מדינת ישראל מעולם לא חוקקה דיני נישואין וגירושין אזרחיים. בשונה מדיני חוזים, נזיקין, קניין, פשיטת רגל וכיוצא באלה, ספר החוקים הישראלי אינו מכיל חוקי נישואין וגירושין. במקום חוקים אלה, שהם חלק בלתי נפרד ממשפטה של כל מדינה, החוק הישראלי קובע כי כל אזרח ישראלי המוכר על ידי "עדה דתית" כשייך אליה, כפוף לדיני הנישואין והגירושין של אותה "עדה" ולמוסדותיה הדתיים. מי שאינו מוכר כשייך ל"עדה דתית" כלשהי, אינו יכול להתחתן או להתגרש בישראל. בעקבות ספרה החדש: "כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי, משפטי וחברתי", ד"ר אורית קמיר מגדירה את בעיית הצדק החברתי לנשים בישראל ומשרטטת כיווני פעולה לקידום פתרון.
הצגת הנושא
"צדק חברתי" אינו מושג שמשמעותו מוגדרת באופן החלטי וחד משמעי; למעשה, זהו מושג מעורפל ונזיל, הפתוח לפרשנויות שונות. פתיחותו זו חושפת אותו לסכנה של זילות ושימוש לרעה, ואין לדעתי דוגמא טובה מן השימוש הציני שעושה בו המליארדר ארקדי גיידמאק, כשהוא מנכס אותו והופכו לשמן של "תנועתו החברתית" ומפלגתו הפוליטית. להערכתי אם ישתרש הזיהוי בין המושג "צדק חברתי" ובין הציניות הכוחנית של מליארדר בעל עבר מפוקפק הקונה את דרכו למעוזי כוח בישראל – יאבד המושג כל תוכן, ויתכן שצריך יהיה לזנוח אותו לטובת ביטויים נקיים יותר.
אך במקביל, פתיחותו של המושג מאפשרת, למי שאינם משתמשים בו כבקרדום לחפירותיהם אלא מבקשים לרדת לעומקו ולעצב את פניו, לדון בו מכוונים מגוונים ולצקת אל תוכו משמעויות מעוררות ומאתגרות. ברשימה זו אני מבקשת להציע מבט מיגדרי, פמיניסטי על צדק חברתי, כלומר – לבחון מהו צדק חברתי עבור נשים במדינת ישראל, האם הן נהנות ממנו, ומה יש לעשות – ולא לעשות - כדי שנשים בישראל תהננה מיותר צדק חברתי. אומר מיד בראשית הדברים כי מפאת קוצר היריעה, אני מתייחסת בעיקר לנשים ישראליות יהודיות, שהן קבוצת הרוב הגדולה בקרב נשות ישראל. עם זאת, מרבית הדברים יפים במידה שווה או דומה מאוד גם ביחס לנשות ישראל הפלסטיניות המהוות מיעוט בן כ- 15%.
במקום לפתוח בהגדרה פילוסופית-סוציולוגית של צדק חברתי, אפתח בתיאור המצב החברתי המבני שבעיני הוא "אי צדק חברתי מיגדרי" בישראל. מצב זה מרכב מארבע חוליות המזינות זו את זו, מגבות זו את זו ומעצימות זו את זו: 1. נשים נתפסות בראש ובראשונה כאמהות ורעיות;הציפיה החברתית מהן היא בראש ובראשונה להנשא, לקיים תאים משפחתיים, לגדל ילדים ולשמור על מסגרת המשפחה (בחברה הישראלית ההגמונית ציפיות אלה חלות ביחס לנשים ישראליות יהודיות); תפיסה זו מוטבעת על ידי הקולקטיב בפרטים, ונשים רבות מאמצות אותה ללא הבחנה; 2. נשים מופלות לרעה בשוק העבודה ובמגזר הציבורי; הן משתכרות פחות מגברים, נתקלות בתקרת זכוכית המונעת מהן קידום לתפקידים מובילים ומכניסים, וכמעט שאינן נבחרות לתפקידים ציבוריים מרכזיים וחשובים; 3. נשים סובלות מאלימות מיגדרית בעיקר בתוך המשפחה (בעיקר מצד בני זוג אלימים, שתלטנים, קנאים), אך גם בתחום הציבורי ובמקום העבודה (למשל הטרדה מינית); 4. חוקי הנישואין והגירושין בישראל מונעים מנשים להשתחרר מקשר משפחתי אלים, דכאני, מגביל פוגעני או לא מתאים.
