אזרחים יקרים

צילום : חן ליאופולד (למצולמים אין קשר לכתבה)

בטקסי הזיכרון, הנואמים המרכזיים הם ראשי הצבא, הממשל ועוד, הכל תלוי בחשיבות ומרכזיות האירוע. אלה בדרך כלל בונים את נאומם בפניה לכלל החשובים שהגיעו לטקס ואז מתפנים להסבר על חשיבות המלחמות בכיכוב  המשפט השחוק והמוכר "זו הייתה מלחמת אין ברירה". נו טוב, האם זה באמת מה שהם חושבים, או שזה מה שהם רוצים למכור לנו? נעזוב את זה לרגע ונחשוב למה הם פונים לפונקציונרים בעלי המעמד והשררה בתחילת טקס הזיכרון. ננסה להבין מה מוליך אותם, העיקרון של "זכור אותי ואזכור אותך", או סתם גינוני הטקס? או סתם כללי נימוס? בין אם נקבל עקרון זה או אחר בטוח שיש בכך התנשאות בלתי נסבלת של אלה ששלחו אותנו או את ילדינו למלחמות, במקום להשפיל מבט על אלה שהלכו ואינם ועל בני משפחותיהם, אל הפצועים ואלה הסובבים אותם, אל הלומי הקרב שאינם מוצאים את עצמם ויתר החיילים שהצליחו לצאת מזה איך שהוא בחיים. למה הם לא משפילים מבט? התשובה היא ברורה -  הם חושבים רק על דמותם במראה הציבורית או לפחות זה מה שיועציהם חושבים.

כמו, למשל, יועציו של ראש הממשלה שדחקו בו לא ללכת לטקס הזיכרון לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה. אין שבוע שבו ראש הממשלה לא נפגש עם משפחות שכולות, כך אומרת היועצת ורד סוייד, אז אם כך, למה הוא לא נאם בטקס החשוב הזה? שאלה שנותרת ללא מענה.

אבל בואו ונחזור אל הטקס השגרתי, זה שמסתיים בהנחת זרים לזכרם של אלה שבמותם ציוו לנו את החיים. תארו לכם מה היה קורה אילו את הטקס הזה היו עורכים ההורים, הנשים, הילדים של הגיבורים האלה, ואז החשובים היו אלה ששילמו את המחיר האמיתי. אלה שלא איבדו את הג'וב במשרד הביטחון או במשרד ראש הממשלה, הם החיילים האמיתיים שפשוט נהרגו, הם כבר לא בין החיים, הם כבר לא יכולים לחשוב כיצד יעידו בועדת חקירה זו או אחרת. להם כבר אין הזדמנות לחזור אל הבמה האנושית.

הם יוותרו בזיכרון של המשפחה עד לרגע האחרון. הדברים הללו נאמרים על ידי מישהו שהיה חייל, למזלו הוא יצא בסדר, אבל אפשר ויתקבלו בעין לא טובה על ידי משפחות שכולות שדווקא רואות בהשתתפות אנשי הממשל והצבא כבוד לבנים,  ואני מכבד זאת עד מאוד. ו... למרות זאת, קשה לי יותר לשמוע את האמירות הנבובות של אלה ששולחים אותנו לאש, לרוב במצבי "יש ברירה אחרת" ומזילים דמעות כשמי מאיתנו לא חוזר.

 ושוב ברחנו מהטקס האלטרנטיבי המנוהל על ידי משפחת השכול, ואז... שישבו כל אלה ויאזינו לאזרחים יקרים ששילמו את המחיר, ויבינו שלצאת למלחמה זה עניין של מחיר, מחיר שמשלמים האזרחים היקרים שבחרו בכם ונתנו לכם את האפשרות למשול  - אבל לא להוציא אותנו להורג. המלחמה היא מצב קיצוני, וכל אחד שיקרא את הדברים הללו יאמר: "מי שכותב כך הוא מטורף", הרי הערבים לא רוצים שלום. יכול להיות שזה נכון, אבל לפני כן בואו נברר אם אנחנו היהודים רוצים שלום. האם אנחנו מסוגלים לבנות לעצמנו חזון משותף? האם אנחנו מוכנים לפעול במשותף מבלי לחסל חשבונות זה עם זה?

"אזרחים יקרים", זו הכותרת של המאמר, וזו הכותרת של נאומי בחירות כשרוצים אותנו שנתפקד ונבחר במועמד זה או אחר. ברגעים הללו, אנחנו "אזרחים יקרים". מיד לאחר הבחירות, אנחנו הופכים נטל, וארגונים המייצגים אותנו  - לנטל מיותר, והיו כאלה שקראו לנו "פרופלורים", היו כאלה שירו בהם בכיכר העיר, למי ששכח, באירועי אוקטובר ,2000 והיו שחבטו בהם באלות ורמסו אותם עם סוסים בעמונה, וכשהסטודנטים מחליטים להרים ראש גם הם ברשימה. ברגעים כאלה כבר אין "אזרחים יקרים", יש רק "יעד" במכשיר הקשר המשטרתי.

ומה אנחנו מבקשים בסך הכל, לא הרבה. אנחנו רוצים שאלה ששלחנו לכנסת ולצבא, והכוונה לגנרלים, שאלה יחשבו היטב עלינו כשהם מקבלים החלטות, כשהם מחוקקים חוקים, יושבים על התקציב או כשהם מתכננים פעולה צבאית. הם צריכים לזכור שאנחנו "אזרחים יקרים" ובני אדם שרוצים לחיות בכבוד.