"אין ספק כי בחברה החילונית המודרנית אלוהים שוב לא יכול להיחשב ככוח שיכול לחייב את העשירים לדאוג לכל החברים בה, והכלכלה הליברלית איבדה את תחושת הבושה מעצם קיומם של עניים ואביונים, הדאגה לגר, ליתום ולאלמנה שוב אינה עומדת בראש סדרי העדיפויות, אם בכלל. בעניים אנו נזכרים אחת לשנה, בעת פרסום דו"ח העוני, את היתום והאלמנה השארנו חשופים לרחמי הקצבאות הזעומות של הביטוח הלאומי, ואילו את הקשישים, אותם התנ"ך לא הכיר, אנו משאירים למר גורלם.
למרבה הצער גם החברה הדתית איבדה את תפיסת הצדק הבסיסית של התנ"ך, כשהחליפה את הציוויים של תמיכה לעניים לתמיכה בבני-ישיבות." רונן שפירא מתחיל בשרטוט תפישת הצדק החברתי בימי התנ"ך ומותח קווים לימינו אנו.
בימים אלה, בהם נראה כי העיסוק בתנ"ך נהפך לנחלתם הבלעדית של החוגים הדתיים, מן הראוי להזכיר כי יש בתנ"ך מחשבה על צדק חברתי, היכולה לעורר עניין בדורנו , בלי קשר למחנאות הדתית-חילונית האופיינית לימינו. איני מתיימר להציג כאן משנה סדורה, ואף לא חידוש מחקרי, אלא רק להראות כיצד שאלות שנראות מודרניות וחדשניות כבר העסיקו את כותבי התנ"ך, אלו עמדות הם הציגו בסוגיות אלה, וכיצד עמדות אלה יכולות לשמש בסיס לדיון מודרני בשאלת הצדק החברתי..
שוויון בין בני-אדם
הנחת יסוד בתנ"ך הינה קיומו של שוויון בין בני-אדם. שוויון זה הוא פועל יוצא של בריאת העולם בידי האלוהים ובריאת האדם בצלם אלוהים. כל בני-האדם הם צאצאים לאב קדמון אחד, ולכולם יש מקום ביקום. כתוצאה מכך, החוק בתנ"ך הוא אבסולוטי ומוחלט. כולם חייבים לציית לחוק והוא אחיד לכולם, ללא יוצא מן הכלל. המלך והעבד כאחד חייבים לציית לאותו חוק.
תפיסה זאת היוותה מהפכה של ממש. באותם ימים הייתה מקובלת ההנחה, כי החוק משקף את ההבדלים בין בני-האדם. כך למשל אציל לא היה נענש באותו אופן בו נענש עני. הבדלים אלה התקיימו בחברה האירופית עד למהפכה הצרפתית, אבל התנ"ך כבר קבע זאת שנים רבות קודם לכן. יתר על כן. עידן הנאורות באירופה שאב את שורשיו הראשוניים מקריאה מחודשת בתנ"ך, קריאה שהשפיעה רבות על החתירה הדמוקרטית לשיווין וסולידאריות. לעיתים היה זה באופן בלתי-מודע, אבל לעיתים קרובות באופן מודע ומוצהר.
בתנ"ך אין תמימות. הנחת היסוד הינה כי בני האדם לא יסכימו לשוויון "סתם" כך". שוב ושוב חוזרת בתנ"ך ההכרה כי מלכים ועשירים מטבעם נוטים לנצל את כוחם והשפעתם. זאת הסיבה שבעטיה פותחה בהמשך תפיסת הברית בין ה' לעמו. בניגוד לתפיסה האורתודוקסית הגורסת כי מדובר בציות עיוור לכל חוקי התורה, ברור כי מדובר בברית הדדית במסגרתה בתמורה לאמונה בה', מתחייב ה' כי הוא ישליט צדק.