ארבעה הגורמים החברתיים הללו יוצרים מעגל קסמים השובה נשים בתוכו ללא מוצא. שלושה מן הגורמים, השלושה שמניתי ראשונים, משותפים, במידה זו או אחרת, לכל נשות העולם, והם מטופלים ביסודיות בספרות הפמיניסטית בעולם מזה מספר עשורים; לכן אציגם בקצרה. הרכיב הרביעי, חוקי הנישואין והגירושין הכובלים נשים למסגרת המשפחתית, ייחודיים לישראל, ולכן אציגם ביתר פירוט.
דימוי האישה כאם ורעיה
נשים בישראל מצופות להיות רעיות ואמהות ולמלא בכך את מה שמוגדר כיעודן האישי והלאומי. הן מצופות להיות "אשת חיל מי ימצא" ו"אם הבנים שמחה". ציפיה זו מלווה נשים בכל התרבויות הפטריארכליות בכל הזמנים, והיא חזקה מאוד מאז ומעולם גם בתרבות היהודית. התרבות הישראלית החדשה לא רק שלא ניסתה להתנער ממנה – אלא אימצה אותה בחום בשם "הצורך הלאומי" של כיבוש הארץ ויהודה, המכונה גם "המאבק הדמוגרפי" ו"הבטחת ציביונה היהודי של המדינה". שימור מורשת המשפחה היהודית והגדלת האוכלוסיה היהודית הובנו על ידי הציונות ומדינת ישראל כתפקידיה הקדושים של האישה העבריה וחובותיה לעמה ולמולדתה. ציפיה חברתית הו הופנמה על ידי רובן המכריע של נשות ישראל ללא הרהור או ערעור, והפכה לחלק בלתי נפרד מהגדרתן העצמית. גם נשים משכילות, נאורות ו"מתקדמות", המגדירות את עצמן כחופשיות בדעותיהן, לרוב אינן שוקלות את האפשרויות שלא "להקים משפחה" או לא להיות אמהות. מרביתן מביאות לעולם מספר ילדים הגבוה לאין שיעור ממקבילותיהן במדינות מערביות. כאשר הן נתקלות בקשיים ביולוגיים – הן עושות כל מאמץ להרות, והמדינה מעמידה לרשותן משאבים כמעט בלתי מוגבלים. למעשה, קשה לדבר על "בחירה" של נשים בישראל להיות אמהות; הן עושות זאת כמובן מאליו, ורק בודדות בוחרות שלא להיות אמהות. חובת האמהות היא אחד הטבואים החזקים בחברה הישראלית. במובן זה, האונטונומיה הנשית ושליטת הנשים בגופן מוגבלת עלי ידי מה שנתפס כצרכי הקולקטיב הישראלי היהודי ותכתיביו, אשר מופנמים באופן בלתי ביקורתי. (דברים מקבילים וכמעט זהים ניתן לומר גם על הנשים הישראליות הפלסטיניות).
אפליית נשים בעבודה
במקביל, למרות המחוייבות הממלכתית המוצהרת לשוויון זכויות האישה, נשים בישראל מופלות בשוק העבודה ובעולם הציבורי כמו בכל חלקי העולם הפטריארכלי. שכרן נמוך משכרם של גברים, הן מודרות מתפקידים בכירים, הן נחסמות בקידום, תנאי העבודה שלהן גרועים יותר, הן אינן נהנות מהטבות במידה בה גברים נהנים מהן (שעות נוספות, תוספת רכב, תוספת כוננות וכיוב'), והן אינן נבחרות לתפקידים ציבוריים בעלי כוח והשפעה. די להזכיר את מספרן הזעום של חברות הכנסת, השרות, ראשי הממשלה, הנשיאות, דירקטוריוניות, מנכ"ליות ומנהלות בשוק הפרטי והציבורי.
הדימוי הביתי פוגע בנשים בעולם העבודה
דימוי האישה כמי שהיא בראש ובראשונה אם ורעיה תורם להנצחת אפלייתן של נשים בעבודה, גם כשהדבר לא נעשה במודע. במקומות עבודה מסורתיים, נשים אינן מקודמות כי מעסיקיהן מניחים שתפקידיהן האמהיים ימנעו מהן לעבוד שעות ארוכות, לצאת לנסיעות עסקים או להעדר מן הבית בערבים. מתוך הנחה כי על נשים לנהל את משק הבית ולהקדיש לכך זמן ומחשבה רבים – הן מתקבלות או מכוונות פעמים רבות לעבודות שאינן מצריכות מיומנויות גבוהות, הכשרה משמעותית או השקעה רבה.
