ניו ג'ורנליזם הוא סגנון של מליצה אחרת. במקום להלל ולשבח מישהו / משהו, הסופר מתהלל ומשתבח בעצמו. העיתונאי, כמשורר, רוצה לגרום הנאה לקורא יותר משהוא רוצה ליידע או לשכנע אותו. ההנאה מן הסגנון משקפת תרבות שבה ההנאה היא ערך המרכזי.
מאמר זה הוא ניסיון דידאקטי, הכולל גם פיתוח כישורים מעשיים, של השתחררות משעבוד רוחני בקטע אחד, שנבחר בגלל ההערכה שהוא רלוונטי במיוחד לציבור הקוראים הפוטנציאלי. המחבר עצמו היה קורבנו שנים רבות. אלה ששעבדו אותו היו דווקא משעבדים ש"צדק חברתי" לא מש מפיהם, משעבדים דורשי-טוב, כמונו, כאלה שהארץ מלאה בהם ובקורבנותיהם גם היום. גם בתרבות של היום, שעבוד רוחני לא נחשב שעבוד וניצול פסיכולוגי לא נחשב ניצול. מושגים אלה לא מעוררים יצרים פוליטיים כמו "משעבדים ומשועבדים". ואמנם, ההבדל בין משעבדים למשועבדים ובין מנצלים ומנוצלים אינו ברור כמו בהקשר הפוליטי. המשעבד והמנצל נמצאים, אם במעט או בהרבה, גם בתוך-תוכנו, המשועבדים.
למרבה המזל, השתחררות משעבוד רוחני תלויה במשועבד עצמו/עצמה. בנו. ניצול פסיכולוגי הוא תופעה שאפשר לחקור ולהבין בגישה פסיכולוגית: פסיכולוגיה של השפעה. הנושא הוא עדיין תחום-עיוורון בתרבות הרוב. הממסד והשלטון בחברה הדמוקרטית המודרנית תלויים בהסכמה ובתמיכה של ההמונים, כמו שהכלכלה תלויה בהמוני צרכניה תאבי-הקניות. הם כמובן לא רוצים לאבד את כושר ההשפעה. לכן העיסוק הזה בשעבוד רוחני הוא חתרני בהחלט. פסיכולוגיה שמתערבת בפוליטיקה הכוחנית יכולה להיות גורם חתרני רב עוצמה.
הגדרה: ניצול פסיכולוגי הוא תקשורת המרחיקה את הקולט מן הסיכוי להחליט החלטה עצמאית על בסיס מידע רלוונטי.
רשימה זו עוסקת באמצעי אחד אוניברסאלי של ניצול פסיכולוגי, במליצה. בתקשורת הפוליטית, מליצה היא סגנון מקובל שבו המקור מתאר את הצד שלו. המליצה באה במקרים רבים יחד עם אלימות-מילולית שבה מתואר הצד הנגדי.
הגדרה: מליצה היא שימוש בסמלים ובמלים טעונות מטען רגשי חיובי מעל למה שדרוש כדי להעביר את המידע והמסר.
ככל שהמטען חיובי יותר (קרוב יותר לסופרלטיבים), כן גדול יותר האפקט הרגשי המשבש חשיבה עצמאית-ביקורתית, כלומר, הניצול הפסיכולוגי חזק יותר. השפעת המליצות על חשיבה עצמאית היא כמו-היפנוטית. באמצעי התקשורת האלקטרוניים, המליצה היא גם ובעיקר ויזואלית ומוסיקאלית.
תקשורת הפונה אלינו כדי שנבין, נסכים, נצדיק, נעשה משהו, כמו להצביע בקלפי, או לקנות משהו, משולה למפה שמציגים לנו כדי שנלך על פיה בשטח. במונחי המודל מפה-שטח, המליצה היא כמו להציג מפה מזויפת ומיופייפת, שבה הדרך אל המקום שאליו רוצים להוביל את הקהל תראה יותר מושכת, קצרה, יפה, קלה, נכונה; והמקום או היעד עצמו יותר אטרקטיבי מאשר במציאות. המליצה היא דרך-המלך לניצול פסיכולוגי בפרסומת מסחרית: אינה פוגעת באיש, פורטת על רגשות נעימים וחיוביים, משמשת כיסוי אידיאלי לכל מה שלא נעים ומכוער במציאות. תשדירי הפרסומת ברדיו הם בעיקרם שטף מליצות.
תפארת המליצה בלשון טקסית: מליצה אינה נחשבת לאמצעי ניצול פסיכולוגי, כאשר היא איננה חלק מלשון-שכנוע. הלשון הטקסית (תפילות, שירים, דרשות, דברי-הספד, הצהרות חגיגיות) מלאה מליצות אדירות, אבל תפקידה לעורר הזדהות ולהביא לפורקן רגשי, לא לשכנע בעניין ספציפי או לעורר לשיקול דעת. "תפארת המליצה" מסווגת כניצול פסיכולוגי רק כאשר היא עוטפת מידע רלוונטי הדרוש לחשיבה עצמאית לצורך החלטה כלשהי בחיים, כמו אם לקנות משהו או להצביע בעד מישהו.