תפיסת הקדושה
הבסיס הראשון לצדק זה הנו בתפיסת הקדושה בתנ"ך. זאת המשמעות האמיתית של עשרת הדברות. האמונה בה' מבטיחה גם את קדושת החיים ("אל תרצח"), קדושת חיי המשפחה ("אל תנאף"), קדושת הקניין ("אל תגנוב") וקדושת הדיבור ("אל תענה ברעך עד שקר"), שהיא בעצם גם קדושת המשפט, שהרי לא יתכן משפט המבוסס על עדות שקר. אבל ספר שמות מרחיק לכת עוד יותר ומחייב גם את קדושת המחשבה: "לא תחמוד" היא מצווה. הרצון להשתלט על רכושו של הזולת מתפתח לתאווה בלתי-מרוסנת המלווה ברמיסה, המלווה בהפרה בוטה של כל חוקי הציביליזציה, ואפילו הפיכת חיי החברה לחיים של גיהינום בהם "כל דאלים גבר". לפיכך לא מספיק לא לרצוח, לא לגנוב ולא לנאוף.
עצם המחשבה על הרכוש אשר לזולת מהווה סכנה לעצם קיומה של הברית בין חברי- העדה. כדי להבטיח את קיומם, נקבע כי כל פגיעה בערכים אלה אינה פגיעה רק בחוקים חברתיים, אלא פגיעה בקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. הוא מקבל על עצמו את האחריות ליישמם ולאכפם.
אין בתנ"ך שלילה של צבירת רכוש בזכות עבודה קשה ויזמות. אבל קיימת הנחה כי יש צורך לבלום את התקיפים והחזקים, את הרכישה הבלתי-מרוסנת שבאה על חשבון רכושם וזכויותיהם של החלשים. יש בתנ"ך חקיקה שנועדה להבטיח קיום מינימאלי, על פי הסטנדרטים של אותם ימים, והכרה בצורך להבטיח כי הצדק לא יהיה נחלתם של העשירים בלבד. אך מעבר לכך, עצם קיומם של העניים נחשב בעיניו עלבון לבורא.
תפיסת הברית – הבסיס לצדק חברתי
הדבר בולט במיוחד בתחיקה החברתית המופיעה בספרי התורה, ולאחר מכן בדברי הנביאים. בתנ"ך בולטת העובדה כי היחסים הפרטיים בחברה אינם עניינם הפרטי, ואינם נתונים רק למשא ומתן בין הצדדים (שמסתיים בניצחון החזק), אלא עניינה של החברה כולה. הם מהווים חלק מברית בין חברי הקהילה שה' הוא בעצם המבצע והמבטיח את קיומה.
זאת ברית בין חברים שהם שווים בזכויותיהם, גם אם שונים במעמדם, ברכושם, בייחוסם, אולם התנ"ך צועד צעד חשוב כדי להבטיח שוויון. כי ברית כזאת לא יכולה להתקיים במקום בו אין אחריות הדדית ואין מינימום של קיום. בחוקת השבת לא רק האדם מצווה לנוח, גם העבד, השפחה, האמה, ואפילו בהמתו ואדמתו.
הדאגה לעני ולחלש
כדי להבטיח מינימום של קיום בין החברים בברית, מצווה התנ"ך לבער את העוני."אפס כי לא יהיה בך אביון" מבהיר ספר דברים (ט"ו, ד-ה), בידעו היטב כי קיומם של עניים משבש את החיים החברתיים והמדיניים. כדי להבטיח זאת מצווה התנ"ך מספר צעדים.
בראש ובראשונה הוא מצווה על חלוקת אדמות בין השבטים המתבססת על גודלם ההדדי (במדבר כ"ו נב-נו). כדי להבטיח חלוקה צודקת של המשאבים הכלכליים, אמורה להתבצע אחת לחמישים שנה חלוקה מחודשת של הנחלות, הנחלות של כל בית-אב חוזרות לשבט, והנחלות של כל שבט חוזרות לציבור לצורך חלוקה מחדש. השבט היחיד שאינו זוכה לאדמות, שבט לוי, נהנה מן המעשרות והתרומות שהוא מקבל.