עבודות אלה לרוב אינן מאתגרות, אינן מובילות לקידום ואינן מתוגמלות כהלכה. גברים זוכים בהכשרה מקצועית ובקידום בין השאר כי הם נתפסים בראש ובראשונה כ"עובדים", כלומר כמי שמחוייבותם הראשונה היא למקום העבודה; עובדות, לעומת זאת, נתפסות כ"אמהות עובדות", כלומר – קודם כל כאמהות, ורק אחר כך כעובדות, ולכן כמי שחייהן המקצועיים חשובים להן פחות ולכן, מן הסתם, בעלי סיכוי פחות להצליח או להאריך ימים. במקומות רבים גברים זוכים לתוספות ולהטבות כי הם נתפסים כ"מפרנסים העיקריים", בעוד נשים נתפסות כאמהות ועקרות בית שלכל היותר מביאות הביתה "משכורת שניה", משלימה לזו של ה"בעל", העובד האמיתי.
גם במקומות עבודה "פרוגרסיביים", המוכנים "לבוא לקראת נשים" ולאפשר להן להשתלב בעבודהמקצועיות, מורכבות ומאתגרת יותר, חייהן של נשים לא קלים. כשניתנת להן הזדמנות להכשרה מקצועית ולקידום – הן מצופות להוכיח שלמרות אמהותן ומחוייבותן לביתן – הן תצלחנה להתנהל במקום העבודה "כמו גברים". לשם כך פעמים רבות עליהן להיות "יותר גברים מגברים": לא לצאת מן העבודה כשהילד חולה, לא לצאת מוקדם כדי לאסוף אותו מן הגן ולא לאחר לעבודה כדי להשתתף בישיבת הורים.
הן נדרשות לעמוד בסטנדרטים שנקבעו בשוק העבודה עבור גברים שלא השתתפו בגידול ילדיהם כי רעיותיהם היו אמהות ועקרות בית במשרה מלאה. בהנתן שרובן אינן נשואות לגברים שמתפקדים כאבות ועקרי בית במשרה מלאה, ובכך שרובן מעוניינות לקחת חלק פעיל בגידול ילדיהן, הדרישות המוטלות עליהן במקומות עבודה פרוגרסיביים רבים הן בלתי אפשריות.
במקומות עבודה מסורתיים, בהם הן נדחקות לתפקידי "מבוי סתום", נשים מוצאות את עצמן מתוסכלות מתפקידים לא מאתגרים בשכר לא מתגמל. במקומות עבודה פרוגרסיביים הן מוצאות את עצמן מתוסכלות מתובענות שאינה מאפשרת להן לחיות את חייהן האישיים והמשפחתיים ולמלא את מה שהן תופסות כתפקידיהן וחובותיהן בתחומים אלה.
כתוצאה מכך נשים רבות אינן מרוצות בחייהן המקצועיים, וחשות אשמה ביחס לתיפקודן המשפחתי. לכן אין זה נדיר שהן מסכימות – או אף מעדיפות – לעבוד במשרות חלקיות ולצמצם את מגען עם עולם העבודה. כתוצאה מכך – שכרן פוחת עוד יותר, סיכויי הקידום שלהן קטנים עוד יותר, הן נדחקות ביתר שאת לשוליים ולעיסוקים לא מאתגרים, הבטחון המקצועי שלהן נפגע והן חשות עוד יותר תסכול ואשמה.
אלימות מגדרית במקום העבודה: הטרדה מינית
במקומות עבודה רבים – מסורתיים ופרוגרסיביים כאחד - נשים סובלות מהטרדה מינית. זהו סוג של אלימות מגדרית המתרחש בכל מקום, ונפוץ במקומות עבודה רבים בכל המגזרים (לרבות במשרד ראש הממשלה ומשכן הכנסת, כפי שהוכיחו אירועי החודשים האחרונים). ההטרדה המינית חותרת תחת בטחונן העצמי של נשים, מפחידה אותן, מקטינה אותן, מבזה אותן ופוגעת בדימויין המקצועי.
היא מקטינה עוד יותר את הנאתה של האישה ממקום העבודה ואת רצונה לשהות בו. אף שהחוק אוסר על הטרדה מינית במקום העבודה כבכל מקום אחר, בפועל מקומות רבים אינם אוכפים את החוק, והמוטרדות אינן מעזות להתלונן, ביודען כי תואשמנה על ידי מעסיקים ועמיתים לעבודה בהעללת עלילות, במופקרות מינית ואף בטירוף. מתלוננות רבות סובלות מחרם ונידוי חברתי – גם מצד נשים אחרות, ומעדיפות לסבול בשקט את ההטרדה, או לעזוב את מקום העבודה.