מליצה באמנות: המליצה גם אינה נחשבת לניצול פסיכולוגי בסִפרות או באמנות, מאותה סיבה עצמה: יצירת אמנות אינה מפה להליכה שטח. להיפך, האומנות במהותה היא עולם אחר עם חוקים אחרים, שטח שאי-אפשר לחצות את גבולו במקום ובזמן ורק אפשר להתבונן בו מתוך ידיעה שהוא שם ואנחנו פה, ושיש לו גבול מוחלט שנגיע אליו בעוד כך וכך עמודים בספר או כשההצגה תיגמר. מליצה בעולם האמנות יכולה להיחשב, לכל היותר, לאמנות גרועה. ח. נ. ביאליק כתב שירים מליציים מאוד ("לִבשו-נא עוז! דִרכו-נא עוז!"), בעיקר בנעוריו. לעת בשלותו כתב את ארבע השורות שבעיניי מבטאות, יותר מכל ציטוט ידוע אחר בעברית, את ההתמרדות והסלידה של האדם החופשי ברוחו נגד ניצול פסיכולוגי באמצעות מליצה:
...וּמִי הִרְחִיב פִּיהֶם וַיְמַלֵא בִּטְנָם קָדִים
וּלְהוֹרוֹת נָתַן בּלִבָּם וּלְהַטִּיף – תַּחַת לְמוֹד וְהַקְשֵב?
וּמַה-ֹשֶפֶךְ-הַתָּמִיד מֵעַל כָּל-בָּמָה עַל קָדְקֳדֵיכֶם,
זִרְמַת מִלִּים נְבוּבוֹת, מִזְרַת מוֹץ וּנְעֹרֶת,...
ביאליק כתב את השורות האלה לאחר שעבר חוויה פוליטית, בקונגרס הציוני ב–1931. שם היה צריך להחליט החלטות.
מליצה בעיתונות: נחשבת לניצול פסיכולוגי, פוגעת בחשיבה עצמאית בעיקר על ידי טשטוש ההבדל בין מידע לפרשנות שהיא דעתו האישית של הכותב. בקטע זה כמעט כל מה שיש לי לומר כלול בציטוט זה מספרו האוטוביוגרפי של ארתור קסטלר חץ בשמי התכלת, כאן בתרגום יוסף נדבה:
"סופרי העיתונות הבריטית והאמריקנית שמים להם למטרה, לפחות להלכה, למסור עובדות כהוויתן, בצורה אובייקטיבית ולא-אישית. לעומת זאת הלכה העיתונות הגרמנית, ביחוד בתקופת הרפובליקה הווימארית, בכיוון קוטבי הפוך. נקודת המוצא הייתה השקפת העולם של הסופר.. מלאכתו לא הייתה למסור חדשות ועובדות (תפקיד זה הוטל תוך בוז וביטול על סוכנויות החדשות) כי אם להשתמש בעובדות כעילה להבעת רעיונותיו ולהשמעת נבואותיו הפסקניות. "עובדות", הגדיר פעם עורך גרמני מפורסם, "אינן ראויות שיביאון לפני הקורא כבשר נא; יש לבשלן,ללעסן ויש להגישן ברוק הסופר". כיוון שקהל הקוראים הגרמני ניזון על תפריט ממין זה, לא ניתן לו לפתח מעולם גישה ניסיונית לענייני העולם; הוא לא למד מעולם לראות את העובדות כמות שהן ולשקול את העדויות.."
"..חלק ניכר מזמנו של הסופר הוקדש לא למסירת חדשות אלא לכתיבת פיליטונים.. הפיליטון היה מארת היבשת, ובעיקר מארת העיתונאות הגרמנית. הוא נכתב תמיד בגוף ראשון יחיד, ועל פי רוב בסגנון יוצא-דופן ויהיר.. העורכים העדיפו קישוטי סרק על תוכן ממשי; .. אלה היו העיתונים הרציניים והמכובדים ביותר במרכז אירופה, בתרבות שהלכה ואיבדה בקצב מהיר את המגע עם המציאות. הדרישה לקישוטי-סרק ולגוונים ססגוניים הייתה מותנית על ידי אותה מנטאליות שכעבור שנים מספר נתפסה ונסחפה בזרם העכור של המיסטיקה הנאצית."