אבל בכך אין די. כדי להבטיח את קיומם של אלה שגורלם לא שפר בחלוקה, או שנפגעו בהמשך, התנ"ך מצווה על "לקט שכחה ופאה", דהיינו, השארת חלקים נכבדים מן היבול למילוי צרכיו של מי שרעב וזקוק ללחם.
בתנ"ך לא מדובר בסתם עזרה לעני, בנדיבות לב. מדובר במחויבות של החברה כולה למי שאין לו. הדבר בולט במצוות המעשר, במסגרתה מצווים השותפים לברית להפריש מעשר מיבולם אחת לשלוש שנים ופשוט להניח את החלק במקום גלוי ("בשעריך") כדי שכל אחד יוכל לבוא ולשבוע. ברור כי הנתינה אינה עניין של נדבה או חסד, היא נובעת מהתפיסה כי היבולים מהווים בעצם חלק מנחלת הכלל, ולכל אחד יש את הזכות ליהנות מהם, ולו במידה. החברה היא זאת שהעניקה את האדמה לבעליה (מתוקף היותה נציגת ה'), והיא יכולה להכתיב לו כיצד לחלק ולנצל אותו.
התנ"ך אינו מסתפק בקביעת האחריות לדאגה לקיומם של האביונים. הוא מרחיב דאגה זאת גם ל"גר ליתום ולאלמנה": אותם חוגים חלשים וחסרי הגנה שקל לנצלם. אם הדאגה ליתום ולאלמנה ניתנת להסבר בהיותם חלק מהברית הכללית של עם-ישראל עם בוראו, הרי שהדאגה לגר חורגת בהרבה מהמסגרת המקורית של הברית המקורית בין צאצאי אברהם יצחק ויעקב לקב"ה. היא מובנת רק אם נבין כי מחויבותו של ה' הנה לכל תושבי הארץ שהסכימו לקבל עליהם את שלטון ישראל.
דאגה זאת באה לידי ביטוי, אגב, גם בעת יציאת מצרים. כאשר ה' שולח את המן, מצווים בני-ישראל לקחת ממנו רק כדי צרכם, ללא הבדל בין חזקים לחלשים, בין עשירים לעניים, בין גברים לנשים.
אבל בהמשך מתחזקת הדאגה לגורלם של החלשים והנדכאים. ה' עצמו הוא זה המגן עליהם ושומר עליהם, כל פגיעה בהם מהווה פגיעה בו עצמו. "וגר לא תונה... כל אלמנה ויתום לא תענון" מדגיש הכתוב, ומבהיר כי מי שיפגע בהם, ה' עצמו יפגע בו: "כי אם צעֹק יצעק אלי שמֹע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב..." הוא מאיים (שמות כב כ-כו).
זאת גם אחת המטרות החשובות של סיפור מצרים, יצירת ההזדהות עם החלש והנדכא הנו אמצעי בדוק ליצירת הזדהות עם העבד, עם העני והסובל.
האחריות הקולקטיבית לגורל הפרט חודרת גם לתחום שבעולם העתיק היה "מחוץ לתחום": היחסים בין עבד לאדונו. התנ"ך אינו שולל את קיומם של העבדים, למרות שהוא משתדל למנוע עד למינימום את התופעה של אנשים המוכרים עצמם לעבדות מסיבות כלכליות. עם זאת, הוא מרסן את כוחו של בעליהם. לבעלים אסור להרוג את עבדו, גם אם הוא נוכרי (אם כי מותר להכותו, אבל במידה שלא תגרום לו יותר מיומיים או שלושה של "אי יכולת עבודה" ). ידועה הפסיקה כי עבד עברי יוצא לחופשי בתוך 7 שנים, תוך מתן פיצוי הולם. פחות ידוע הציווי כי בשנת היובל כל העבדים יוצאים לחופשי ללא יוצא מן הכלל.