החולשה במקום העבודה מחזקת את הבניית האישה כאם ורעיה
מצבן המקופח של נשים בעולם העבודה מגדיל את תלותה של האישה בבן זוגה, הגבר, שבמרבית המקרים מתקדם יותר ממנה בעבודתו, נהנה מתנאי עבודה מועדפים, נבחר הרבה יותר לתפקידים ציבוריים, משתכר יותר, ולכן הוא חזק מבת זוגו לאין שיעור הן חברתית והן כלכלית. עקב כל זאת, במשפחות רבות בני הזוג מגיעים למסקנה כי יעיל וכלכלי יותר שהגבר יפרנס את המשפחה, ואילו האישה, שמשכורתה נמוכה יותר, ו/או שתפקידה אפור יותר וחסר קידום, ו/או שהנטל המוטל עליה בעבודה כבד מדי כי אינו מתחשב בחייה המשפחתיים, ו/או שהיא סובלת מהטרדה – תשאר בבית, ותחסוך למשפחה דמי מטפלת או מעונות יום. החלטה כזו, שהיא תוצאה של מעמדה החלש יותר של האישה בעולם העבודה, מחזקת עוד יותר את הבניית האישה כמי שהיא בראש ובראשונה אם ורעיה, ומגדילה את הפער הגדול ממילא בין מעמדו החברתי-הכלכלי של הגבר ובין זה של האישה.
אלימות מגדרית בתוך המשפחה
נשים רבות בישראל, כמו בכל מקום בעולם, סובלות מאלימות בתוך המשפחה. הן סובלות מהתייחסויות מילוליות מעליבות ומשפילות, מתקיפות וחבלות, ומיחסי מין כפויים ללא הסכמתן. נשים רבות סובלות מהטרדה מאיימת של בני זוג קנאים ושתלטנים, מהגבלות, איומים, עונשים כלכליים, הרחקה מבני משפחה וחברים, בידוד וכליאה בבית. חולשתן החברתית והכלכלית של נשים הופכת אותן ל"טרף קל" לבני הזוג האלימים ולכן מגדילה מאוד את סכנת האלימות.
כיוון שבמרבית המקרים בן הזוג האלים הוא בעל מעמד חברתי חזק יותר משל בת זוגו הסובלת מאלימותו, גדולים הסיכויים שאיש לא יאמין לה אם תנסה לשתף משפחה וחברים בסבלה. כיוון שבמרבית המקרים בן הזוג האלים הוא בעל מעמד כלכלי איתן הרבה יותר משל בת זוגו הסובלת מאלימותו - היא תלויה בו לפרנסתה, ונמצאת במצב חלש ונחות יותר ממנו מבחינת היכולת לשכור עורכי דין ולנהל נגדו מאבק משפטי.
אם כן, בשל הפער החברתי והכלכלי בין נשים וגברים, נשים רבות הסובלות מאלימות במשפחה מרגישות שאינן יכולות לעזוב, כי אינן יכולות לפרנס את עצמן ואת ילדיהן בכוחות עצמן; הן מרגישות שאינן יכולות לשתף את הסובבים אותן בעובר עליהן – כי הנטיה תהיה להאמין לגבר ולתמוך בו.
גם דימויה של האישה כאם ורעיה מגדיל את המילכוד בו שרויה האישה הסובלת מאלימות במשפחה. בשונה מן הגבר, שיוכה המשפחתי הוא החלק החשוב ביותר בזהותה החברתית של האישה. בעוד הגבר נתפס בראש ובראשונה כ"קבלן", "מנהל", "עורך דין", או "נהג מונית", האישה נתפסת בראש ובראשונה כ"אשתו של פלוני ואם ילדיו". עזיבת בן זוג אלים משמעה אבדן הזהות המשפחתית והשיוך החשוב ביותר עבור מרבית הנשים.
יתירה מכך: "פירוק משפחה" נתפס כמעשה הרסני ואנטי-חברתי כנגד מוסד חברתי חיובי וחשוב, וככשלונה של האישה, שממנה מצופה להיות המלכדת המשפחתית. אישה ה"מפרקת משפחה" עלולה להתפס כאנוכית: כמי שרווחתה האישית חשובה לה יותר מטובת ילדיה ולכידות משפחתה. דימויים רבי עצמה אלה כולאים נשים רבות בקשר השתיקה אותו הן מתביישות ומפחדות לשבור. גם הנשים המתקדמות, העצמאיות והחופשיות ביותר במאה העשרים ואחת, גם רופאות, עיתונאיות, אמניות ועורכות דין, מוצאות את עצמן פעמים רבות לכודות ברשת דימויים ומבנים חברתיים המקשים עליהן להודות באלימות המופעלת נגדן.
