבלי להטיל אחריות זו על האחר. אבל, אין אחריות ללא חירות. לכן, אינטימיות מתאפשרת מתוך שחרור מכבלי המגיע לי ומתוך החירות של היחיד לנהל את חייו וענייניו, ואת האופן שבו הוא בוחר לתת ולקבל.
מילה נוספת הנגזרת מן המילה אחריות, היא המילה אחרית. אחריתנו היא מותנו, והיא מסמלת את גורלנו. המוות מייצג יותר מכל את חוסר הוודאות הקיומי בו אנו שרויים ואת הממד הנסתר בחיינו. יכולתנו לקחת אחריות אישית על חיינו מבוססת על עקרון חוסר הוודאות. אין משמעות לאחריות אישית על בחירותי כאשר לא קיים ספק באשר לנכונות הבחירה ותוצאותיה. העובדה שלעולם לא אדע בוודאות את תוצאות הבחירה שלי היא זו שמולידה את חוויית האחריות. אני מוכן לקחת אחריות למרות, ובעצם בגלל, שאינני יודע בוודאות את תוצאות ההחלטה שקבלתי. אין, כמובן, הבטחה ש"גל צונאמי" כזה או אחר לא יפגע בנו בכל רגע נתון (אחריות אישית איננה פותרת אותנו מהתמודדות עם מאורעות בלתי צפויים שמזַמן לנו היקום). אבל עמדה של אחריות אישית מאפשרת לנו להתמודד עם מאורעות אלו, נקיים מאשמה והאַשַמה של אֵי מישהו. יתכן שבמרחב שבין אחריות אישית וגורל אישי, נוכל למצוא נתיב למפגש אישי, לא רק עם בני זוגנו ואחרים שעמם אנו במערכת יחסים, אלא גם נזכה למפגש אינטימי של ממש עם הבורא באשר הוא. אני יכול להיות פנוי באמת למפגש אינטימי עם הבריאה והבורא, רק כאשר אוכל להשתחרר מכבלי המגיע לי, לקחת אחריות על חיי, ולהיפגש עם כל מה שהבריאה והגורל מזמנים לי ללא אשמה והאשמה.
כאשר קין והבל מביאים ממנחתם לאלוהים, אלוהים מתעלם ממנחתו של קין. פניו של קין נופלות. הבורא פונה אליו בשיחה. היינו מצפים שהבורא יסביר לקין מדוע לא שעה למנחתו. ולא היא! במקום זאת הוא אומר לו: "הלא אם תטיב שאת, ואם לא תטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" (בראשית, ד, 7). קין לא מקבל הסבר מהבורא על התעלמותו ממנחתו. גם אנו איננו זוכים לקבל הסברים מהבריאה על גורלנו, יהיה אשר יהיה. אנו נותרים אובדי עצות, ולפעמים המומים וכואבים לנוכח מציאות חיינו. כל שנותר לנו הוא להיטיב לשאת את גורלנו. זו אינה קורבנות. נהפוך הוא. האופן שבו אנו בוחרים לשאת את גורלנו ולהתמודד עם משמעויותיו, מכונן את מעמדנו האינדיבידואלי למול נפתולי החיים. החטא רובץ במקום בו אנו בוחרים להטיל את האחריות לאושרנו על אחרים.
אחד המשפטים המכוננים במקרא מצווה על המחויבות לעבור ממעמד המגיע לי של ילד התלוי באחרים למעמד של בוגר הבוחר להיות חלק מזוגיות: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', 24). כאשר אנו מסוגלים לעבור ממצב של תלות דורשנית באחר למצב של אחריות אישית, אנו מוכנים להיות חלק מזוגיות בוגרת ואינטימית.
החופש לאהוב הוא החירות לתת והיכולת לקבל.