דאגתו של התנ"ך לפרט ולחלש מביאה אותו לקבוע גבולות גם לריבית המותרת להלוואות, ואפילו לביטולן המוחלט במסגרת שנת היובל. רק בימי בית שני תיקן הלל הזקן תקנה שביטלה את ביטול ההלוואות בשנת היובל, בטענה כי הלווים לא מוכנים להעניק הלוואות עם התקרבותה.
כדאי לציין שאמנם אין שלילה של העבדות (אולי משום שלא ידעו איך לכונן חברה בלי מוסד כלכלי כל כך חשוב), אבל יש חתירה לביטולה, בעיקר בויקרא כה. מי שהבין זאת היו עזרא ונחמיה, אשר כשחזרו ליהודה הם ביקשו ליישם את העקרונות החברתיים של התורה, ולמעשה ביטלו את העבדות לתקופה ארוכה בימי בית שני. גם כשהיו עבדים בתקופה זו – הם היו מעטים מאד, והכלכלה לא התבססה עליהם.
לא רק לעני דואג התנ"ך, גם לשכיר. מספר תקנות חשובות הוא הותיר לנו, ביניהן ניתן למנות את הזכות לאכול מהיבול של אדוניו (אך לא לקחת הביתה) ואת החובה לשלם לו את שכרו במועד. מעבר לכך קיים הציווי של "לא תעשוק שכיר עני ואביון...". ציווי זה אינו ברור, יתכן כי במקור הוא נועד בעיקר למניעת הלנת שכר, אך מן הראוי כי נזכור אותו גם בימינו אלה.
התנ"ך כבסיס לחשיבה על סולידאריות ושוויון.
בדברים אלה איני מתיימר להציג את כל הגישה החברתית בתנ"ך על היבטיה השונים, אלא רק את אותם היבטים שיכולים לעורר בנו עניין. אין ספק שהחברה המודרנית התקדמה רבות מבחינת מעמד האישה וזכויותיה, אבל האם באמת ביתר התחומים אנו מגשימים את החזון התנ"כי?
אין ספק כי בחברה החילונית המודרנית אלוהים שוב לא יכול להיחשב ככוח שיכול לחייב את העשירים לדאוג לכל החברים בה, והכלכלה הליברלית איבדה את תחושת הבושה מעצם קיומם של עניים ואביונים, הדאגה לגר, ליתום ולאלמנה שוב אינה עומדת בראש סדרי העדיפויות, אם בכלל. בעניים אנו נזכרים אחת לשנה, בעת פרסום דו"ח העוני, את היתום והאלמנה השארנו חשופים לרחמי הקצבאות הזעומות של הביטוח הלאומי, ואילו את הקשישים, אותם התנ"ך לא הכיר, אנו משאירים למר גורלם.
למרבה הצער, גם החברה הדתית איבדה את תפיסת הצדק הבסיסית של התנ"ך, כשהחליפה את הציוויים של תמיכה לעניים לתמיכה בבני-ישיבות.
רק בחברה שאיבדה מחויבותה זאת, ניתן להסביר כיצד לא קמה מחאה חברתית בעת הקיצוצים שנעשו בקצבאות הביטוח הלאומי וכיצד קצבה של 1800 ₪ לחודש, נחשבת כמספקת את צרכי המינימום של היחיד. רק חברה שאיבדה את המחויבות ההדדית שלה יכולה להישאר אדישה לנוכח אנשים שנותרו רעבים ללא אוכל וביגוד, ואנו יודעים היטב היום כי התירוץ של גירעון בתקציב היה תירוץ סרק, לא יותר ממסך עשן שנועד להסתיר פילוסופיה חברתית וכלכלית מרושעת, המתירה את החלש בודד במערכה מול החזקים ממנו.