דיני המשפחה בישראל כובלים נשים
כפי שציינתי בראשית הדברים, שלושה הגורמים שהצגתי עד כאן משפיעים על חייהן של נשים – באופנים ובמידות שונות - בכל מקום ובכל זמן בכל חלקי העולם הפטריארכלי. ואולם בישראל נוסף גורם רביעי המחמיר את המצב עוד יותר. נשים שאינן מוצאות את סיפוקן במסגרת המשפחתית ולמרות כל הקשיים, המחסומים והמעצורים הצליחו להתגבר על הלחצים החברתיים והכלכליים הכובלים אותן אליה, פונות אל חוקי הגירושין כדי להשתחרר מן הקשר הלא רצוי להן.
ואולם אז הן מגלות כי דיני המשפחה בישראל מונעים מהן להתגרש, ומעניקים את מלוא הכוח והשליטה לבני הזוג, הגברים. למרות שמרבית הציבור יודע, באופן כללי, כי קיים קושי, רבים אינם מכירים את המבנה השלם של דיני הנישואין והגירושין או את פרטיו; לכן אתאר את הדברים ביתר פירוט.
מדינת ישראל מעולם לא חוקקה דיני נישואין וגירושין אזרחיים. בשונה מדיני חוזים, נזיקין, קניין, פשיטת רגל וכיוצא באלה, ספר החוקים הישראלי אינו מכיל חוקי נישואין וגירושין. במקום חוקים אלה, שהם חלק בלתי נפרד ממשפטה של כל מדינה, החוק הישראלי קובע כי כל אזרח ישראלי המוכר על ידי "עדה דתית" כשייך אליה, כפוף לדיני הנישואין והגירושין של אותה "עדה" ולמוסדותיה הדתיים. מי שאינו מוכר כשייך ל"עדה דתית" כלשהי, אינו יכול להתחתן או להתגרש בישראל.
מי שכן מוכר כשייך ל"עדה" כזו (לרצונו או שלא לרצונו) יכול להתחתן ולהתגרש אך ורק עם אזרחים אחרים המוכרים כשייכים לאותה "עדה" ואך ורק במסגרת חוקיה הדתיים, כפי שמוסדותיה מפרשים אותם. עבור הרוב היהודי בישראל, חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג – 1953, (ס"ח 165; להלן – חוק שיפוט בתי דין רבניים), קובע כי מי ש"העדה" היהודית בישראל מכירה בו כיהודי כפוף לדיני הנישואין והגירושין ההלכתיים, כפי שאלה מפורשים ומוחלים על ידי בתי הדין הרבניים.
משמעות הדבר היא כי בין שהאדם מגדיר את עצמו כיהודי ובין שלא, בין שהוא מקבל עליו את ההלכה היהודית ובין שלא, הוא כפוף לפרשנותם של רבני בתי הדין הרבניים בכל הקשור לנישואיו וגירושיו. משמעות הדבר היא גם שיהודים רפורמים וקונסרבטיבים חייבים לקבל עליהם את מרותם של הרבנים האורתודוכסים המוסמכים על ידי בתי הדין הרבניים. ומעל לכל, משמעות הדבר היא כי נשים המוכרות כיהודיות אשר מבקשות להתחתן או להתגרש בישראל יכולות לעשות זאת רק עם גבר המוכר כיהודי, ורק במסגרת המשפטית ההלכתית עתיקת היומין שאינה מכירה בהן כשוות זכויות ומחילה עליהן דינים מפלים, הפוגעים בכבוד האישה.
במסגרת שיטת המשפט ההלכתית, כפי שהיא מוחלת על ידי בתי הדין הרבניים, אישה יהודיה "נקנית" בטקס הנישואין על ידי "בעלה", והיא משועבדת לו, לשירותו, ולשירות משפחתו על פי הדינים שעוצבו על ידי רבנים אורתודוכסיים במהלך ההיסטוריה היהודית. אם ה"בעל" נפטר ומותיר אותה ללא צאצאים – היא אינה יכולה להינשא לאחר אלא לאחר שעברה טקס של "חליצה" על ידי אחיו או קרוב משפחה אחר (אם הקרוב מסרב – היא מנועה מלהתחתן על פי ההלכה, ולכן גם במדינת ישראל). אם היא מבקשת להתגרש אך "בעלה" מסרב לשחרר אותה בגט כריתות – היא נותרת "מסורבת גט" ואינה יכולה להינשא לאחר. (זאת מפני שעל פי ההלכה היא "קנויה" לו, הוא ה"בעלים" שלה, ועד שלא יוותר, מרצונו החופשי, על זכות הקניין שלו בה – היא "שלו", ואינה יכולה להפוך להיות "של אחר").