דבריו אלה של ארתור קסטלר אינם רק סימוכין או הדגשה לרעיון שאני מנסה לנסח על מליצה בעיתונות, אלא אפשר לראות בהם את ניסוח המסר עצמו. קסטלר כתב על שנות ה-20 של המאה הקודמת, אבל התיאור שהוא מתאר את הסגנון הפיליטוני הגרמני של אותו זמן -- הסטת תשומת הלב מן העובדות אל סגנונו "יוצא הדופן והיהיר" (כיום אומרים "ייחודי") של הסופר, המקושט והמבריק, זהה פחות או יותר לתיאור עכשווי של "ניו ג'ורנליזם", "מארת היבשת" שלנו היום, לדעתי.
ניו ג'ורנליזם הוא סגנון של מליצה, אבל מליצה אחרת. במקום להלל ולשבח מישהו או משהו, הסופר מתהלל ומשתבח בעצמו, הופך את הקריאה לחוויה אמנותית-אסתטית. העיתונאי, כמשורר, רוצה לגרום הנאה לקורא יותר משהוא רוצה ליידע או לשכנע אותו. ההנאה מן הסגנון הופכת העיקר בתרבות שבה ההנאה ("כיף") הופכת לערך המרכזי.
המליצה היא עוגת הקרם, הדבש, נופת הצופים של הלשון והתרבות. היא נבלעת ברצון ובקלות כמובן, יש לה תפקיד חשוב לעתים, בלעדיה היו החיים מתוקים פחות וקשים יותר, חסרי הנאות מסוימות וחסרי ניחומים ברגעים הטראגיים באמת. אבל, כמו ה- ,Junk-Foodאסור שהמליצה תיהפך למרכיב העיקרי של מזוננו הרוחני. למען עצמאות חשיבה והשתחררות משעבוד רוחני, האידיאל הסגנוני הוא מים צלולים וטהורים שבהם נראים בבירור גרעיני המידע, ללא תוספות המגרות את חוש הטעם. ואילו מליצה ניוז'ורנאליסטית אינה משרתת חשיבה עצמאית ואינה נותנת כבוד לזכותו של הקורא או השומע להחליט את החלטותיו בעצמו על בסיס של מידע רלוונטי.
ניתוח גורם המליצה בתקשורת:
אחת הטכניקות העוזרות להפנים את ההבדל בין מליצה לבין לשון עניינית היא לתרגם את המליצה לשפה ברורה. במסגרות לימודיות העבודה מתנהלת כך: מציגים רשימה של ביטויים נושאי משמעות מן התקשורת, והנוכחים מתבקשים "לתרגם" אותם לשפה פשוטה, לנחש ולומר פשוט על מה המקור חושב ומדבר או רומז בעצם.
ההשוואה בין ה"תרגומים" השונים ממחישה את העובדה, שהמליצה היא ריחוף מעל המציאות, אינה לשון שנועדה להעברת מידע על משהו שיודעים מהו, אלא ליצירת התרשמות חיובית. למשל:
"יעדה המרכזי של תנועת העבודה בארץ הינו לבנות מולדת ולעצב את פני החברה הישראלית כחברה יוצרת ומתקדמת" – (החלטה מהחלטות אחת מוועידות ההסתדרות [הישנה] האחרונות)
תרגום אפשרי: יעדה המרכזי של ההסתדרות הוא לדאוג לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים של החקלאים היהודים והעובדים השכירים החברים בה.
"השגינו עומדים בפני ערעור, אם לא נדע להתגבר על מצוקת הפער והמתח החברתי ועל הרפיון בערכי היצירה"
תרגום אפשרי: אנחנו בעד העלאת קצבאות הסעד ושכר-המינימום, ועבודות יזומות לעניים. צריך גם לעשות משהו [מה?] נגד האפליה והשנאה על רקע עדתי ונגד זה שעובדים רבים עוברים מייצור לשירותים.
"משום כך תובעת ההסתדרות לשוב לחברה ולמשק יצרניים ודינאמיים"
תרגום אפשרי: (בלתי אפשרי או הכול אפשרי - מליצה ללא תוכן).
"המשק הישראלי צריך לצאת למרחב - להמריא ולפרוש כנפיים. הוא יכול לעשות זאת אם ליד ההגה יעמדו אנשים מרוממי-חזון, רואים למרחוק, ובעלי כושר-ביצוע כמו..."
תרגום אפשרי: הצביעו בעד האובייקט הנ"ל (לסקרנים: האובייקט היה יעקב מרידור, זה שנודע כממציא הנורה שתאיר את כול רמת גן).
"גבעת סביון - דירות לוקסוס מודרניות בפרויקט יוקרתי בשכונה אקסקלוסיבית בתנאים ללא תקדים"
תרגום: דירות למכירה באור-יהודה.