החברה הישראלית, באמצעות הממשלה, גם איבדה את המחויבות לדאוג לשכיר. האם שכר המינימום שנקבע הוא באמת "מינימום"? האם ניתן היום לקיים משפחה ממשכורת של 4000 ₪ לחודש? אך מעבר לזאת, יותר ויותר מעסיקים מנצלים את העובדים ונמנעים מלשלם להם את מלוא זכויותיהם, תוך ניצול המעמד המחפיר של "עובדי קבלן". גם כאשר משלמים להם את שכר המינימום לשעה, מנצלים את מצבם של העובדים כדי לפגוע בזכויותיהם: נסיעות, שעות נוספות, דמי-הבראה, חופשה שנתית. כל אלה הינם תשלומים שהס מלהזכירם בחברות קבלן רבות... שלא לדבר על "טעויות" ברישום שעות ומשמרות.
אבל החברה הישראלית מותירה תחומים אלה ליחסים בין עובד ומעביד. העובד הוא זה שצריך להטריח עצמו לבית-משפט לענייני עבודה, שאינו נמצא בכל מקום, ולהפסיד ימי עבודה יקרים תמורת סכומים לא גבוהים במיוחד, עובדה המנוצלת בידי חברות כח-האדם.
גם מדיניות ההפרטה עומדת בסתירה לכללי השוויון התנ"כי. במקום להשתמש בחברות הציבוריות לדאוג לעבודה ולשכר הוגן, הן נמכרות במחירים מצחיקים לכל מיני עשירים, שפוגעים לאחר מכן בזכויות קבועות של העובדים.
כדאי לדעת שההגות הסוציאליסטית, אשר אתה שואב ממנה כאן – במודע או לא במודע – הכירה לעיתים קרובות בחובה לאתוס המקראי.
הצעות ספציפיות
לאור כל זאת ניתן להציג מספר הצעות למצע המפלגתי בנושא של צדק חברתי:
א. קביעת אחריות פלילית על הלנת שכר, ולא רק אחריות אזרחית. הלנת שכר הינה עניין לחברה כולה, ולא רק ליחסי עובד-מעביד. אחריות פלילית זאת צריכה לחול לא רק על מי שמעסיק את העובדים בפועל, אלא גם על מי שניצל את העובדים. כלומר, לא רק על חברות כח האדם צריכה לחול אחריות זאת, אלא גם על כל מי שנהנה מעבודה זאת..
ב. הממשלה צריכה להקצות משאבים הולמים לפיקוח על הלנת השכר, כמו שהיא מקצה משאבים (מוגזמים) לרדיפה אחר עבודה זרה.
ג. חיוב כל המפעלים להעביר אחוז מתוצרתם לטובת נזקקים, ולא רק בצורת מס.
ד. הקמת ועדה ציבורית שתקבע את הצרכים האמיתיים של הזקוקים לעזרה על פי קריטריונים ברורים, והתאמת קצבאות הביטוח הלאומי לקריטריונים אלה.
ה. מתן אפשרות לכל אזרח להגיש תביעה על פגיעה בזכויותיו, ומימון תביעה זאת בידי המדינה במידת הצורך.
ו. קביעת ועדה שתקבע בחוק מהי ריבית הולמת.
כללים אלה לא אמורים לעלות סכומים גבוהים לאוצר. אבל הם יכולים לשנות את מערכת היחסים בתוך החברה, ולהשתיתה על עקרון של שיווין וצדק חברתי. יישום עקרונות הצדק החברתי על פי התנ"ך אולי אינו ישים בתנאים של כלכלה קפיטליסטית אלימה, אבל מן הראוי שכללים כאלה יהיו לפחות בסיס שממנו ניתן יהיה לתקן את עוולותיה ולהגן על אלה הנפגעים ממנה. התנ"ך מלמד אותנו כי המאבק באי-צדק ובעוני צריך להיות נחלת החברה כולה.