אם האישה מבקשת גט ומסרבת לקיים עם "בעלה" יחסי אישות, לחיות אתו חיי משפחה או לגור אתו תחת אותה קורת גג, אך בית הדין אינו רואה הצדקה לחייב אותו לתת לה גט – היא נחשבת "מורדת", ומאבדת את כל זכויותיה (זאת אף אם הוא מכה אותה, בוגד בה או פשוט לא עומד בציפיותיה ממנו כבן זוג. בתי הדין הרבניים ממעטים מאוד להכיר בסיבות שנראות להם ראויות להצדקת חיוב גט). אם ה"בעל" מתנה את מתן הגט בויתור שלה על כל זכויותיה הממוניות (למשל בדירת בני הזוג) – אין לאישה מנוס אלא להיכנע לתכתיביו.
אם הוא נעלם בלא לתת לה גט – היא "עגונה" ואינה יכולה להינשא לאחר. אם הרתה לגבר אחר בעודה נשואה לו – ילדיה מוגדרים "ממזרים", וכיוון ש"ממזרים" אינם "בני חיתון" על פי ההלכה – הם לא יוכלו להינשא בישראל. מעבר לכך, אם אישה היא גרושה או גיורת ובחיר ליבה הוא כהן – אין בידם להינשא זה לזו על פי ההלכה, ולכן גם לא במדינת ישראל. כמו כן, אם היא מבקשת להינשא לבחירת לבה – ההלכה אינה מכירה באפשרות כזו (וכך גם לגבי גבר המבקש להינשא לבחיר לבו).
אין חולק על כך שכל ההיבטים הללו של דיני הנישואין והגירושין ההלכתיים מפלים את האישה היהודייה לעומת הגבר היהודי, ופוגעים פגיעה קשה בכבודה, בחירותה, בבחירותיה ובכל היבט של אנושיותה. מובן שגם העובדה שהרבנים בבתי הדין הרבניים כולם גברים אורתודוכסים חרדיים, אשר פוסקים על פי השקפת עולם פטריארכלית מסורתית עתיקה פוגעת קשות בזכותן של נשים יהודיות בישראל לשוויון זכויות ולכבוד אדם.
דיני הנישואין והגירושין האמורים שייכים להלכה היהודית, שהיא שיטת משפט עצמאית, ואינה חלק מן המשפט הישראלי במובן זה שהיא אינה נחקקת על ידי בית המחוקקים הישראלי, הכנסת, ואינה מתפרשת, ככלל, בפסיקתם של בתי המשפט הישראלים. עם זאת, חוק שיפוט בתי דין רבניים הוא חוק מדינה שנחקק על ידי הכנסת. באמצעות חוק זה קבעה המדינה שכל ההלכות שהוזכרו למעלה חלות, מכוח החוק הישראלי, על כל יהודי ויהודיה המבקשים להתחתן או להתגרש בישראל. במובן זה, חוק שיפוט בתי הדין הרבניים הפך את דיני הנישואין והגירושין ההלכתיים לחלק מחוק המדינה בפועל.
הדין השרעי ובתי הדין השרעים מוחלים אף הם, על אזרחיה המוסלמים של המדינה, כשם שהדין היהודי ובתי הדין הרבניים מוחלים על האזרחים היהודים. הדין השרעי ובתי הדין השרעים הם פטריארכליים, מפלים ופוגעניים לא פחות, והם פוגעים בשוויון הזכויות, בכבוד המחיה ובכבודן הסגולי של נשים מוסלמיות בישראל. מקוצר היריעה, התמקדתי כאן רק בדין היהודי ובנשים היהודיות, שהן כ- 85% מכלל הנשים בישראל. אך יש גם סיבה עניינית מדוע חשוב להתמקד בקשר דווקא בין המדינה והדת היהודית.
הדין השרעי מוחל על אזרחי ישראל המוסלמים רק משום שהדין היהודי מוחל על אזרחי ישראל היהודים. הדבר נעשה כדי "לשמר את אופיה היהודי של ישראל", מתוך תפיסה כאילו דיני הנישואין והגירושין ההלכתיים האורתודוכסיים הכרחיים לשימור היהדות בישראל. אם יבוטל שלטונו של הדין היהודי ביהודים – יבוטל גם שלטונו של הדין השרעי במוסלמים בישראל.