כמליצה מסווגת גם "לשון נקייה" שתפקידה לכסות מציאות מלוכלכת. את התרגום עשו בעצמכם: "השכבות החלשות", "מעוטי יכולת" (מוצרט, ון-גוך, קאפקה, היו "מעוטי יכולת..."), "להתפרנס בכבוד", "ציבור המשקיעים", "שוחרי הספורט", "להתקדם בחיים", וכו', וכו'.
דוגמה ל"תרגום" של קטע בסגנון מליצה "ניו-ז'ורנאליסטית"
(על מה הוא מדבר בעצם?)
מקרא: ( בוקי נאה,"ידיעות אחרונות" 4.1.1995 )
איך המח"ש מסמרטטת את שוטרי ישראל כיום, כשהמח"ש (מחלקת חקירות שוטרים) יושבת על הצוואר של השוטרים ופותחת תיק חקירה על כל תלונה הכי קטנה של אזרח, השוטרים פוחדים מאוד. אף שוטר (כמעט) לא מוכן לסכן את הישבן שלו בשביל שום תיק חקירה. גם כשנחקרים מרימים ידיים, או מאיימים על החוקרים שלהם בחדר החקירות, פוחדים החוקרים להשיב אש בגלל החשש, שמח"ש תתיישב להם על הווריד.
בעידן שבו רוחו של מח"ש מרחפת מעל תחנות המשטרה, ועצורים הופכים את חוקריהם לסמרטוטים, נותרה לשוטרים רק דרך אחת "להשיב אש": באמצעות כתב אישום.[כאן בא סיפור האישום שהגישו החוקרים נגד נחקר שאיים עליהם ].
פעם, לפני שמח"ש ירדה לחיי השוטרים סעיף כזה, ששווה אולי חודש מאסר על תנאי, לא היה מגיע כלל לכתב האישום. אם נחקר היה מאיים על החוקר שלו, החוקר היה מראה לו מי בעל הבית, באמצעות כמה בומבות או ראיסות, שהיו מדביקות את הנחקר לקיר. אבל עכשיו, כאמור, יש מח"ש, אז המשטרה משתפנת ונותנת לנחקרים להשתולל כמה שהם רוצים.
תרגום אפשרי:
שוטרי ישראל פוחדים מיד החוק. כיום, כשהמח"ש מטפלת בתלונות של אזרחים נגד שוטרים, השוטרים פוחדים מאוד. אף שוטר (כמעט) אינו מוכן להסתכן ולהשתמש באלימות למען שום תיק חקירה. גם כשהנחקרים מאיימים פיזית על החוקרים, פוחדים חוקרי המשטרה להתגונן בגלל החשש שמחלקת החקירות תטפל בתלונה שתוגש נגדם והם ייענשו.
"כאשר רוח החוק מרחפת מעל תחנות המשטרה והעצורים מרגישים עצמם בטוחים מפני עינויים ומכות, השוטרים מרגישים כ"סמרטוטים" ונותרה להם רק דרך אחת להתמודד, כחוק.
פעם, לפני שמח"ש טיפלה בתלונות על אלימות המשטרה, עניין כזה, ש"שווה" אולי חודש מאסר על תנאי, לא היה מגיע כלל לכתב-אישום. אם הנחקר היה מאיים על החוקר שלו, החוקר היה מכה אותו עד שהיה נשבר פיזית מכאבים ופציעות. אבל עכשיו, בגלל המח"ש, חוקרי המשטרה חוששים להשתמש באלימות. בלי הרשות להכות ולְענות, השוטרים מרגישים חסרי-אונים והם נותנים לפושעים להשתולל כמה שהם רוצים.
זוהי רק דרך אחת לנתח את הטקסט, רק דרך להפשיט אותו ממחלצות המליצה הסגנונית שלו, כדי לראות על מה הוא מדבר ומה הוא אומר בעצם. האפשרות לראות פשוט מה הוא אומר בעצם מביאה לתוצאת לואי: מתברר לנו שהמליצה הסגנונית מתאימה מאוד לשמש כסות שמתחתיה קל להחביא הכללות מגמתיות ומסקנות אוויליות ומרושעות בעליל, עד הבעת צער בלתי מסויגת על כך שהשוטרים כבר חוששים להדביק את הנחקרים לקיר ב"בומבות וראיסות" ולְעַנות אותם; עד התנגדות לאכיפת החוק המיועד לרסן אותם - אבל אנחנו לא עוסקים כאן בתוכנו של המסר, אלא באמצעי הניצול הפסיכולוגי.
בכך ש"תרגמנו" אותו לא השלמנו עדיין את ניתוח אמצעי הניצול הפסיכולוגי של אותו קטע, רק השתחררנו מקסם המליצה הניוז'ורנאליסטית ואנחנו חופשיים יותר להעריך את סבירות ההכללות על אובייקטים (השוטרים, הנחקרים, ואנשי משרד המשפטים), הטעם, ההגינות, והעמדות של המקור לגופו של עניין.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