אם כן, החוק הישראלי מחיל על אזרחי ישראל את דיני המשפחה העתיקים, הפטריארכליים, המפלים והמבזים; אלה כולאים נשים נשואות בישראל, ואינם מאפשרים להן להשתחרר לרצונן מקשרים משפחתיים שאינם רצויים להן. כפי שאמרתי קודם: אישה שהצליחה להתגבר על הלחצים החברתיים (דימויי האם והרעיה) והקיפוח הכלכלי (עקב אפליה בעבודה ובתחום הציבורי), ומבקשת להשתחרר מקשר שאינו רצוי לה (ויתכן שהוא אלים), מוצאת כי החוק הישראלי כולא אותה באופן מפורש, גלוי ומקפח, מונע ממנה לשלוט בגורלה, ומעניק את המפתח לחירותה ולעתידה – לבן זוגה הגבר. בנקודה זו זכויותיה של האזרחית הישראלית מקופחות לאין שיעור יותר מאשר אלה של אחותה במדינות דמוקרטיות אחרות.
*
התמונה שציירתי קשה וקודרת, והנטיה הטבעית של קוראות וקוראים היא להתגונן מפני המודעות על ידי המעטה מחומרת הדברים, בין השאר על ידי מציאת "דוגמאות מפריכות": הנה פלונית משתכרת יותר מבן זוגה, ואלמונית הקשתה על בן זוגה לקבל את הגט שרצה. ואכן, מאליו מובן שיש בישראל גם נשים שברגע נתון כלשהו אינן חשות בהשפעתה המיידית של האפליה המיגדרית בעולם העבודה, ו/או של הציפיה החברתית הרווחת שאישה תהיה בראש ובראשונה אם ורעיה, ו/או של האלימות המיגדרית במשפחה ומחוצה לה, ו/או של דיני הנישואין והגירושין הפטריארכליים.
ואולם דוגמאות אנקדוטליות אינן יכולות לשנות את העובדה כי מבחינה מבנית כל אישה בישראל מועדת להתקל בכל אחד מן הרכיבים הללו ובהצטברותם המשותפת. ולמעשה, המבנה החברתי המכיל את ארבעה הגורמים הללו והשפעותיהם ההדדיות קובע ומכתיב במידה רבה את תפיסת העולם, תפיסת העצמי ותפיסת אפשרויות הקיום של מרבית הנשים בישראל.
בין שהן נותנות לעצמן דין וחשבון מלא, מודע ומפורט ובין שלא, מרבית הנשים בישראל יודעות כי רק סטטוס של אם ורעיה ישווה להן מעמד של חברות מלאות בקהילה הישראלית; הן יודעות שתפקידן המקצועי ושכרן יהיו טובים פחות מאלה של בן זוג גבר, ושהן תהיינה תלויות במידה רבה בו ובהצלחתו המקצועית; שהן עלולות להחשף לאלימות מיגדרית כזו או אחרת, ושהיציאה מן המסגרת המשפחתית אינה תלויה רק ברצונן ובתפיסתן את טובתן. ידיעה זו מכתיבה את התנהלותן, את בחירותיהן ואת אורחות חייהן.
מי שאינה נוהגת כך – משלמת מחירים אישיים גבוהים וחברותיה לומדות מניסיונה המר ומפיקות לקחים קונפורמיים. כך הופכות כולנו בעל כורחנו למשתפות פעולה עם מערכת של חוסר צדק מיגדרי.
כיוונים לפעולה להגדלת הצדק החברתי לנשים בישראל
הצעד החשוב ביותר הוא ההכרה בכך שמצבן של נשים בישראל אכן מורכב מן הגורמים השלובים שתארתי, וכי שילוב מבני זה מכונן מצב שיטתי של חוסר צדק חברתי מיגדרי. הנטיה הרווחת היא להוציא דברים מהקשרם, ולהתמקד מדי פעם בנקודה זו או אחרת: בשכר הנמוך יותר שמשתכרות נשים לעומת גברים, בהטרדה המינית או באלימות במשפחה; התמקדות נקודתית זו אינה מאפשרת לראות את התמונה בכללותה וכיצד כל גורם מזין את כל האחרים ותורם להנצחתה של מציאות חברתית כוללת של חוסר צדק חברתי.
היא גם ממעיטה מעצמתו של כל אחד מן הרכיבים, שמלוא השפעתו ניתנת להבנה רק על רקע המכלול השלם. זאת ועוד: על קידוש האימהות והבניית האישה כרעיה ואם כמעט שאין מדברים בישראל, ואפילו לא בהקשרים הפמיניסטיים וה"נאורים" ביותר, ואילו את ההסדר המשפטי בתחום דיני המשפחה מקבלים כגזירת גורל, כרע שלא ניתן לצאת כנגדו.
רובו המוחלט של הציבור היהודי בישראל קונה את הקישור בין "צביונה היהודי של המדינה" ובין אכיפת דיני המשפחה ההלכתיים האורתודוכסיים הפוגעים קשות בכל זכויות היסוד של האישה. שיח ביקורתי ממשי בנקודה זו מתרחש רק בשולי הזירה הציבורית. כדי לקדם את הצדק החברתי המיגדרי בישראל מן ההכרח ללמוד את כל ארבעת המרכיבים, להבין את האופנים בהם הם מגבים זה את זה ומעצימים זה את השפעת זה, ולבחון את כולם בביקורתיות. בנוסף להבנה המערכתית, גישה זו תאפשר לראות באור חדש סוגיות ספציפיות רבות הקשורות בחיי נשים בישראל.
כך למשל תופעת הזנות. רבים ורבות קונים ללא ביקורתיות את הגישה הליבראלית על פיה אישה אשר "עוסקת בזנות" עושה כן מתוך בחירה מקצועית חופשית וליגיטימית, ולכן אין להתערב באורח חייה באופן פטרנליסטי ולכפות עליה תכתיבים מוסרניים. לעומת זאת, הבנה של מצבה הנפשי-החברתי של אישה שסבלה מאלימות מינית בגיל צעיר, ושל העובדה ששוק העבודה אינו מציע לה דרך להתקיים בכבוד, מאפשרת להבין כי נשים מוזנות הן קורבנות של חוסר הצדק החברתי המיגדרי.
לבסוף, מובן כי כדי לקדם את הצדק החברתי המיגדרי בישראל יש להתמודד עם כל ארבעת המרכיבים החברתיים שתוארו כאן, ביחד ולחוד. יש לפעול כדי להשתחרר מתפיסתן של נשים בראש ובראשונה כרעיות ואמהות, ולפתח תפיסה רחבה ומכבדת יותר של האישה כאדם. נשים הן יצורים אנושיים בעלי ערך כאזרחיות, כהוגות, כאמניות, כנשות מקצוע, ויש לטפח עולם דימויים המכבד ומעצים את כל ההיבטים הללו – בלא קשר לשאלת מצבן המשפחתי.
רק כשנשים תוכלנה באמת לבחור אם ברצונן להיות רעיות ואמהות בלי לשלם על כך מחיר חברתי כבד – נוכל לדבר על כבוד האישה, חירותה ושוויונה בישראל. במקביל, יש כמובן להמשיך להאבק נגד האפליה הרווחת נגד נשים בתחום הציבורי ובעולם העבודה, ונגד האלימות המיגדרית לסוגיה בכל תחומי החיים: האונס, גילוי העריות, ההטרדה המינית, ההטרדה המאיימת, הדיכוי, ההזניה וההזניה המתועדת (פורנוגרפיה). ובכמובן יש להעלות על סדר היום הציבורי את ההכרח לבטל את ההסדר המשפטי הקיים בתחום דיני המשפחה, לשחרר את הציבור מדינים עתיקים, ארכאיים ופטריארכליים, ולחוקק חוקי משפחה עדכניים, שוויוניים ומכבדים. פעולה מודעת, מורכבת ומשולבת זו היא גם עשייה פמיניסטית אקטיביסטית וגם קידומו של צדק חברתי בישראל.
בנקודה אחרונה זו של שחרור מדיני המשפחה הפטריארכליים ישנה גם מסקנה חשובה ביותר של "לא תעשה". בשנים האחרונות אנו חשופים וחשופות לתעמולה אינטנסיבית בזכות "חוקה לישראל". החוקה המוצעת מוצגת לציבור כ"חוקה בהסכמה", ושוב ושוב אנו – אזרחים ונציגי ציבור – נקראים להצטרף, להסכים ולתמוך בה.
המכון הישראלי לדמוקרטיה אף מפציץ אותנו בפרסומות שוטפות מוח (ושקריות) כי "אין מדינה בלי חוקה", ונוטע בנו את ההרגשה (המוטעית) כי אם נתמוך בחוקה שהוא מציע – ניתן יד לקידום הדמוקרטיה בישראל, לרבות, כמובן, שוויון, כבוד האדם וצדק חברתי. ואולם בפועל החוקה שנוסחה על ידי המכון מתעלמת מן המצב המשפטי של דיני המשפחה בישראל, אינה מחייבת חקיקה של דיני משפחה מתוקנים, ובכך למעשה מגבה את ההסדר המשפטי הקיים ומאפשרת לו להשאר במתכונו הנוכחית הבלתי קבילה בעליל.
משמעות הדבר היא כי החוקה המוצעת על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה נותנת יד להנצחת אחד מארבעה המרכיבים הפוגעים קשות בכבודן, חירותן ושוויונן של נשים בישראל. המאבק למען צדק חברתי בישראל מחייב להתנגד לחוקה זו ובשום אופן לא לתת יד לכינונה.
